כן לא שחור לבן – פרק 4

בגבו אלי, עמד לו בחור חרדי • הוא צייר אדם הולך על חוטים • הוא צייר אותי • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יצאתי לרחוב. הטלפון צלצל.
הייתה זו אשתי. לא עניתי. הכעס עדיין לבלב בתוכי. לבלב ופרח ושלח שורשים לכל עבר. חנק אותי.

היא התקשרה שוב ושוב. לא הייתי מסוגל לענות. ידעתי שהיא הולכת להאשים אותי.

זה לא שאני מושלם. זה לא שאני צדיק גדול. יש לי את הבעיות והשגעונות שלי. לדוגמה הקושי שלי עם תפוחים. כן תפוחים, אבל לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. לא רוצה לחשוב על כלום. לא רוצה כלום. כלום.

הטלפון מצלצל שוב. עוד פעם אישתי. יאללה' אני עונה.

-"הלו…"
-"תגיד' אתה מתכנן לחזור הביתה?" 'היא אומרת בקול מאשים' "זה נראה לך הגיוני שככה אתה נעלם?"

לא עונה. נמאס לי להיות אשם. נמאס לי להיות זה שאומרים לו מה לעשות. נמאס לי להיות זה שרק מבזבז את הכסף, שלא עוזר מספיק, שמה שהוא עושה זה לא טוב, שלא הולך בתלם, שלא יכול להיות כמו כולם. נמאס נמאס נמאס.

-"אתה צריך לטפל בעצמך" הוסיפה. שמעתי בקול שלה שברור שאני הוא מקור כל הבעיות כולם.
"אתה…" התחילה לומר.

עצרתי אותה.
"תראי, אני לא חוזר הביתה. לא היום, לא מחר. לא יודע אם בכלל. לפני שאת מתקשרת תבדקי טוב טוב את הסיפור. אני לא מסכים להמשיך להיות אשם בדברים שלא עשיתי. ואם אנחנו כבר מדברים, אז גם לך יש חלק בזוגיות הממש ממש מושלמת שלנו".

היא לא הקשיבה: "אתה ממשיך לשקר. לשקר אין רגליים!" צעקה.

"אולי אין לו רגליים, אבל יש לו כסא גלגלים" צעקתי חזרה בלי לחשוב. "גברת מושלמת, כשתרצי לדבר איתי ולא סתם לצעוק עלי, תתקשרי, אני לא מוכן יותר לספוג." ניתקתי את השיחה.


הרגיש לי טוב. לא יודע מתי בפעם האחרונה עמדתי על שלי. אף פעם לא הייתי לפלף אבל כשזה הגיע אליה איבדתי את זה, איבדתי את עצמי. אולי זה בגלל שידעתי שיש דברים שהיא צודקת לגביהם. אבל מי תמיד מושלם? למי אין שום בעיות?

טוב, הנה, אספר על התפוחים. התפוחים זה הבעיה המרכזית שלי, אבל גם בזה אני באמת לא חושב שאני אשם.

מאז ומעולם הייתה לי בעיה עם תפוחים.

אלוהים אמר לי: אל תאכל תפוח. ואני לא הצלחתי לשלוט בעצמי ואכלתי אותו. ועוד תפוח ועוד תפוח.

לא הצלחתי לעצור. הייתי נשבר, הייתי בוכה, הייתי מתחנן, צועק מתוך הלב שוב ושוב: "די, אלוהים. אבא, ריבונו, טאטא שלי, תעזור לי להפסיק. להפסיק עם זה."

אהבתי את אבא שבשמים. פחדתי ממנו. הרבה תפילות קיבל, הרבה פעמים האזין וידעתי שהוא שם בשבילי. את בעיית התפוחים לא פתר. מהתפילות האלו התעלם. וכמו אמר: לא עניין שלי.

"אבל אתה אמרת לי," התחננתי, "אתה כתבת שלא לאכול תפוחים. למה אתה עושה לי את זה?"

ותמיד אמרתי "זהו, תפוח אחרון ודי. מחר יום חדש. שנה חדשה. כיתה חדשה. קבלה חדשה. הנה אני בר מצווה. הנה אני בן 18. הנה אני מתחתן. הנה יש לי ילדים. הנה אני בן 25. הנה אני מתבגר. הנה והנה והנה וזה אף פעם לא נעצר.

יום אחד נפגשתי עם אדם חכם, איש מקצוע, סיפרתי לו על הבעיה.
"תקשיב," אמר לי. "אצלך זה תפוחים, אצלו זה אגסים. לא מכיר מישהו מושלם. לכל אחד יש את ההתמכרויות הקטנות האלה, את הדברים שגדולים עליו, שהוא לא יכול לבד, שהוא צריך יד ועזרה בשביל לנצח.

הוא עזר לי להילחם וגם קצת לנצח. די סידר לי את הראש בעניין אבל אז התחלתי לכעוס.

"אתה אלוקים," אמרתי, "אתה אבא, טאטא, ריבונו, או איך שלא נקרא לך. אתה נתת לי את הבעיה, אמרת לי לא לאכול תפוחים ובעצם לא נתת לי את האופציה לא לאכול. שברת אותי."

הכעס הזה הלך איתי. הכעס הזה גרם לי לקיים את המצווה עלי כמי שכפאו שד. רק בשביל לצאת ידי חובה. לא עוד תפילות כבן לאבא, אלא תפילות כעבד אל אדונו. מה שאני חייב חייב. אל תבקש יותר. תעזוב אותי בשקט.


אז הייתה אישה, היו ילדים. היו ימים יפים, ימים של אושר וסיפוק. אבל הכאב והתפוחים תמיד היו ברקע.

אשתי מתוקה. עדינה וחמודה. התחתנו בגיל 19. היא הייתה הראשונה שלי ואני הייתי הראשון שלה.

נפשנו ארבע פעמים והחלטנו שזהו זה.

"אתה אוהב אותה?" שאל אותי בזמנו אבי בעדינות, ואני עניתי בביישנות: "למה לא?" יש בה הכול. מושלמת. היו אפילו פרפרים.

אז הנה מתחתנים והנה מדברים ואני מספר לה על התפוחים והיא מבינה. "לכל אחד יש את הנסיונות והקשיים שלו," היא אמרה. "זה שלך."

אז סבבה שהיא אמרה שזה שלך, אבל בכל מריבה, קושי או בעיה היא דאגה להזכיר את התפוחים, את כל פגמי האופי והקשיים שלי. אז די, תעזבו אותי בשקט.


והנה אני כאן ברחוב. טיפשי שאנשים כל כך פוחדים מהרחוב. אני פוחד יותר מהבית. קצת קריר כאן בחוץ, אבל הבית זה היפותרמיה. טוב, אולי אני סתם דרמטי וקיצוני כי אני כועס וכואב. אבל ככה האמת אני מרגיש עכשיו.

ממשיך בשיטוטים.

הולך והולך. מגיע לרחוב דיזינגוף, נכנס לדיזנגוף סנטר. המקום הזה הוא כמו  מבוך אנושי. מרגיש את עצמי אוגר בתוך כלוב, הולך מפה לשם ומשם לפה. מהקערה של האוכל למתקן של המים. והנה, יש את אלו שרצים על מכשיר ריצה בדיוק כמו הגלגל של האוגרים, רק בגלל שהכלוב שלנו קצת יותר גדול אנחנו לא קולטים שאנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו. לפחות העכבר משתין היכן שבא לו.

מוצא את עצמי בחוץ. כל העכברים הולכים ואני בתוכם. מגיע לשוק הכרמל. המקום סגור אבל מוזיקת מועדונים בוקעת מכל מיני חורים ויש גם מסעדות מלאות אדם.

עולה את השוק, מגיע לשכונה שקטה. נחלת בנימין. מראש אחד הגגות נשמעת מוזיקה. נכנס, זה בר בשם "הנסיך". מעולם לא הייתי בבר. מניח את התיק אצל השומר בכניסה ונכנס פנימה. עולה קומה ועוד אחת, הכול מלא אורות, פוסטרים ודיבורים.

בכניסה עומד לו פסנתר מוזר. שפכו עליו צבעים. אמור לתת אווירה עיצובית, מזכיר לי את הצבע שאני שפכתי בכניסה לאותו מלון.

נכנס.
קבוצות קבוצות יושבים, עומדים, אוכלים, שותים ומדברים. המון אנשים, המקום מפוצץ.

על מה אתם מדברים כל כך הרבה? אני שואל את עצמי.
מוצא מקום פנוי בבר עצמו. מתיישב על הכיסא הגבוה. לידי שתי נערות בגופיות שחורות. "איזה בילוי מטורף היה בליל שבת," אומרת אחת. "כן, גם אנחנו הלכנו לבר," ענתה חברתה. אני מקשיב ומגלה שכל השיחה שלהם נסובה סביב איזה בר הלכו ולאיזה בר ילכו. מזל שיש על מה לדבר.

"מה לתת לך לשתות?" שואל אותי הברמן, איש נמרץ וקפצני שעושה מאה פעולות בכל רגע.

"לא יודע. משהו שיטשטש אותי."

"יטשטש?" הוא שואל, תוך שהוא מנגב כוסות ומניח אותן בתוך מתקן שמשתלשל מהתקרה. "יטשטש יטשטש יטשטש. לתת לו משהו יטשטש," הוא אומר בקול.

פתאום הוא עוצר. מסתכל לי בעיניים. "תקשיב, יש לי הרבה דברים שיטשטשו אותך, אם אתה מבין מה אני מתכוון. אבל אתה לא נראה כזה בעניינים."

"לא, אני לא בעניינים, אבל המצב ככה ככה."
אין בעיה, אחי, אל תסתבך. וודקה עם תפוזים וקרח יעשה את העבודה.

הוא מוזג לי. נותן לגימה קטנה. קצת רע לי בפה אבל מרגיש לי טוב.
"מטשטש מטשטש," אומר לי שוב הברמן. "תקשיב אחי, אלכוהול מטשטש אבל זכור שהוא לא תרופה. הבעיה היא שכשהטשטוש יעבור תצטרך עוד טשטושים. אז תחשוב על זה ובכל מקרה אני כאן, טשטשן ראשי לשירותך."

"תודה אחי, תודה."
שתיתי והיטשטשתי. שתיתי עוד ועוד. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מנהל שיחה ערנית עם הנערות שישבו לידי. משום מה הם צחקו מכל שטות שאמרתי. "תגידו," ספק אמרתי ספק שאלתי אותן: "הדבר העיקרי לדבר עליו בבר זה הבילוי אתמול, לא?" הן צחקו. "וואלה," ענתה אחת, "על מה עוד נדבר? זה החיים. אם לא נהנה עכשיו אז מה כבר נשאר?"

הייתי כבר מטושטש, הסברתי להן שמוקדם יותר בדיזינגוף סנטר הבנתי שאנחנו בתוך כלוב עכברים. רצים רצים ולא מגיעים לכלום. "טוב," היא ענתה. "דיזינגוף סנטר זה באמת מבוך, לוקח שנים ללמוד אותו."

"אבל אני לא מדבר רק על הסנטר," התעקשתי. "אני מדבר על כל תל אביב, אני מדבר על כל העולם. כולנו רצים רצים וחוזרים לאותו מקום. הנה, תראי אותך. באה לבר בשביל שמחר תוכלי לבוא שוב ולהגיד שאתמול הייתי בבר."

"אתה קצת חופר, נראה לי ששתית יותר מדי," היא ענתה. "אבל אתה חמוד נורא."
"בא לך ללכת למקום שקט?" שאלה. הבטתי בה. גם היא היתה חמודה נורא. מלאה באושר. מלאה שמחה. פנים מלאות ביופי טהור. שיער שחור גולש לו על בריאת פלא שאלוהים יצר. כל מה שרציתי היה ללכת איתה למקום שקט.

הורדתי את הראש בין הידיים. קיללתי בשקט.
"אני מצטער, אני לא יכול," אמרתי לה. קמתי ויצאתי החוצה.


חזרה אל הרחוב. נחלת בנימין. היה כבר מאוחר, אולי 12 אולי 1 בלילה.
לא רחוק מהכניסה, בגבו אלי, עמד לו בחור חרדי. הוא עמד וריסס משהו על הקיר.

ניגשתי אליו בשקט, עמדתי מאחוריו. הוא צייר פסים פסים בכל מיני צבעים, בכל פעם הוציא תרסיס נוסף מהתיק שהיה מונח על הרצפה וצייר על הקיר. הוא צייר אדם הולך על חוטים. הוא צייר אותי.


זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

צילום: אומץ לחרדים

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

(יו)עץ הדעת

נולדתי כזה, טיפוס שיודע הכל. משיעור ב' ניכרו בי ניצני 'יועצות' ומאז הייעוץ הפך למפעל חיי. פתחתי ארגון, כולם משחרים לפתחי, אני מרואיין מבוקש. השבוע הגיע אליי לייעוץ בחור שזיעזע את עולמי

קול קרקורי המטיפעונים

התנצחותם של גדולים בעיטור הבכורות בפדיון הבן, מזכה אותנו לפירוש יקר ומיוחד בקינת אני הגבר ומנהג הכפרות

קופת העיר לא לבד: כך מותגו "ערי הקודש" לצרכי תרומות

ישראל שפירא ראה מודעה של קופת צדקה ויצא בעקבותיה לחפש את ערי הקודש של ארץ ישראל • מיהו הגדול בישראל שסבר כי רמת השרון וחברון קדושות באותה עוצמה ומי אמר "אם אלה הן ערי הקודש, מתאר אני עד כמה מגיע לכלוכן של הערים החילוניות?"

עליזה לביא
חרדים – יש יהדות אחרת

לכאורה נדמה שיחסו של הרצל אל הדת והיהדות היה כאל תפיסות מיושנות ומנהגים שצריכים לפוג מן העולם. אולם עיון בכתביו מגלה תמונה אחרת. יהדות מסורתית המקבלת את המכלול ההלכתי השלם אך בוררת את אשר בכוונתה לקיים.

לחשמל לא אכפת מכלום

לחשמל לא משנה אם הוא טוב מוסרית, אם הוא יפה, אם הוא טעים, אם הוא מריח טוב. כך גם הרצון האנושי, משוחרר מנימוקים

כן לא שחור לבן – פרק 10

יש אנשים שחיים למען המזל, בשביל התהילה, בשביל הכוח. בשביל המשחק. ויש שחושבים שהדברים הפיזיים מגדירים את מה שבתוכם • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן