כן לא שחור לבן – פרק 7

מה יש לך, אתה רציני? זה סאפ, זה כמו חסקה אבל זה ספורט • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

תל אביב תמיד היתה עבורי החלום, הפנטזיה על המקום שבו הכל קורה. ואולי זה באמת כך, צעירים, ים, מסיבות, עניינים.

והנה אני כאן ביציאה מהתחנה המרכזית. היום כאן עולה המקום מלא תכונה. מצחיק כמה כל אזור התחנה מיושן ומסריח. מרגיש כמו בהארלם או באיזו מדינה באפריקה. בליל שפות ופרצופים סודנים סינים תאילנדים וצרפתים. וגם אנגלית, שוודית ויש כמובן גם קצת עברית.

המקום הזה הוא כמו עולם אחר. חנויות לשמלות אירועים של אתיופים, מוכר בייגלה "חם חם". בוטקה פיס, דוכן של חב"ד. עמדה של הימורים על קלפים. הנה עוד הומלס ישן על קרטון של מעלית ולידו עוד אחד יושב כפוף וידו מושטת החוצה. רגליים מלאות פצעים מדממים. הוא יושב לו, בוהה לו, חולם על כל מקום חוץ מתל אביב.

מנגד חניה מלאה רכבי יוקרה, מרצדסים ואאודים. יש גם יגואר אחד. מי יודע, בטח נקנה מרווח של סרסורים או ברוקרים או הון סיכון, או שזה הכל אותו דבר. כולם כאן על כלים ממונעים אופניים וקורקינטים ופה ושם גם סקייטבורדים. סקייטבורד נראה לי הכי מגניב, עוד אלמד להשתמש בכזה.

כולם הולכים, כולם עסוקים. רק אני עומד. עומד ולא יכול ללכת, חושב על הילדים שבטח מתלבשים עכשיו, בדרך למוסדות הלימוד. אני לא יכול לנשום. הכאב בתוכי הוא כמו גוש, יושב לי על הלב. הבטריה בפלאפון נגמרה מזמן ואני נכנס לחנות הסלולר בצומת לבקש שיחה. מרגיש לי שפל, מרגיש לי שהפכתי לקבצן. מה באמת ההבדל ביני לבין כל ההומלסים בחוץ? הם הקדימו אותי בצעד או שניים.

"אפשר בקשה שיחה?", אני שואל את המוכר. הוא מביט עלי בפליאה: "מה?". יש לו מבטא מוזר, אולי קווקזי, אולי בוכרי. "לא אדוני, אי אפשר. אתה רוצה לקנות? לא? אז צא החוצה!"

אני יוצא. עצוב. נהג מונית עוצר לידי. "אדוני לאיפה צריך?"

"הביתה," אני עונה. "תעלה, אקח אותך".

"לא, לא, צחקתי.", אני מסביר. "לא רלוונטי" אני מוסיף. "יהיה בסדר" הוא אומר. "יהיה בסדר" הוא חוזר על דבריו ונוסע מהמקום.

"אתה רוצה טלפון לתקשר?" פונה אלי אדם שעומד בתחנה.

"כן, כן, שיחה קצרה", אני מתקשר.

"הלו," הבן שלי עונה. "שלום חמוד. היי" אני מתרגש.  "מה שלומך, מתוק?"

"הכול בסדר? אמא אמרה שאתה בחופש. מתי אתה חוזר?"

שתקתי. אני בחופש? איזה מין חופש זה?

"כן, כן, אני בחופש. אני חוזר עוד קצת זמן".

הנה אמא, היא רוצה לדבר איתך. "הלו. הכול בסדר?" היא שואלת.

"כן, תודה"

"מתי אתה חוזר?"

"אני לא יודע. תגידי את"

"מה זה תגידי את? תפתור את הבעיות שלך ותחזור הביתה!"

"תקשיבי, אני מוכן לפתור את הבעיות שלי, או לעבוד על לפתור אותם, אבל לבד זה לא ילך. תסכימי שגם לך יש חלק, ואם את רוצה לפתור יחד את הבעיות, נדבר. אני לא בורח מאחריות. אבל את לא יכולה להאשים אותי בדברים שלא עשיתי, לעשות לי עוול ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום. שנינו לא בסדר"

היא שתקה. לא משהו שאני מכיר. שתיקה ארוכה. לא טיפוסי לה. לבסוף ניתקה את השיחה. בעיני זו התקדמות. אבל אווווף כמה שנמאס לי מזה, אווווף.

אוווף, חשבתי לעצמי. החזרתי את הטלפון לאיש שהקשיב במבוכה לשיחה. "אני מצטער, אבל נשמע שלא פשוט לך. זוגיות זה אף פעם לא פשוט. אבל אל תוותר עליה בכזו קלות," אמר.

"אני לא מוותר," עניתי. "אבל זה גדול עלי, זה מסובך מידי. אם אני רוצה לתקן, זה צריך להיות כמו שצריך. בשביל מריבה צריך שניים אבל גם בשביל להשלים צריך שניים".

"צודק," הוא אמר, "אבל תעשה אתה את הצעד הראשון. תהיה גבר".

"אולי", עניתי. וחשבתי לעצמי "מזמן אני לא גבר. עזוב אותי"

"תגיד", שאלתי אותו, "איך אני מגיע לים? זה מה שאני צריך".

"הנה, תעלה על הטנדר הזה. זה קו שרות. קו חמש. תרד בחוף ירושלים או בגורדון או בכל חוף שבא לך".

עליתי לטנדר. "יש מקום מאחור", הודיע-קבע הנהג, "שב שב! תשלם אחר כך".

מתיישב מאחור בין שני זקנים. מצחיק, הם זוג ואני מפריד ביניהם. אולי כי הם ברוגז. אולי הם בכלל לא זוג.

אז ככה זה עובד. כולם מעבירים לכולם ומחזירים לכולם. אני נותן מטבע של עשר לבחורה שלפני, שמעבירה לבחורה (זה בחורה? עם הקול הזה???) שלפני, שמעביר לנהג. שמחזיר את העודף לזה או זאת שמאחוריו שמעביר לה שמעבירה לי. כולם ככה מעבירים בזהירות שלא לגעת בטעות אחד בשני. נזהרים שלא לגעת בידיים, ככה להפיל לתוך היד.

"תעצור לי כאן"' "תעצור לי שם" "אתה מגיע לכאן?" "אתה מגיע לשם?" "תן לי קבלה". מממ אז הוא מדפיס קבלה רק למי שמבקש. כולם עולים ויורדים.

המקום לידי מתפנה ומתיישב איש צעיר. הוא מדבר בטלפון על הנעליים החדשות. מתברר שגנבו אותו, יש את אותןאותם נעליים בפחות בחנות ליד. פשוט שדדו אותו. בחיים הוא לא נתקל בעושק גרוע יותר. "רק הישראלים יכולים להיות נבלות כאלה. שבעים שקל, פאקינג שבעים שקל" הוא צועק בטלפון" ואני מעורב בכל השיחה שלו עם החבר. גם אני נדהם על השוד הגדול בהיסטוריה. שבעים שקל.

"מי רצה כאן ים? הנה כיכר אתרים חוף גורדון".

"אני, אני." "הנה לך, שם", מכוון אותי הנהג.

וואו, איזה בלגן. איזו המולה. כל המסעדות ובתי הקפה מלאים אדם. מה למען השם אנשים עושים בשעות הבוקר בבתי הקפה? מה הם עושים? אין כאן עבודה בתל אביב?

אווו אני חוצה את הכביש יחד עם ערב רב של צעירים וצעירות, קורקינטים. שדרה חמודה, המון כלבים, אישה מאכילה חתולים, גלריית אמנות. פסל מטופש. מתקדם, מגיע לרחבה גדולה והנה הים. ואוו הים הים הים...

איזה צבע, איזה ריח, איזה צליל.

אני יורד ומתקרב לים. כולם כאן נהנים. משחקים, רצים, מסתובבים. מעניין מה עושים בגן עדן עם כל אלו שלא אוהבים את החול. ומה קוראים שם. כאן יש מתקן ספרים, בטח שם בספריה זה רק קודש.

הולך לי לאורך החוף. מחפש מקום שקט, בין כל אלו ששוכבים ונהנים. מה זו הטיפשות הזו לבוא עד כאן בשביל להיות בסמארטפון?! מחפש פינה לעצמי. אין לי בגד ים וגם לא בגדים להחלפה. הכל בתיק ששכחתי. אז גם ככה אני לא ממש יכול להיכנס למים.

מגיע לשובר גלים. מתיישב לי על האבנים הגדולות, הרסס מתיז עלי עם כל גל גדול.

בחור צעיר סוחב מריצה עם מלא מלא חסקות. הגלגלים נתקעים בחול והוא מתקשה למשוך.

"אתה צריך עזרה?" אני ניגש לעזור לו.

"כן, תודה." אני עוזר לו. "מה זה כל זה – זה של מצילים?" אני שואל.

הוא מביט עלי בתדהמה. "מה יש לך, אתה רציני? זה סאפ, זה כמו חסקה אבל זה ספורט. פעם ראשונה שאתה רואה כזה דבר?"

"כן."

"יש לנו קבוצות, הדרכות. כדאי שתנסה".

אני עוזר לו להכניס את המריצה לתוך מתחם של ספורט ימי: גלי גלים חוף גורדון.

"אתה יכול לשתות משהו אם בא לך. הנה המטבחון. תודה על העזרה".

"אני יכול לשבת כאן?" אני שואל אותו. "בטח, בוודאי. תקופה שקטה עכשיו. מאיפה אתה?"

"אני ממודיעין עילית, ,אני אומר לו. "אה, אני מכיר את מודיעין," הוא עונה. "יש לי משפחה שם".

"אני יודעת מה זה מודיעין עילית," מתערבת פתאום בשיחה בחורה שיצאה מהמשרד. "מודיעין עילית זה קרית ספר, זה של דוסים. אני מכירה. עבדתי שם בריפוי בעיסוק עם ילדים.

אתה חרדי?" היא פונה אלי.

"אממ כן, סוג של", אני מגמגם.

"טוב, אפשר לראות עליך. גם אם תלבש חולצה צבעונית ותשים כובע קסקט. אפשר לקלוט חרדי ברגע".

היא קובעת.

"זה טוב או לא?" שאלתי.

"לא יודעת, לא זה ולא זה, אני סבבה עם כולם. אני אפילו רואה איך אתה לא מצליח לדבר איתי ישירות. ככה זה החרדים. תגיד, אתה באת להדרכה?"

אני קצת נבוך. "כן, כן." אין לי מושג למה אבל בלי לחשוב אני עונה: "כן, באתי להדרכה".

"על מה?"

"אני לא יודע עדיין".

"תרגיש בנוח, תעשה מה שבא לך."

נכנס למטבחון. מכין קפה שחור. שחור משחור. אין כאן סוכר אז נשתה את זה ככה, ישר לנשמה.

היא נכנסת למטבחון. היא אמנם קטנת קומה, אבל ממש מרשימה. שחומה מהמון שמש. שיער בלונדיני זהב אסוף בקוקו ילדותי גדול. לבושה חולצה ארוכה שמגיעה עד הברכיים. על החולצה כתוב: זה היום שלך, בלי וו.

"אפשר הסבר על החולצה?"

"כן, זה כאילו הים שלך וגם היום. זה חולצה שאני עשיתי. אני יודעת שלא ממש מצחיק, אבל מספיק לי שזה מצחיק אותי ושאר העולם על הזין שלי."

אופס, אני בולע רוק. לא ממש רגיל לכזו שפה. ואיך זה בכלל הגיוני. אבל עזוב, לא שואל, לא שמעתי.

"איך אמרת שקוראים לך?" היא שואלת.

"לא אמרתי. אני בעילום שם."

טוב, אז נקרא לך עילם. תשמע עילם, אם בא לך הדרכה עכשיו אז סבבה. אני עוד מעט הולכת."

"על מה את מציעה?"

"לך על סאפ. נביא לך גודל אחד עשרה. איך אתה עם שיווי משקל?"

"אני בסדר."

"אז יאללה, בוא."

"אמממ אמממ אין לי בגד ים."

"אין לך בגד ים? מה חשבת שאנחנו, חוף נודיסטים?"

אני מסמיק. מזל שהיא לא שמה לב.

"טוב עילם. הנה, יש לך כאן סלסלה של דברים שאנשים שכחו. קח מכאן.

אני מוצא לי בגד ים ויוצא. היא מצביעה על מתקן הסאפים: "הנה קח לך מידה אחת עשרה, תחבר ליש ובוא".

"מה לחבר?"

"טוב, שכחתי שאתה מקרית ספר. תחבר ליש, יענו רצועה. הנה, קח.

אני מתחילה לחשוב שבאמת לא היית בחיים בים. אתה הזיה של בן אדם."

"אתה מוכן? יאללה." היא מורידה את החולצה ונשארת עם בגד ים.

אני קופא לרגע. איזה פלא פלאים שברא אלוהינו. אבל איך אני מתמודד עם זה? זה מה שחסר לי, שמישהו יראה אותי כאן עם היצירה הזאת בבגד ים בחוף בתל אביב. אללי לי.

"יאללה בוא, מה אתה מהסס." אני הולך אחריה, הולך בשמחה כמי שכפאו שד.

"טוב, נתחיל בעמידה נכונה."

היא לוקחת את המשוט, מסמנת פס על החול ומראה לי איך לעמוד זקוף.

"אתה צריך להיות מחובר לבורד. לעמוד יציב. לא, לא מדי נוקשה כמו שאתה עכשיו. תרפה, תשחרר. אתה בים. תן לגלים לקחת אותך. לך יחד איתם. אתה בא כאילו למלחמה אבל אתה צריך כאן זרימה. הנה, זו התנועה עם המשוט. יפה, עיגול גדול מסביב עם כל הגוף, לא רק היד. כשאתה עושה משהו, תעשה עם כל הגוף והנשמה."

"טוב, קצת יותר טוב. אבל התנועה צריכה להיות עם כל האגן. הנה ככה"

היא נגעה בגבי לרגע בשביל להראות לי את היציבה ואני קפצתי כנשוך נחש.

"סורי סורי, מה אתה שומר נגיעה וכאלה?"

"ממ כן"

"טוב, אז הנה המשוט. הוא אמור להיות כמו רגל שלישית. ליציבה במים.

אבל אתה כבר מוכן עם הרגל השלישית שלך," היא הצטחקקה לעצמה ונכנסה פנימה לים. ואני לא ידעתי איך לקבור את עצמי.

היא הראתה לי כיצד לעלות לסאפ. עלתה ונעמדה.

נראה קל אבל הים לא ממש נתן לי. בכל פעם שעליתי, נפלתי מיד חזרה. ושוב ושוב.

"תעלה ושב על הברכיים, אם אתה לא יכול לעמוד בלי מלחמה. אם אתה לא יכול לשחרר אתה צריך לשבת על הברכיים, זה מה שהים מלמד אותך."

"הנה, הים נרגע קצת. תנסה שוב". עמדתי והצלחתי לתת שתי חתירות משוט. "כל הכבוד, אתה רואה שאתה יכול". תוך כדי הדיבורים – ספלאששש איבדתי שיווי משקל ועפתי פנימה. אויש.

הייתי תשוש, לא היה לי כוח לעלות חזרה. היא התיישבה על הסאפ לידי.

"אל תתייאש, כולם ככה בהתחלה".

"אבל איך את לא נופלת בכלל? איך זה, זה לא הגיוני," תהיתי.

"טוב, אני הייתי אלופת הארץ בגלישה".

"מה, באמת?"

"כן, כן".

"אבל שלא תחשוב, גם אני יכולה ליפול. חוץ מזה, אני עם אלפי שעות ים. אני מבטיחה לך, תבוא עוד שניים שלושה שיעורים ולא תיפול".

"עלום שם, תם זמננו. אתה יכול להישאר עוד קצת. אני יוצאת."

"תודה רבה לך."

נשארתי לי. שכבתי על החול החם כשרק הרגליים נשטפות שוב ושוב, שוב ושוב.

אנשים אוהבים את הים, כל אחד מסיבות אחרות. אולי בגלל שהוא לא מתייאש שוב ושוב.

טוב, יאללה, אני רוצה לנסות שוב. הנה, עכשיו אני לא אפול. ניגשתי עם כל המרץ והרצון אך עוד לפני שהצלחתי לעלות, בא גל והעיף אותי אחורה. הסאפ התרומם מעל הגל ועף עלי. התהפכתי. כמה שניות של מאבק והצלחתי לצאת. רק הרגל חטפה פיצוץ.

טוב, מחר אנסה שוב.

חזרתי אל מועדון הגלישה צולע כולי. היא ראתה אותי מגיע, פצוע וחבול.

"מה קרה? אתה שוב פעם במלחמות?! אתה לא מכיר את השיר נוריד את הראש מעל המים? יאללה תשחרר".

צודקת, אמרתי לעצמי. כמה שהיא צודקת.

"כמה אני צריך לשלם לך על השיעור?"

"מאה שמונים."

אני בודק. נשאר לי הרבה פחות, אולי מאה ועשר. "אני ממש מצטער אבל יש לי רק מאה ועשר. יש משהו שאני יכול לעשות במקום תשלום?"

"לא לא, אבל לא נורא," היא אומרת. "תשלם פעם אחרת או באשראי".

"מצטער, אין לי אשראי ולא יודע מה יהיה פעם אחרת, אני במצב קצת מסובך".

"הבנתי, אז לא נורא. הבנתי שאתה קצת בבעיה. הכול טוב".

"תגידי, אולי אתם מחפשים כאן עובד זמני?"

"לא יודעת, תשאל את דרור. רגע, תן לי, אני אשא".

היא ניגשה אל דרור שישב במשרדון ושאלה אותו. אחרי רגע הוא צעק לי: "היי בחור. אנחנו לא יכולים לשלם, אבל אם בא לך לבוא כל יום לעזור בפתיחה, להוריד את הסאפים לים ולטאטא קצת אז תוכל גם להשתמש בהם בחינם. וקפה עלינו."

"ואו ואו, תודה רבה".

ככה הכרתי את גל, ים, אלמוג, פלג, טל, ואת יובל השחצן. כולם שם, או לפחות רובם, נפשות טהורות וקדושות ממועדון הסאפים של חוף גורדון., אלו שלא שאלו יותר מידי, הבינו שאני במצוקה ואמרו לי: "יש לנו גם חשבון בצרכניה. אתה יכול ללכת לקנות שם לעצמך משהו לאכול אם אתה צריך.

ותפסיק להגיד תודה על כל דבר".


זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

מחשבה 1 על “כן לא שחור לבן – פרק 7”

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

(יו)עץ הדעת

נולדתי כזה, טיפוס שיודע הכל. משיעור ב' ניכרו בי ניצני 'יועצות' ומאז הייעוץ הפך למפעל חיי. פתחתי ארגון, כולם משחרים לפתחי, אני מרואיין מבוקש. השבוע הגיע אליי לייעוץ בחור שזיעזע את עולמי

נִטְרֹף אֶת הַחַיִּים

הֲרֵי בַּסּוֹף נַבִּיט בְּיַחַד לְאָחוֹר, עַל הֶעָבָר, אִם הִצְלַחְנוּ אוֹ כָּשַׁלְנוּ. לָדַעַת לִבְחֹר • אפרת ורניק

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן