כן לא שחור לבן – פרק 8

התחתית זה איפה שאתה מפסיק לחפור • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

זה היום הראשון שלי בים התל אביבי. הים הוא תרופה לרעש פנימי שיש לי. השמש, הגלים, ההרגשה של המים, לרחף ללא משקל, ללא גבולות. משחרר אותי ומנטרל את הקוצים שיש בי.

מצד שני, וזה לא דבר שאני אמור להודות בו, הבנות עושות לי חוסר שקט. אני לא יכול עם זה. שום דבר לא יכול לשחרר תשוקה של גבר. טוב אולי לא שום דבר, אבל שום דבר שאני יכול לעשות. היופי הטהור הזה לא שלי ולא יהיה. זה גדול עלי, אני לא יכול להילחם בו. איך אמר לי מישהו? שהאישה שלו זה האו-מאי-גאד שלו.

אולי זה רק אני, שבדרך כלל לא נחשף לבנות חשופות מתרחצות, שפחות יושב מול הים ורואה יצורים נפלאים שברא אלוהינו. זה אני. מעולם לא הייתי מאלו שצועקים "שיקצע" או בא בטענות. תמיד ידעתי שזה אני וזה בתוך הראש שלי. זה אני שצריך להתמודד עם הכמיהה והכיסופים, עם הרגשות והרצונות.

ועוד דבר. אם אנחנו מדברים על בנות, אני חייב להזכיר לעצמי את ההטעיה הגדולה. לנסות לצאת משטיפת המוח שעושים לנו. מין לא יתן לי שקט. גם מין יכול להיות חיצוניות והטעיה והדבר הכי רחוק מאהבה פנימית ואמיתית, כזו שנותנת שלווה וסיפוק. כל מה שאדם צריך זה שלווה פנימית. מין נטו לא יתן שקט ולעולם לא יספיק. הצורך הפיזי הוא רק קצה הקרחון.

נכון להיום ורק להיום אני שומר נגיעה. נכון להיום אני לא נוגע במשהו שלא שלי. נכון להיום אני לא עושה דברים שאני ארגיש לגביהם רע אחר כך.

אוף, כמה שאני חסר שקט. אוי כמה שאני קפיצי. אוי כמה שאני רוצה לפרוק, לצעוק, לזעוק, לרוץ, להשתולל, להשתגע, להתפרע. די כבר עם הרעש בתוך הראש. מחשבות מחשבות מחשבות. אז הולך לחפש תעסוקה במועדון הגלישה. עוזר לסדר את המשרד, מסדר תיקיות ומנקה מדפים.

אחרי שתיקנתי עם גל את הסככה, אחרי ששאלתי אותו אם אני יכול את התפוח מהמקרר ואחרי שהוא גילה שלא אכלתי כלום מהבוקר, הוא שלח אותי למכולת לקנות לי משהו לאכול. הוא רק רצה לדעת שאין לי עבר פלילי ושאני בסדר. אמרתי לו שכן ואני כאן רק עד שהדברים ירגעו בבית.

האמת, חוסר שקט אצלי נגרם גם מרעב, מצמא, מעייפות ובעיקר מכעס. וכשאני חושב על זה עכשיו, אם יש דבר אחד שתמיד עוזר לי זה שוקולד. שוקולד זה תרופה מצויינת ואם אין אז גם סתם קצת סוכר. הבעיה היא שזה עובר ותמיד צריך עוד ועוד. אני חייב לדבר על זה עם השומר של המתחם. הוא איש נחמד. שאלתי אותו מה קרה לשיניים והוא סיפר לי שזה בגלל התמכרות לסמים. סיפרתי לו שגם לי יש התמכרות לתפוחים, שגם אני חסר אונים מולם.

"אתה מכור לתפוחים?" הוא שאל בפליאה ואני עניתי לו שתפוחים זה משל. "אז בוא למפגש של מכורים אנונימיים, קבל כלים להתמודד," ענה.

אני לא רציתי והוא אמר שזה בסדר, שאנשים צריכים להגיע לתחתית שלהם בשביל לבקש ולקבל עזרה. "אז מה התחתית?" שאלתי.

הוא צחק. "התחתית זה איפה שאתה מפסיק לחפור. תראה אותך, אתה כאן זרוק. ברחת כמו ילד קטן מהבית. ברחת מהתמודדות. אתה בלי שקל על התחת, בלי מקום לישון הלילה, ובגלל משחקי אגו מפגרים אתה לא יכול לחזור הביתה. אתה לא חושב שאתה בתחתית?" שתקתי. הבחור בלי השיניים צודק.

אז חזרתי לים. שחיתי רחוק רחוק. עד שלא היה לי כוח. והתפללתי שלא אצליח לחזור.

"אאאאואוווואאאאא!" צעקתי לתוך המים הצלולים. כן, איזה צלולים שהם היו, אפילו ראיתי דג גדול נראה כמו צלחת שוחה לו באלגנטיות למטה. אחר כך התברר לי שזה סוג של כריש. חתול ים קוראים לו. למה כרישים לא טורפים את מי שצריך את זה?

זהו, נגמר לי הכוח אבל יצר החיים חזק מהרצון שלי לטבוע. באסה. אז שחיתי חזרה ויצאתי מהים בחוף רחוק, בדולפינריום. מי זה צייר כאן שיניים על כל המבנה? הוא חייב התמכרות.

חזרתי את כל הדרך ברגל והשמש טיגנה אותי כמו שצריך. אווף. מעניין אם זה נחשב מבושל מספיק לקניבלים ואיפה אני יכול למצוא אותם עכשיו.

"היי עילום שם, קצת דאגנו. לאיפה נעלמת?", קיבל אותי בחזרה טל, אחד המדריכים. "אנחנו צריכים שתעזור לנו לסדר כאן את כל התיקיות האלו. ת'סדר את זה לפי נושאים. זה חומר הדרכה לקייטנת גלישה ואנגלית שאנחנו עושים." "אבל אני לא יודע אנגלית," עניתי. "בסדר," הוא התעקש, "זו לא רמה גבוהה." "נכון," התעקשתי אני, "אבל גם רמה בסיסית אני לא יודע".

"מה?! אתה לא יודע את האותיות?!"

"לא".

"אווו, זה רע. כי גם את התאריכים בלועזית לא ממש ידעת. נצטרך ללמד אותך." הוא נתן לי דפי עבודה. "הנה, תנסה לעשות את זה." אז ישבתי שרוף, מוכה, וחבול והתחלתי ללמוד אנגלית. שפה הזויה.

"סלח לי," פניתי אל איזה אחד שבדיוק חזר מגלישה והתיישב לידי. "אתה יכול להסביר לי מה צריך לעשות כאן?" האיש השרירי שהיה עסוק בסמארטפון המחורבן שלו הואיל בטובו להציץ בדפי העבודה והסביר לי מה צריך לעשות. בשלב מסוים הוא התחיל להגיד דברים מוזרים, הטעה אותי, החליף בין מילים באנגלית, עד שפרץ בצחוק גדול יחד עם אדם נוסף שהיה לידינו. הבנתי שהם צוחקים על חוסר הידע הבסיסי שלי.

"אני צוחקקקק, אל תיקח את זה ברצינות," אמר כשראה שאני מתעצבן.

"זה לא מצחיק, אף פעם לא למדתי את הדברים האלו. מה מצחיק בזה?"

"סורי, מתנצל. הכול בחברות. תשאל מה שתרצה".

"לא תודה, תחפש לך אנשים אחרים לעזור להם ולצחוק עליהם".

"דייי, אל תהיה כזה," ניסה להיות נחמד, לפייס אותי.

"אני יעזור, מה שצריך. איך קוראים לך?" שאל.

"לי קוראים עילום שם." "ולי קוראים גדי גזרא," ענה.

"שמעת עלי?" שאל. "לא," עניתי.

"אז על אשתי בטח שמעת. אשתי זו פלונית אלמונית." מתברר שאשתו דוגמנית-על מוכרת.

"מרגש מאוד," עניתי, "ומה אני אמור לעשות עם המידע הזה?" הייתי עוקצני.

"כלום, לא יודע, סתם סיפרתי לך. אני מנסה להיות נחמד. לנהל סמול טוק".

"יופי, הנה עשינו סמול טוק. עכשיו אני יודע שאתה אדם עשיר ואשתך דוגמנית. אולי בגלל זה אתה חושב שזה בסדר לצחוק על אנשים שלא יודעים משהו. לך תעשה סלפי עם אשתך ותפרסם את זה באנגלית".

"וואו, הבחור כועס," אמר.

"אבל אתה סתם מתנפח. גם לאיש עשיר שאשתו דוגמנית מותר לצחוק קצת".

"אבל לא על חשבוני".

"טוב".

אז השלמנו. ואחרי שהסברתי לו כמה הוא לא מעניין וגם לא שאשתו דוגמנית, הסכמנו שהחיים של כולם מבאסים. רק שאצלו, אם הוא יברח מהבית יכתבו על זה בעיתון ואצלי לא. אני מעדיף ככה.

הערב התקרב. "אני ממש מצטער," אמר מנהל המועדון, "אבל לא תוכל לישון כאן הלילה".

"ברור, אל תדאג לי, אני מסודר," אמרתי.

אז התלבשתי, אמרתי תודה ושלום והלכתי ברגל לנחלת בנימין, לכיוון המועדון בו שכחתי את התיק עם כל הבגדים והדברים.

מגיע למקום, הוא סגור. דופק בדלת. פותח לי המאבטח. "היי, שלום, באתי לקחת את התיק." הוא לא נותן לי להשלים משפט: "אני יודע, רגע, אני מביא. אבל אל תעמוד כאן, הכל מצולם. לך לתחילת הרחוב, מיד מביא לך." מה אכפת לי שזה מצולם", חשבתי לעצמי. אבל אני לא מתווכח, רק שיתן לי את התיק.

מחכה לו. הוא מגיע בצעדים זהירים. בידו תיק גדול. היי, זה לא התיק ששכחתי.

"זה לא התיק".

"זה זה," הוא מתעקש, "רק החלפנו תיקים. קח".

בא לפתוח והוא מתעצבן: "מה, אתה נורמלי? לא כאן. לך מכאן."

לא מבין מה הוא רוצה. הולך ממנו.

התיק כבד, יותר מדי כבד. אני הולך לקצה הרחוב ופותח אותו. הוא מלא בשקיות לבנות. מה זה?! זה לא הבגדים שלי. מה זה כל הדברים האלו?! ומה זה כל הבקבוקונים האלו?!

אוי ואבוי, על השקיות כתוב "תפרחות קנביס רפואי". והנה שמן קנביס. והנה עוד מלא שקיות עם אבקה לבנה. אני יודע בדיוק מה זה. מה למען השם אני עושה עכשיו?!


זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

צילום: אומץ לחרדים

2 מחשבות על “כן לא שחור לבן – פרק 8”

  1. מכנה בנות חילוניות ערומות בצואר יופי שברא אלוהינו ומצד שני מין נטו לא מעניק סיפוק…
    פעם ראית את אשתך בעירום??? אבל כביום היוולדה…
    ואני יודע שהתשובה היא לא!
    כי מי שטוב לו בבית לא מחפש את האושר בחוץ…

    הגב

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

קומיקס חרדי בסוכות

תערוכת הקומיקס החרדי בגלריית המקלט, האמן מוטי הלר בתצוגת יחיד מרהיבה

(יו)עץ הדעת

נולדתי כזה, טיפוס שיודע הכל. משיעור ב' ניכרו בי ניצני 'יועצות' ומאז הייעוץ הפך למפעל חיי. פתחתי ארגון, כולם משחרים לפתחי, אני מרואיין מבוקש. השבוע הגיע אליי לייעוץ בחור שזיעזע את עולמי

הקורונה הזכירה לנו איך מרגישה תפילה במניין, הגיע הזמן שתפסיקו לדחוק אותנו

בתקופה בה נשים חרדיות כובשות עוד פסגות בעולם המעש, דווקא מקומן בבית הכנסת הולך ונדחק • מלכי רוטנר זכתה להתרוממות רוח במנייני הקורונה, ומאבחנת: זה מה שיקרה אם תמשיכו לדחוק נשים מבתי הכנסת

חשבון נפש במודיעין עילית: אשה כמעט ונרצחה? בואו נתחזק בשמירת שבת

ניסיון רצח מחריד טלטל בשבת קודש את העיר החרדית מודיעין עילית, אך רבים העדיפו להתמקד בשמירת השבת של כוחות החירום והתקשורת • תרצה בלוך, תושבת העיר, חושפת את הפרק הבא והלא ידוע של הפרשה האפלה: כנס חיזוק. עם מחיצה כמובן

חלום של שנ"צ

מנדנד עגלות של ילדי אחרים, מנקה שמשות של רכבים חונים. מחייך לעיוורים, רגע, זה נהיה מוזר • צביקה בוטרמן

ראש ישיבה, גבאי ורב מזרוחניק: מלחמת עולם בעיצומה של תפילת שבת

הגאון ר' שמואל מן חזר ממגבית בחו"ל וחשש להדביק את קהילתו • בצר לו הלך לבית כנסת של מזרוחניקים, אבל שם, רגע לפני הקריאה בתורה, התפתחה דרמה שכמותה לא זוכרים זקני המתפללים • וִיהִי בִּימֵי הֲקוֹרוֹנָה

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן