מִיּוֹם שֶׁעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי
וְנִגְלְתָה לְפָנַי חֶמְדָּה גְּנוּזָה,
בָּטְלָה חֲרָדָה מִמְּעוֹנִי
וְעֶדְנָה שָׁבָה לְמַלֵּא
אֶת מְחוֹזוֹת בְּלוּתוֹ שֶׁל אֱלוּלִי.
דָּגִים שֶׁבַּאֲגַם לִבִּי אֵינָם רוֹעֲדִים עוֹד,
גַּם אֶת אַגָּדוֹת הַפֶּטֶרְבּוּרְגֶר הִכָּה עַבְדְּךָ.
כִּי אָנוּ עַמְּךָ,
וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ –
בַּשָּׂדֶה.
בשולי המילים
ככל שנקפו השנים והתרחקתי מימי הישיבה, היה ליבי נוקפני מדי שנה לא על אימת הדין, אלא על כך שאיני חש אותה.
יום אחד התגלגלה לידי שיחה נאה בה נתגלתה לי השקפת עולם חסידית, השונה לחלוטין מזו עליה גדלתי, גישת המלך בשדה. לפיה אני לדודי ודודי לי כפשוטו (דוד=אוהב). דירשו ה' בהמצאו כהזדמנות נהדרה לבקש ולחוות קירבת אלוקים בהיותו נגיש ואקסטרה קשוב.
זוהי אותה חמדה גנוזה שנעלמה ממני בחסות החינוך הליטאי, את גילויה אני חוגג מדי אלול באלולו.
