כן לא שחור לבן – פרק 2

ידעתי שיתכן ולעולם לא אחזור.

ידעתי שלא עשיתי את מה שהואשמתי בו. שלא עשיתי רע, שזה לא אשמתי.

נכון שיש לי בעיות, שהפיצוץ לא הגיע משום מקום. אבל לא ככה. לא היתה כאן טיפה צדק. בטח לא לספר לאבא שלי, לאמא שלי, להורים של אשתי. מה הם אשמים? בכיתי.

אותו יום שישי, כשסיימתי את העבודה, לא חזרתי הביתה. לקחתי את עצמי ואת נשמתי הפגועה ועליתי על טרמפ שלקח אותי אל צומת שילת. משם עליתי על אוטובוס לתל אביב.

הנהג, אדם מבוגר, דיבר כל הנסיעה עם האישה המבוגרת שישבה מאחוריו. יחד הם שרו בקול את השירים שהתנגנו ברדיו. "איזה שירים," הוא הכריז בהחלטיות. "היום כבר לא עושים שירים כאלו", היא ענתה.

והנה מתנגן עוד שיר אלמוני שלא הכרתי אבל הרגשתי שהושמע ממש עבורי. אם רק יכולתי הייתי גם אני שר וצורח בקול:

"מישהו בוכה בי מישהו בי רן, מישהו הולך בי בלי ידע לאן.
מישהו גונח מישהו צוהל, איש בי מתייפח איש בי מתהולל.

מישהו בי ילד מישהו בי סב, מישהו לתכלת בי נושא עיניו.
משהו הומה בי חרש וממתין, ואני יודע ואיני מבין".

---

היה זה כמעט ערב שבת. הגעתי לתל אביב עם הבגדים שלגופי ועם 170 שקלים בכיס.

לא רציתי שיעשו בלגן, שישלחו משטרה לחפש אותי. אז למרות הרצון להיעלם, התקשרתי לאשתי. אמרתי לה שאני לא חוזר הביתה, שאסתדר. היה לי איזה רצון לשמוע תחנונים, בקשה שאחזור. אבל זה לא קרה. היא לא הגיבה.

---

ירדתי מהאוטובוס. מצאתי את עצמי משוטט ומסתובב ברחובות.
גרין האוס דיזנגוף 60, מכריז פתאום שלט בכניסה למבנה שהתחזה למלון.

נכנסתי.

"סליחה, כמה עולה כאן חדר?" שאלתי את הפקידה.

היא לא הסתכלה עלי, עסוקה בפלאפון. דיברה על האופניים החדשות שהיא קנתה, על אוכל מיוחד לחתולים, על שדרוגים לרכב, על פואטרי סלאם והצגה חדשה שחייבים לעשות.

חיכיתי בסבלנות. הייתי חייב את העזרה שלה.

היא עצרה רגע בשיחה המרתקת עם הבוי פרנד בשביל לענות לי וסיננה בזווית הפה: "370 ללילה."

הוצאתי את כל כספי, את כל המאה ושבעים שקל שלי, ושאלתי אותה בתחנונים: "יש משהו שאני יכול לעשות עם זה? אולי יש איזה חדר שותפים, מחסן, מקלט?"

היא לא נחמדה. היא רעה. היא עם משקפי שמש בצבע סגול וחולצת טי-שירט שעליה כתוב: "כל לילה מחדש."

היא לא ממש הקשיבה. גירשה אותי: "אדוני, אין לי חדר בסכום הזה. אתה לא יכול להיות כאן".

"ואולי את מכירה מקום אחר שיכול להתאים לי?"

היא הרעימה בקול: "אדוני, תצא בבקשה החוצה."

יצאתי. השבר בנשמה שלי המשיך לגדול.

תל אביב אמורה להיות מקום חופשי, מגניב, ללא גבולות, ללא מעצורים. ואני תקוע עם עצמי ועם הגרושים שיש לי בכיס. נראה שאף אחד לא יעזור לי אי פעם.

כל הכשלונות מכל השנים עלו בי, מרגיש כישלון לעד. מרגיש את הכאב יושב לי חזק בלב. פיזי. אולי ארים ידיים? אולי אתייאש? אולי זהו? אולי הגיע הזמן לסיים את זה, לגמור עם חיים של סבל, כשלונות וחוסר שקט תמידי?

התיישבתי על מעקה האבן שבחוץ. והנה יצאה הפקידה החוצה. ניגשה אלי.

חשבתי שאולי היא באה לעזור, אולי ריחמה.

לא, היא באה לצעוק: "אדוני, אני מבקשת ממך לעזוב את המקום, אתה לא יכול לשבת כאן. אני מבקשת שלא תעמוד כאן!"

"סליחה?!" קופץ בי הקול הפנימי, הקול שלא יתן לי לשתוק, הקול שכל החיים עשה לי בעיות.

"זה הגדר שלך?! מה אכפת לך שאני יושב כאן?"

היא הביטה בי חזרה.

מבט מתנשא, מבט רע. כל מה שרע בתל אביב היה באישה הזאת.

"אדוני, ביקשתי ממך פעם אחת. אל תשב כאן. אנחנו לא תחנה לקבצנים. אני מזהה אותך ואת החברים שלך. לך לבית כנסת שלך, לך לאלוהים שלך. אל תחזור לכאן."

קפאתי. נדרכתי. צעקתי: "בחיים לא ראיתי אותך. מי את בכלל שתדברי על אלוקים שלי? תגידי לו שיבוא. יש לי הרבה מה להגיד לו!"

היה שם, סמוך לכניסה, דלי צבע. צבע כהה, אולי סגול אולי ורוד. הוא היה פתוח. הרמתי אותו ובבת אחת שפכתי את הצבע על כל הכניסה למבנה. הצבע התיז לכל עבר, גם עליה. כתם גדול של צבע ניתז על הכיתוב בחולצה שלה. כעת נשאר רק: מחדש.

"מאניייק!" היא החלה לצרוח תוך כדי שהיא מוציאה את הטלפון מהכיס כדי לתעד אותי. תפסתי את הרגליים והתחלתי לרוץ.

רצתי על נפשי. רצתי על חיי. רצתי כמו שמעולם לא רצתי. אנה מפניך אברח – חלפו לי המילים בראש. אבל הרגיש לי טוב. הרגיש לי שלא אכנע בשקט.

הבטתי אחורה, בחור על קורקינט רדף אחרי. הוא סימן לי לעצור.

זהו, נגמר הסיפור, חשבתי לעצמי.

עצרתי.

"סליחה, סליחה, אל תברח. באתי לעזור." הוא ניגש אלי. "אני מהמלון. מנקה. הפקידה היא המנהלת שלנו. היא כלבה. אבל אני יכול לעזור לך.

יש חדר שניקו ואף אחד לא יכנס אליו עד יום ראשון. אתה נראה לי אדם בסדר. אם אתה רוצה ויכול להישאר שם בשקט, אתה יכול לבוא. אבל תבוא אחרי בשקט ותכנס מאחור דרך כניסת הספקים. כנס היכן שכתוב 'הכניסה לעובדים בלבד'."

הייתי בהלם.

"איך אני אשלם לך? איך אני אודה לך?" שאלתי בתדהמה.

"אל תדאג, שילמת לנו עם הצבע שהעפת עליה.

ותודה על זה. זה היה צבע שהיא הכריחה אותנו לצבוע את המשרד שלה למרות שזה לא באמת העבודה שלנו. אבל אנחנו לא מעיזים להגיד לה כלום."

"לא יודע, לא יודע," הסתפקתי.

"אל תדאג, זה בסדר. אנחנו העובדים עושים מדי פעם מצוות. מכניסים אורחים בלי שאף אחד יודע. ככה אנחנו נוקמים בה, בקטנה."

"טוב, טוב. אני לא יודע אם זה בסדר אבל אין לי ממש ברירה."

הלכתי אחריו. עצרנו  בדרך רק בשביל לקנות חבילת פיתות וחומוס. כך היה לי אוכל ומקום לישון בשבת. תראו מה שצבע יכול לעשות.

---

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת