יש לי ביד תיק מלא מריחואנה שקיבלתי בטעות.
להחזיר או לא להחזיר?… אני יכול לקחת? אני יכול להחזיר?
זו לא מתנה שקיבלתי משמים? הוא פשוט בא ונתן לי את זה… ואולי זו לא טעות. טוב – בטוח שכן, אין סיבה הגיונית שסתם כך הייתי מקבל ממישהו תיק מלא סמים. אבל מה אני עושה עם זה? כן, קצת כסף ממש לא יזיק. רגע רגע, אני יכול גם להחזיר מחר. אקח עכשיו, אחשוב על זה אחר כך. מקסימום אחזיר בהמשך. גם ככה מותר לגנוב מגנבים.
לוקח את התיק ובהליכה מהירה ככל האפשר מתחיל ללכת. אוי, למה אני מרגיש שכולם מסתכלים עלי? למה אני הולך ככה מוזר? תפסיקו להסתכל עלי. הנה רחוב קצת יותר שקט. אבל אני לא יכול לעמוד כאן כמו קלוץ, זה מחשיד. הולך הולך הולך. הולך את הטיילת מהתחלה ועד הסוף, התיק שורף לי על הגב. מוצא את עצמי שוב באזור גורדון. כיכר אתרים, מלון קרלטון, מלון לאונרדו. הנה מועדון הסאפים. הוא סגור. מביט ימינה ושמאלה, אין אף אחד. טיפוס קטן על הגדר, קופץ פנימה.
יש מצלמות, אבל מי יבדוק אותם? אני יודע איפה המפתח של חדר ההלבשה, השאירו אותו בתוך סירה, למקרה שמישהו יגיע ממש מוקדם. לוקח ופותח. חדר מלא לוקרים וציוד. הנה הלוקר שלי, הדברים שלי שם. פותח, מכניס את התיק, סוגר, יוצא החוצה.
שקט כאן, אוריד את הראש לשתי דקות על הספסל. נרדם.
"עילם, עילם," הקול מעיר אותי
אני קופץ בבהלה. זה השומר חסר השיניים. "מה אתה נבהל?!" הוא שואל. "הכול בסדר?"
"כן, כן," אני עונה, "באתי מוקדם". הוא מתעצבן. "אל תשקר עלי!" אתה יכול לשקר על כל העולם ואשתך, לא עלי. לא באת מוקדם!"
"סליחה, אבל באמת שלא תכננתי לישון כאן."
"אההה, אז תכננת לישון במלון ורק והחסידה הניחה אותך כאן?!"
"לא לא אם אםםם…" התחלתי לגמגם "תעשה לי טובה, אל תגיד כלום, לא אשן כאן יותר."
"תראה, אם אף אחד לא ישאל לא אגיד כלום, אבל אם ישאלו אותי אני אומר את האמת. אני לא משקר. לא בגלל שאני מפחד לאבד את העבודה שלי, בגלל שאני מפחד לאבד את החיים שלי."
"החיים שלך?!"
"כן, עשרים ושלוש שנים הייתי מכור. להיות מכור זה שקר אחד גדול. שקרים לכל העולם. אבל אם יש משהו יותר מסוכן מלשקר לכל העולם, זה לשקר לעצמי. שיקרתי את עצמי יותר מדי שנים. שיקרתי את עצמי שכולם ככה, שזה בסדר, שזה מותר, שאני שולט בזה. כמכור, חוש האמת שלי משובש. אם אני ישקר, זה יעלה לי ביוקר. זה יכול לעלות לי בחיים. בחיים," חזר והדגיש.
"אני נקי נכון להיום ורק להיום שבע שנים, שש חודשים ושלוש עשרה יום. רק היום רק להיום".
"תגיד," שאל, "אתה רוצה להגיד איתי את תפילת השלווה?"
"תפילת השלווה? לא מכיר. זה משהו יהודי?"
"לא, לא, נראה לי שזה אולי אפילו כומר כתב אותה".
"כומר? אתה נוצרי או משהו?"
"לא, לא. זה לא נוגד את היהדות. אפילו רבי שלמה אבן גבירול כתב בשער ההכרה "ואמרו ראש השכל, ההכרה בין ההוה והנמנע, והנחמה במה שאינו ביכולת". ציטט בידענות.
"עזוב, בוא תשמע את התפילה. בוא תחזיק לי את הידיים".
הרגשתי מוזר אבל החזקנו ידיים.
"קח נשימה עמוקה ותגיד אחרי: אלי אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים. אמן".
"טוב, תפילה יפה. אבל מה זה קשור להתמכרות?"
"אוהוו תשובה ארוכה, נדבר אחר כך. אני צריך להכין קצת את מועדון".
"יש לך תפילין?" שאלתי.
"יש לי אבל בבית. אתה יכול ללכת לחב"ד. תתפלל. אחר כך בא נאכל משהו, קצת ספורט ודיבורים.
אתה יכול לקחת את האופניים שלי. קצת זקנות אבל עדיין הכי מהירות בעיר".
לקחתי את האופניים. גרוטאה כזו לא ראיתי מימי. אופני מירוץ משנת תרפפובסקי, אבל מתגלגלות.
חרשתי את הרחובות, קרעתי את העיר. התחריתי בכל הקורקינטים, הסקטבורדים, הגלגליליות והאופניים החשמליות. "איפה יש בית חב"ד?" שאלתי אחד שנראה בעניינים.
"שם, שם," הוא ענה. "לך שם, קינג ג'ורג' 15."
מגיע לשם. "ממעל ממש," אומר השלט בכניסה. "מודעות יהודית על-פי תורת הסוד." לרגע לא נראה לי כמו חב"ד עד שאני פוגש את הדגל הצהוב של משיח. מקום חמוד, אבל רק שבע בבוקר והחב"דניקים לא ערים בשעות כאלו. אה, הנה אחד יושב לומד לו תניא. "אפשר תפילין?", "בוודאי אחי, בוודאי. אכלת משהו? שתית משהו? קפה ומאפה?"
"לא לא, רק תפילין".
"אחי, אז אתה מתפלל בשביל לאכול או אוכל בשביל להתפלל? שתה קפה שיהיה לך כוח לתפילין".
הולך להכין קפה. פותח את צנצנת הטייסטר צ'ויס. המרקם קצת מוזר, לא הגרגירים הרגילים.
הוא רואה אותי מביט בצנצנת וצוחק לעצמו. "זה קפה שחור שהוסלק בתוך צנצנת אחרת. האמת קניתי את הטייסטר צ'ויס רק בשביל שיהיה לנו צנצנת לטורקי. אבל אתה יכול לשתות טורקי עם חלב. אפילו קצת חובה. אתה יודע למה?" הוא שואל.
"למה?"
"כי חלב ראשי תיבות חובה להיות בשמחה!"
אז אני משתדל להיות בשמחה, שותה את הקפה וניגש להתפלל.
הוא מביא לי תפילין, מראה לי איך להניח ומה לומר. אני יודע אבל לא מתנגד. תמיד אפשר ללמוד דברים מחדש. "שים יד על העיניים ותגיד: שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. הנה, תקרא כאן".
התפללתי. אני יודע שיש אלוהים, רק לא יודע מה התוכניות שלו בשבילי. מה הוא רוצה ממני ולמה דווקא עלי הוא מפיל כל כך הרבה חרא. לא יכל לסדר לי חיים של בן אדם רגיל?! אבא שבשמים, אמרתי, אני יודע שאנחנו נפגשים רק כשיש בעיות, רק כשהכול מחורבן. אבל תהיה אבא טוב, כזה שאני יכול לנסות להבין".
"מה זה המקום הזה?" שאלתי את החב"דניק.
"אנחנו מודעות יהודית על פי תורת הסוד".
"מה זה תורת הסוד?"
"סודות התורה, סודות החיים, הכללים של הנהגת השם יתברך. דברים שמעל התפיסה שלנו. דברים שמעבר ובתוך חוכמה ובינה ודעת".
"אז מה הסוד?"
הוא גיחך. "קודם תלמד את הנגלה אחר כך נלמד אותך את הסוד".
"אולי בכל אופן?" התעקשתי. והוא התחיל לגלות לי:
"בספר הזוהר כתוב שיש שני עצים: 'עץ הדעת' טוב ורע ו'עץ החיים'.עץ הדעת' הוא עץ שבו יודעים בבירור מה מותר ומה אסור, מה טמא ומה טהור, מה טוב ומה רע. אבל קיים מישור עליון יותר שהוא 'עץ החיים' ,שבו הכול מותר. זוהי תורת הסוד אשר מגלה לנו איך לכל דבר, כולל דברים שמצד הופעתם הם רעים, לכל דברל יש משמעות."
קצת מסובך לי, אבל הוא ממשיך ומגלה: "המילה סוד עניינה לחבר, מלשון להסתודד. 'בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי.' סוד פירושו אסיפה שבה אנשים מתאספים לאחדות. עניינו של הסוד לגלות את האחדות במקום שאחרים רואים בו פירוד. יש בכך סכנה גדולה," הרים את קולו.
"אנחנו יכולים לתת לגיטימציה לרע, לכן הסודות נשמרים בסוד. קח לדוגמה את הקפה ששתית שהיה מונח בצנצנת אחרת. היא הסתירה את הדבר האמיתי".
טוב, קצת גדול עלי. התייאשתי מלהבין את ההיגיון של הסוד. הודיתי לו ובאתי לצאת.
פתאום חשבתי לעצמי: הנה אדם שיודע את הסוד, בטח יכול לתת לי תשובה.
"תגיד, יש לי שאלה. מותר לגנוב בשביל לאכול?"
"אוהוו איזו שאלה. לגנוב זה לא טוב. לגנוב זה רע מאוד, אבל בשביל לאכול, לכאורה מותר. זה פיקוח נפש".
"אז מותר. ואם זה בשביל שיהיה מקום לישון?"
"לא יודע," ענה. "אסור לקחת דבר שלא שלנו".
"ואם אני לא לקחתי, ורק מישהו הביא לי גניבה?"
"לא יודע," ענה שוב. "גניבה זה רע. גניבה זה אסור על פי התורה."
"ואם אני גונב ממישהו שלפי התורה מותר לגנוב ממנו, או גונב מגנב?"
"לא יודע, זה גם לא חוקי, אפשר להסתבך עם משטרה."
"ומה אם אני לא יסתבך או אני לא מפחד מהמשטרה?"
"לא יודע, עזוב אותי, מה זה כל השאלות האלו? אי אפשר להשיג אוכל בדרך אחרת? אל תשאל אותי שאלות כאלו, אני לא רב".
"טוב, תודה". עזבתי אותו והבנתי שגם למי שיודע את תורת הסוד אין את כל התשובות למציאות פשוטה.
זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.
אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.
לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.
האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.
בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.
מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.
אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.
תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת
