מאז אותו יום אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

באותו בוקר העלתי פוסט. כתבתי בו שאני לוקח פסק זמן מפייסבוק. זה היה תקופה אחרי שפרוייקט ההדסטארט שניסתי לעשות כשל והחלטתי לקחת פסק זמן.

כתבתי טקסט קצר וחיפשתי תמונה מתאימה, עלעלתי בספריית התמונות שלי ומצאתי תמונה של אדם מצדיע. זו תמונה שצילמתי בפורים, אז הסתובבתי עם המצלמה וצילמתי כיתובים שעשיתי ליד בית הכנסת המרכזי בעיר. תוך כדי שאני מצלם עבר אדם חביב. "למה אתה לא מצלם אותי" הוא צחק והצדיע. ואני צילמתי.

לא חשבתי פעמיים, העלתי לדף את הטקסט שכתבתי עם התמונה והמשכתי הלאה בחיים.

בערב פתחתי את המחשב והנה עשרות הודעות בפייסבוק. "מה כבר קרה?" חשבתי לעצמי, וכשהתחלתי לבדוק חשכו עיני. מתברר שבאתר כיכר השבת החליטו שהעלתי תמונה של עצמי. הם ביררו מי זה האיש המצולם ומבלי לקבל את תגובתי ותגובתו, העלו כתבה ראשית עם הכותרת "אומץ לחרדים חשף את עצמו כפלוני אלמוני ממודיעין עילית".

בהתחלה חשבתי שזו טעות מצחיקה. אך ככל שעבר הזמן הבנתי שמחמת הטעות שלי (שפרסמתי את התמונה ושלא כתבתי תמונת אילוסטרציה) הטעות הפכה לסרט נוראי עבור האדם היקר שבתמונה. ברגע אחד הוא ואישתו הוחרמו, הם פוטרו מהעבודה, נגרם להם נזק כלכלי ותדמיתי. הם לא ידעו איך להתמודד עם הסערה שנפלה על ראשם. הם פנו למשטרה – בתלונה נגדי ונגד האתר.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. העולם התהפך עלי. בהרגשתי, כל רגע השוטרים היו אמורים לבוא לדפוק אצלי בדלת לעצור אותי על התחזות (זו הייתה התלונה) ומה אעשה אז? לא היה לי עם מי להתייעץ ולדבר. עכשיו אני יודע שהגזמתי, אבל אז הרגשתי שהעולם סוגר עלי.

אישתי אמרה לי: "אתה מבין את ההשלכות של מה שאתה עושה? אתה חושב שהכאב האישי והרצון שלך לזעוק וליצור, בא על חשבון הנישואין שלנו? על חשבון הורים שלך שיפגעו ביום שכולם ידעו מי אתה?".

באותו הלילה התקשרתי אליו, בכיתי לו בטלפון. התנצלתי וביקשתי את סליחתו. למרות שידעתי שאני לא האשם היחידי. אבל נגרם בגללי נזק. הוא לא ממש הסכים לשמוע רק אמר שגרמתי לו לעוול נוראי.

סיכמתי אתו שאתנצל בדף ושנראה איך ממשיכים. לשמחתי אחרי ההבהרה שלי בדף – גם כיכר השבת הורידו את הכתבה והאשימו אותי בהטעיה שלהם. והאיש ואישתו הוחזרו לעבודה.

אני רוצה להגיד מילה טובה על הרב יעקב מתן – חבר וירטואלי ממודיעין עילית, וגברת דינה שגב מכפר רות שעזרו קצת עם התיווך.

סיכמנו על הרב זעפרני כבורר, ואכן הוא היה ממש הוגן וישר. חייב אותי בתשלום פיצויים מקובל על עוגמת נפש אך הציב בפני תנאי – לעצור עם הגרפיטי במודיעין עילית. "אני לא יכול להגיד לך מה לעשות בכל הארץ, אבל תראה מה ההשפעה של הכיתובים שלך במודיעין עילית!" הוא סיפר לי שרבני העיר החליטו לעשות הכל בשביל לתפוס אותי, זה הפך עבורם למטרד משמעותי.

הם צדקו. אני יודע על דברים שקרו בעקבות אותם כתובות גרפיטי.

היו לי אז כמה התכתבויות עם נערים מהעיר בהם עודדתי אותם לעשות את מה שנכון עבורם. זכור לי אחד שהלך והתגייס לנחל החרדי ושמר על זהותו ויהדותו במסגרת. ועוד נער שנפגשתי אתו בתל אביב, הוא רצה להתאבד בעקבות נטיות מיניות ואני עודדתי אותו לפתוח את זה עם ההורים ולהתייעץ עם איש מקצוע. אני זוכר שאמרתי לו שלהתאבד זה אל חזור ושהוא תמיד יכול להתאבד גם מחר, אבל שינסה לפתור את הבעיה קודם.

אני נזכר עכשיו במשפחה שאימצה כלבלב – דבר שהם רצו לעשות כל החיים וחששו "ממה יגידו" – בעקבות מה שכתבתי החליטו לאמץ כלב וקראו לו אומץ.

במבט לאחור, האם אומץ גרם לאיזשהו שינוי גדול ומשמעותי?

לא יודע. אין ספק שיש תחומים רבים שהשתנו לטובה במגזר. פיתוח כישורים אישיים והיחס למי שיוצא לעבוד. יחס לפגיעות מיניות, ועוד ועוד. אבל יש רבים וטובים שעשו ועושים והפעילות שלי היא מינורית. והלוואי ועשתה משהו.

ולמה אני כותב את כל הפוסט הזה?

1 – בימים האחרונים קיבלתי פניה מעדן אבוטבול בנוגע לפרויקט אנתולוגיה ליצירה חרדית – הוא רוצה שיהיו שם יצירות שלי. הפנייה הציפה בי את אותם ימים.

2 – חודש שעבר קיבלתי הזמנה לחתונה של אותו נער שרצה להתאבד!

התקשרתי אליו, הייתה לנו שיחה ארוכה. הוא סיפר שבאותו זמן היה לו תסבוך על בחור מבוגר ממנו ובעזרת טיפול הוא יצא מזה. "אף פעם לא הייתה לי משיכה לגברים, זה היה איזה עניין נקודתי ותודה שהיית לאוזן קשבת" הוא מתחתן שבוע הבא עם כלתו שתחייה באולם של בית ספר בקרית ספר.

סוג של סגירת מעגל.

3 – רוצה להפנות את תשומת לבכם לפרויקט איסוף כספים של קרן קמח, הם עזרו לי באופן אישי בעזרה למימון לימודים. ואני מכיר רבים וטובים נוספים שהם עזרו להם. אני יודע שיש גם תלונות וטענות, אבל בגדול קרן קמח אחראית לחלק גדול מהשינוי שקורה אתנו ותמיד אפשר עוד.

באותם הימים אחרי הסיפור עם כיכר השבת, עשיתי הכל בשביל להוריד פרופיל. כולל ללכת לגלרייה בתל אביב שם נמכרו תמונות שציירתי באלף דולר ולקחתי משם את כל היצירות (מי ישמע איזה אמן דגול)

אני זוכר את עצמי מסתובב שבור בשכונת פלורנטין. ערימת תמונות בידיים שלי.

ניגשתי להומלסית צעירה שישבה ברחוב ונתתי לה את כל הציורים. אמרתי לה שתמכור אותם ושתיקח את הכסף לעצמה. היא הסתכלה עלי במבט מזוגג ושאלה אם אפשר לאכול את זה.

עדיין יש לי בבית כמה יצירות בודדות של אומץ.

יש לי הכרת הטוב לקרן קמח. ואם מישהו יתן תרומה משמעותית לקמפיין הזה – אשלח לו תמונה. תאמינו לי שהיא שווה הרבה. היא האחרונה שתהיה, צועקת צעקה של דור, אוצרת בתוכה תקופה היסטורית. (אני נותן 2)

אם יש עוד סיבה שהפסקתי להטיף למגזר שלי. או לפחות לא תחת השם המחייב "אומץ לחרדים". אני לא מרגיש חרדי מספיק בשביל להגיד לאחרים תחת שם בדוי מה לעשות.

אגב, בעיני שינוי אמיתי שגם יחזיק מעמד, צריך לבוא מבפנים ומתוך אהבה.

פגשתי יותר מידי אנשים ש"דאגו" למגזר ובשם כך קידשו את המלחמה והשנאה. זה לא הוביל ולא שינה כלום. כנ"ל כל מיני יוצאים שמהרגע שהם יצאו הם "גילו את האור" והתחילו "לחשוף" את כל ההתעללויות ואת "האמת". נו באמת. די לשטויות האלו. אם אתה רוצה לרקוד תרקוד. אל תבלבל את המוח על "יצאתי בשאלה כי החרדים אסרו עלי לרקוד, תנו לי כסף להגשים את החלום ולרקוד, בלה בלה בלה…"

אם הגעתם עד לכאן, רוצה להודות לכם באופן אישי. תודה לכל מי שהיה אתי לאורך כל הדרך. תודה לתלתלים, לרחל, לעדי. ולרבים ורבות שנתנו חיבוק וירטואלי ועזרה אמתית כשהייתי צריך.

מוזמנים לעקוב אחרי הדף אני מעלה שם יצירות שאני עושה פה ושם מחוץ למודיעין עילית, מחשבות והגיגי כתיבה, כמו כן כשנחה עלי הרוח אני מפרסם בו סיפור בהמשכים שמבוסס על מציאות שעברתי.

זכרו שגם הרמב"ם כותב שעדיף אוהבים את השי"ת מאשר חרדים.

אומץ זה אתם!

הפוסט היום בו הפסקתי לעשות גרפיטי בקריית ספר הופיע לראשונה ב-קו 400.

"אתה יודע איפה זה בית הדפוס הברווז?" שאלתי את אחד המאבטחים.

"נראה לי שזה בקומה שלוש בצד השני." עולה, מסתובב, הולך, חוזר, יורד. שואל עוד איש ביטחון והוא אומר: "זה למטה במעבר." יורד למטה למעבר. זה לא שם. מישהו מסביר לי שזה בכלל בבניין השני. אז אחרי שיטוטים רבים אני מגלה שהם בכלל לא כאן, עברו דירה. אין לי פלאפון לשאול מה מו מי. הולך לחפש את הדואר. גם זה חתיכת סיוט עד שאני מוצא. בדרך נתקל באינספור חנויות מוזרות: חנות של מוצרי פיות, חנות מתנות משונות, חנות ציוד לשודדי ים ופיראטים. יש גם אולם תצוגה של פסנתרים. יושב לו במרכז איש מבוגר, שיער כסוף, מנגן על פסנתר לבן. מנגן את השיר האלמותי "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן". כישרון מבוזבז, אני חושב לעצמי. יכל למלא אולמות. המבוגר קולט אותי מסתכל עליו ומחייך ואני מחייך בחזרה. "כל הכבוד, יפה מאוד," אני אומר לו. והוא עונה: "תודה רבה, זה השיר היחיד שאני יודע לנגן." טוב, הוא לא באמת כישרון מבוזבז.

יוצא החוצה. אבוי אבוי, זה בכלל יציאה אחרת, רחוב אחר. חוזר פנימה, ממשיך לשוטט ויוצא ביציאה אחרת. עשר דקות רק בשביל למצוא את האופניים. הנה הם, קשרתי אותם כאן ליד החנות של מוצרי הבריאות. אני תמיד תמה: כל האנשים הבריאים האלה שאוכלים רק אדמה, שלא מעשנים, שעושים ספורט שלוש פעמים ביום – כשהם ימותו, ממה זה יהיה? הרי תמיד אומרים "הוא היה מעשן", "הוא היה כבד משקל", "היו לו מחלות רקע". אז מה נגיד על כל הבריאים האלו? מתו סתם ככה? מזל שיש תאונות דרכים, אחרת היו חיים לעד.

רוכב חזרה, הפעם דוך דרך רחוב בוגרשוב. באמצע הדרך אני מוצא את עצמי משתרך בעקבות קבוצת קשישים עם מדריך שסוחב מגבר עצום על גלגלים. "אנחנו ניכנס עכשיו לרחוב טבריה שמוביל אותנו אל בית הקברות טרומפלדור," הוא מכריז.

אני מופתע, בית קברות בלב תל אביב? הולך שבי אחריהם. קושר את האופניים לעץ ועוקב אחריהם פנימה אל בית החיים. צריך להיות חירש גמור בשביל לא לשמוע את ההסברים של המדריך שבוקעים בקול עצום מהמגבר. בעוד רגע הוא באמת יעיר כאן מישהו. אבל האמת שמרתק. מתברר שבית הקברות נוסד בשנת אלף תשע מאות ושתיים בזמן שפגעה ביפו מגפת כולירה. השלטונות העות'מאניים אסרו לקבור את המתים מיפו בבית העלמין המקומי וראשי הקהילה קנו שטח מרוחק תמורת חמישים מג'ידי. 

"חוץ מפתרון לקבורת הנפטרים במגיפה," מסביר המדריך, "הדבר שימש להתחלת ההתיישבות כאן, ולכן שני הקברים הראשונים נעשו במרחק זה מזה, כדי לתפוס טריטוריה. הנה, תראו. הראשון, של שמואל-דוד גרשין-זאן, בפינה הצפון מזרחית של החלקה, והשני, של נישקא בת ברוך בראמבערג." יפה, חשבתי לעצמי, כמה משעשע שדווקא בתל אביב המתים קדמו לחיים.

"אספר אנקדוטה מעניינת שממש כאן, היכן שאנו עומדים, נעשתה סגולה מיוחדת לעצירת מגיפות. חופה לשני זוגות של יתומים, וכן כתבי קודש גנוזים נקברו במקום בקבר מיוחד. הנה, תראו, נפטרו באותו הזמן יהודים רבים שחלקם נקברו בחיפזון ופחד ועד היום הם מוכרים כקברים האלמונים. אתם יכולים לראות, יש שלט שכתוב עליו 'גלמוד'." 

אז נכנסתי לביקור קצר בפנינת הנדלן הטמונה בלב תל אביב. מבט חטוף גילה לי כי שמות הרחובות התל אביבים רשומים על המציבות השונות. מקס נורדא, אשר גינצבורג, חיים נחמן ביאליק, רבניצקי, חיים ארלוזורוב, לובה אליאב, פרץ חיות, איכילוב, שאול טשרניחובסקי, משה שרתוק, אליהו גולומב, דב הוז, סמי עופר ואפרים קישון, ועוד כל מיני. ואו, גם אריק איינשטיין כאן. והנה קבר אחים לנרצחי מאורעות תרפ"ט.

שוב עולה על האופניים בחזרה למועדון. "תודה," אומר לי המנהל, "לא נורא שלא מצאת את בית הדפוס. אתה משוחרר, לך לים, תהנה קצת."

לובש את בגד הים, לוקח גלשן ויורד לחוף. אף פעם לא התנסיתי, אבל מה כבר יכול להיות? ניפול? לא נורא, הים סלחן כשיודעים איך להתנהג איתו.

כולם כאן. גל, אורן, אלה, יובל וכמובן יעלי.

"היי, היי, מה קורה? בוא, נלמד אותך לגלוש," היא אומרת.

"אני כאן בשיעור פרטי עם מישהו אבל יובל ילמד אותך. דיברתי איתו, הוא רוצה להתנצל שהוא צעק עליך. הוא היה לא בסדר ואני מבקשת סליחה בשבילו." 

יובל מגיע. טוב, הוא לא בדיוק מתנצל. "הכל בסדר איתנו?" הוא מכריז, ואני עונה שכן.

"בוא, בוא. הנה, בוא. אני יראה לך איך הדברים עובדים. הנה, זאת עמידת המוצא," הוא מסביר. "רגל אחורה רגל קדימה, וככה אתה עומד עם רגל ציר. וזאת התנועה שאתה צריך לעשות. אתה רואה? יופי, תעשה כמוני ותגלוש."

אז אני עושה כמוהו וכמובן לא ממש מצליח. נופל שוב ושוב. הוא כבר הלך לדרכו, לפלרטט עם הבנות. לפלרטט, מילה חדשה שלמדתי בתל אביב. כזה הוא יובל, מפלרטט עם כל מי שזזה. שונא את האיש הזה. כל יום מביא בחורה אחרת ואת כולן זורק בסוף. הספיק לי יום יומיים לראות איך הוא עובד. בהתחלה סופר נחמד עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה וזהו.

לא הולך לי עם הגלשן. מרגיש מדוכא. בבת אחת נופל חזרה לתוך דיכאון גדול. געגועים לבית, לילדים. וגעגועים לאישתי שלמרות כל הכעס והבלגן אני עדיין אוהב. מרגיש לי עולם ללא מוצא. כל אווירת החופש , הכיף והשחרור שחוויתי נעלמו. לוקח את הגלשן, חוזר אל המועדון. שם אני מוצא פינה שקטה ומתכנס בתוך עצמי.

אלי אתקשר הביתה? כבר כמה ימים לא דיברנו. אבל אני לא יכול להראות כאילו שאני לחוץ. אני רוצה שגם מצידה תבוא הבקשה לעבודה וטיפול זוגי.

יעלי מגיעה. "היי, מה קורה? למה אתה מצוברח? בגלל יובל? תעזוב אותו. הוא איש של אינטרסים. רואה רק את הזין של עצמו וזהו."

"לא, לא. לא קשור יובל, סתם רע לי. אני רוצה להתקשר הביתה."

"אז תתקשר."

"אבל מה אני אומר לאשתי? מה אם היא לא תרצה לפתור את הבעיה?"

"אתה סתם אוכל סרטים. היא בטח נובחת יותר מאשר נושכת."

"טוב, את לא צריכה לדבר ככה."

"אני כן."

"את לא."

"אני כן. אני מבינה יפה מאוד בגברים. גבר צריך שתהיה לו מילה. מרוב שאתה מפחד, אישתך דורכת עליך וזה הזייה כי אתה לא טיפוס כזה שקט. יש לך דעות. יש לך אומץ להסתובב כאן, לדבר איתי, לריב עם הפועלים. פתאום עם אשתך אתה מאבד את הביצים. כבר אמרתי לך שזו לא אשתך הבעיה. זה אתה!"

"טוב, את לא ממש עוזרת לי, תעזבי אותי בשקט."

"אני לא אעזוב אותך בשקט, תתאפס על עצמך."

"דיייי, באמת תעזבי אותי."

"לא אעזוב אותך," היא מתעקשת.

אני הולך ממנה. היא באה אחרי.

"תקשיב, עילם, אתה רוצה שאני יעזור לך? אז תקשיב!"

"לא, לא ביקשתי עזרה, תעזבי אותי."

"בסדר, אבל אחר כך אל תתעצבן אם יהיו לך בעיות. איך הדתיים אומרים? צריך לעשות השתדלות. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. אתה לא עוזר לעצמך."

ואו, אני מתעצבן. "טוב, יעלי, לא באתי עד לכאן בשביל שגם את תתחילי לתת לי עצות. אני לא מוכן לקבל עצות ממישהי שכל מילה שנייה שלה זה פאק או זין. זה הזוי שאני בכלל מדבר איתך. את קולטת שבמקום שאני אתייעץ עם איש מקצוע, או לפחות עם הרב שלי, אני מקבל עצות מבחורה בלונדינית מדריכה לגלישה שבעצמה נמצאת במשבר אהבה?!"

היא שותקת. אני רואה שהיא נפגעה.היא מסתובבת והולכת ואני מקלל את עצמי בשקט. "אוישש"

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 14 הופיע לראשונה ב-קו 400.

עדיין מוקדם. הדלתות של מרבית החנויות עדיין סגורות ואני רואה שבכניסה למסעדות וחנויות מונחים ארגזי מצרכים. איך זה שאף אחד לא גונב דברים? אני שואל את עצמי ומפנה את השאלה גם לשומר מועדון הגלישה – חברי חסר השיניים, שכבר נמצא במקום ועסוק בשטיפה של רחבת הכניסה.

הוא מגיב בחיוך: "גנבים לא מתעוררים בשעות כאלו. אם הם היו קמים בשעה כזו הם לא היו נקראים גנבים."

"מה הקשר?" אני תמה. "מה זה הקשקוש הזה? אין אנשים שגונבים שוקו מחנות באמצע היום?!"

""אולי יש," הוא עונה, "אבל הם צריכים להיענש. כי אם למישהו אין מה לאכול הוא צריך להתארגן מראש. ואם הוא לא דאג, אז הוא או דפוק או מכור. אבל מי שיבוא מוקדם ויקח שוקו ולחמניה אף בעל מכולת לא יכעס עליו. ותאמין לי שהייתי שם."

אני לא מסכים עם הקביעה. "אין הבדל בין אדם שלקח באמצע היום, לאדם שלקח בבוקר." אני נחרץ.

"בוא, אני ישאל אותך שאלה," הוא עונה.

"יש חבילת עיתונים בכניסה לפיצוציה. החבילה סגורה. כשהיא סגורה, אף אחד לא נוגע. בא מישהו ופתח את החבילה והלך. באו עשרים איש ולקחו כל אחד עיתון אחד. מי כאן הגנב – זה שלקח עיתון או זה שפתח את החבילה ולא לקח כלום?"

"אבל מה הקשר לשוקו ולחמניה?" אני שואל.

הוא עוצר אותי: "רגע רגע, תן לסיים. 

מי שפתח את החבילה הרי לא גנב כלום, נכון? אבל בגללו שאר האנשים לקחו. אז אתה מסכים איתי שיש דברים שאנחנו עושים שנחשבים גניבה אפילו שלא גנבנו כלום? ואני אומר לך שיש דברים שאנחנו עושים ולא נחשבים גניבה. לקחת לחמניה לאכול לא נחשב לגנוב." 

"אני שומע מה שאתה אומר, אבל אני לא בהכרח מסכים.

אז אתה אומר שוקו ולחמניה. ומה אם הוא גם צריך שעון או בושם? מי מחליט מה מותר ומה אסור? ותגיד, מותר לגנוב מעבריינים? ואם הם עשו טעות ונתנו לי תיק של כסף גנוב או סמים? מותר לי לקחת?"

הוא צוחק. "אף גנב לא יתן לך בטעות תיק של כסף, תאמין לי. ואם הוא נותן לך תברח. למה שיתן לך סמים?"

עומד לי על קצה הלשון. אני כמעט מספר לו על התיק, אבל מחליט שלא.

"שורה תחתונה," הוא אומר.

"כתוב בתורה 'לא תגנוב', אבל התורה מדברת על גניבה, ותאמין לי שאני יודע שיש דברים שאדם לוקח שזה לא גניבה, ואולי גם אם זה גניבה זה לא באשמתו."

"מה זאת אומרת?"

"מה זאת אומרת?! אני הייתי שם. אני הייתי מכור. הייתי גונב בשביל השימושים שלי."

"השימוש בסמים?"

"כן, לשימוש בסמים. אבל לא רק סמים נקרא שימוש. יש כל מיני סוגי שימוש. יש שימוש בסמים, באלכוהול, בהימורים, במין. קורים לזה שימוש כי משתמשים בחומר או בהתנהגות בשביל לפתור משהו שזה לא יכול לפתור."

"ומה הכי מסוכן?"

"הכל מסוכן. בעיניי הכי קשה זה הימורים."

"הימורים? דווקא שאר ההתמכרויות נשמעות בעייתיות יותר. דופקים את הגוף, הכבד וכל זה."

"תן לי להסביר לך. כבר דיברנו על התמכרויות. אדם שמכור לסמים יודע שהסמים דופקים לו את הגוף. הוא לא חושב לרגע שהסם יסדר לו את החיים. הוא רק עושה את זה כי זה גדול עליו. הוא לא יכול לשלוט בזה.

אבל ההימורים יותר שורטים את הנפש. כשהוא קונה לוטו, הוא עושה את זה עם אמונה, עם התפילה שהפעם ילך לו. שעם זה הוא יצליח, יעשה את המכה ויחזיר את החיים שלו למסלול. יחזיר את כל החובות, יקנה דברים לילדים שלו, יתחיל חדש. וזה אף פעם לא עובד. בכל פעם האמונה או התקווה מתנפצת מחדש."

השומר שתק רגע והוסיף: "ואני יודע, כי עשיתי הכול."

"ואו."

"כן, ואו. ועכשיו אני אחרי כל זה, נקי שש שנים ארבע חודשים ושבע עשרה יום מהימורים. רק להיום. רק להיום. יאללה בוא, מדיטציה ותפילת השלווה."

עשינו מדיטציה. עשינו תפילת השלווה בעיניים עצומות. ואחרי זה הנחתי את התפילין של השומר. הוא ראה שאני מסתבך עם הגלגול, צחק ואמר לי: "מה יש לך להסתבך? אתה בכלל חרדי."

"אה, כי זה נוסח אחר. זה אשכנז ואני מניח ספרד."

"ובלבד שיכוון את ליבו לאבינו שבשמים," הוא ציטט ואני צחקתי. 

"זה אמנם ציטוט למתקדמים אבל הוא חייב להופיע איפשהו בספר יחד עם 'ואהבת לרעך כמוך' ו'אם אין אני לי מי לי אם לא עכשיו אימתי'."

"ברור, ברור," הוא ענה." תוסיף גם את 'איזהו עשיר השמח בחלקו' ו'אשת חיל מי ימצא'."

אין כמו להתפלל על החוף בבוקר. אין כמו לשכב, אין כמו לרוץ, אין להתעמל. אין כמו לנוח ואין כמו לעשות כלום על החוף. בעצם אין כמו הים. המחזוריות של הגלים שאומרת לנו ששום דבר לא הולך לשום מקום. הכל חוזר. 

מתחילים לארגן את המועדון. היום הים גבוה. אי אפשר סאפים, יבואו רק גלשנים. מהמעט שאני כאן למדתי שגולשי הגלים והסאפיסטים הם סוגי טיפוסים שונים. צעירים מול מבוגרים, כאלו שבכושר מול כאלו שפחות, ועובדים מול מובטלים. הסאפים, לדוגמה, באים מוקדם בבוקר ואחר כך רצים לעבודה. אבל אף גולש לא יגיע, גם לא בשמונה בבוקר. הם מגיעים ככה באחת עשרה.

אין יותר מדי מה לעשות במועדון והם מחליטים לשלוח אותי לשליחויות בעיר.

"קח את האופניים החשמליות," אומר לי מנהל המועדון. "סע לדיזנגוף סנטר, יש שם חבילה לאסוף מבית הדפוס. אחר כך כנס לדואר, יש כאן דו"ח שצריך לשלם וגם חלק של סאפ שצריך לשלוח."

עולה על האופנים החשמליות היישר אל מסלול האופניים של הטיילת. 'טיילת שלמה להט' קוראים לזה, כשבעצם לשלמה להט בכלל קראו שלמה לינדנֶר. הטיילת נקראת על שמו ואולי בשל אותה אמירה אמיצה בזמן מלחמת המפרץ. אז התבטא על בריחת התושבים ואמר כי "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת." למה שמישהו ירצה לברוח מכזו טיילת? אני שואל את עצמי.

מדווש לאורך החופים. לכל חוף  אישיות משלו. עם הזמן לומדים להכיר. יש לצעירים, יש למשפחות, ויש לכל מיני עניינים שאני לא מתעסק. חוף גורדון, חוף פרישמן, בוגרשוב, טרומפלדור, ירושלים. ידעתם שלחוף ירושלים קוראים גם גאולה? גם הם יודעים שרק מירושלים תבוא גאולה. ממשיך, ממשיך. בננה ביץ, חוף אביב. אוי, מרוב שהייתי עסוק בחופים שכחתי שאני בכלל צריך לדיזנגוף. שובר שמאלה לשכונת כרם ישראל, עולה על רחוב יצחק אלחנן.

איזו אירוניה. "יצחק אלחנן שמאלה," מהדהדת בראשי צעקתו של הרב ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל, שבכל קעמפ מספר מחדש את הסיפור על רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא, שבהיותו צעיר התקשה בלימודו וכמעט שהעבירוהו מהחיידר לעבוד אצל הסנדלר. אם רק היה הופך לסנדלר היו אומרים לו בעת פטירתו בבואו לשמים – לך שמאלה לגיהנום, כי לא ניצלת את הפוטנציאל שבך, הרסת את גדול הדור ויצאת סנדלר…

ראש הישיבה היה צועק עלינו ואומר "אתם עומדים כאן, משה וחיים ודוד ושלמה ויצחק. אבל זה לא משה, זה גדול הדור הרב משה שליט"א. זה לא יצחק, זה הפוסק הידוע הרב יצחק. זה לא חיים, זה הגאון רב חיים מחבר הספרים הידועים. אל תרצחו את מה שיכול לצאת מכם. תאמינו בעצמכם. בתוך כל אחד טמון גדול הדור הבא!".

והנה אני, די ברור לי שרצחתי את עצמי. רוכב על אופניים ולוקח שמאלה בתוך רחובות הגיהינום התל אביבי. מרחוב יצחק אלחנן אל רחוב התבור, עובר דרך סמטאות שוק הכרמל היישר אל קינג גורג. קצת מלחיץ אותי כי זה קרוב לנחלת בנימין, שם הרי קיבלתי את התיק עם הסמים. אז אני ממהר לעלות לקינג ג'ורג ומשם בנסיעה מהירה עשר דקות ואני בדיזנגוף סנטר. או כפי שהמקומיים אומרים 'הסנטר'.

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 13 הופיע לראשונה ב-קו 400.

שניהם, שבראש שלי אני קורא להם טום וגרי, אין לי מושג למה, אולי כי אחד גבוה ושמנמן עם שפם שמזכיר לי חתול והשני קטן צנום ועכברי משהו, מחזירים לי את הדברים. הם גם מחזירים כמה דברים שלא שלי. שופר עם קנה מוזהב וערכת איפור שכולה בגוונים של שחור.
"זה לא שלי." 

"לא נורא, קח את זה. אולי זה יכול לשמש אותך."
"לא, לא," אני מתעקש. באמת שאין לי מה לעשות עם השופר והאיפור הזה.

"אז הנה, אולי אתה צריך מכאן משהו?" הם פותחים שקית שבתוכה גיבוב של מוצרים. משקפי שמש, בטריה חדשה למחשב, אוזניות, כמה קופסאות של ראש דשא, קומפרסור קטן לרכב ומגזינים מהסוג הנחות.

"לא, לא, תודה."
"תיקח, תיקח, רק תביא לנו חמש שקל לקפה והכול טוב."
אני מוציא את ארנקי הריק. יש לי בערך חמישים שקל. זהו.
"הנה, קחו 15, תקנו לכם קפה וגם לזה שמשחק ארבע בשורה."

"ארבע בשורה? הוא ירד ברמה. הוא משחק כל הזמן משחקים על רמה, שש בש ודומינו. בסדר, נקנה לו."
הם הולכים. אני ניגש לכיור שבפינה, נוטל ידיים כמו שלימדוני רבותי על פי ההלכה. יד ימין, יד שמאל, יד ימין, יד שמאל, ככה שלוש פעמים, ועוד פעם בשביל להעביר את המים. לובש קודם נעל ימין אחר כך נעל שמאל. קושר קודם שרוך שמאל ורק אחר כך שרוך ימין. מה, לא שמעתם על החייל שכך עשה וניצל מהתרסקות באסון המסוקים?

הם חוזרים, למרות החשש שלי שזה לא יקרה. הביאו ארבע קפה. "ומה חשבת, שלא נדאג לך?"
"ומי ישלם?" 

"אל תדאג," אומר לי הגבוה. "אנחנו יכולים לקנות אותך."

הם מביאים לאיש המשחקים את הקפה. "הוא כיבד אותך בקפה," אומרים לו.
איש המשחקים קורא לי. "היי, היי, תודה רבה על הקפה. אבל זה לא טוב לי לבריאות."
"אתה רוצה משהו במקום?" שאלתי.
"כן. תביא לי עיתון. לא דווקא של היום, אבל שיהיה נקי."

אחד ההומלסים מוציא עיתון ונותן לו. "הנה, קח. יש לי וזה גם של היום."
"תודה, אני פשוט חייב לקרוא משהו עם הקפה של הבוקר."
"אבל לא אמרת שקפה לא טוב לך לבריאות?" אני מתערב.

"כן, אז אני שותה משהו במקום."
הוא הוציא בקבוק מים ואמר: אין כמו קפה בשביל להתחיל את היום."
"אנשים נטפלים לקטנות. כאילו שיש הבדל בין סיגריות קאמל לגולף. אותו חרא. גם קפה ומים זה אותו דבר. אולי טיפה הבדל בטעם. לא שווה להרוס בשביל זה את הבריאות."

הוא הוציא משחק דמקה והתחיל לסדר את החלקים.
"אתה משחק עם עצמך?" שאלתי.
"ברור. מה, אתה לא משחק עם עצמך?"
"לא ממש."
"ואתה לא רוצה לשחק עם אחרים?"
הוא נתן לי מבט כאילו אמרתי משהו מגונה.

"תגיד," אמר. "אתה נשוי?"
"כן."
"אז אתה בטח יודע שאפשר לשחק כמה שרוצים אבל לא תמיד מנצחים. אבל כשאני משחק עם עצמי, אני תמיד מנצח. הבנת?"
"מממ, אולי. טוב, נראה לי שהבנתי. אבל עזוב."

"תן לי להגיד לך משהו," הוא הוסיף. "כל החיים זה משחק. יש שיגידו משחק מכור, יש שיגידו שאתה לומד לשחק רק אם אתה מפסיד. יש שאף פעם לא ילמדו. אבל אני אומר שאם אתה משחק עם עצמך אתה תמיד מנצח."

"אתה יודע ש… ש… לשחק עם עצמך זה נותן גם קונוטציות…"

"קונוטציות שמונוטציות. אני מדבר על עצמך. אם אתה משחק את עצמך ולא משחק את המשחק שכל העולם משחקים, אתה תמיד מנצח. אבל אנשים עסוקים בלשחק משחקים ומפספסים הכל."

פתאום אני מבין את מה שהוא אומר לי.

"אבל מה עם משחקי מזל? במשחק של החיים יש גם הרבה מזל. אני יודע לאיפה המזל יקח אותי?"

"דבר ראשון אפשר לרמות. דבר שני יש גם מזל גרוע. אבל מי שמשחק טוב יכול לשחק עם מה שיש לו אפילו עם מזל חרא."
"תגיד," שאלתי. "ואיך אתה משחק את עצמך מול עצמך בדמקה ובכל המשחקים ששיחקת?"

"אני משחק את עצמי אנשים אחרים," הוא ענה. "ואנשים אחרים זה אני. הנה אני מסביר לך. יש בכל אחד את הפזיזות, את החשיבה, את הטכניקה. וכל אחד שאני משחק הוא תכונה והתנהגות אחרת שלי, בנת?
אם תלמד איך לשחק מול עצמך, להכיר את הדברים שאתה פועל על פיהם, תוכל גם לנצח!"

"אההה. טוב, תודה על העצות. חייב לזוז."

"בכיף, לך תשחק עם עצמך," הוא אומר וקורץ לי בעין.

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 12 הופיע לראשונה ב-קו 400.

"אתה יודע שזה כמה אלפי שקלים, אם לא יותר," היא אמרה. 

"כן, אני יודע, ולכן אני מתלבט מה לעשות איתו. אני יכול לנסות למכור את זה ויהיה לי קצת כסף בשביל לחיות, בשביל מקום לישון".

היא חשבה. וחשבה. ובסוף אמרה לי: "תשמע, נפלת על האדם הלא נכון. אני הכי סאחית שיש. אני כנראה היחידה בכל תל אביב שלא מעשנת ולא שותה. ילדה טובה ירושלים. אבא שלי הוא קצין בכיר במשטרה. תעשה לעצמך טובה, תחזיר את זה או תזרוק את זה, אל תתעסק. אם אתה רוצה אני מוכנה לספר על זה לאבא שלי, הוא יטפל בנושא. אם לא – תשכח שסיפרת לי. אני לא רוצה שום קשר לדבר הזה".

"טוב"

"אבל אם רק היה לי כסף…" אמרתי.

"כן? כן? מה בדיוק היה קורה אם רק היה לך כסף?"

"אם רק היה לי כסף גם הזוגיות שלי הייתה הרבה יותר טובה. שתביני, גדלתי בלי טיפת השכלה. איזה עתיד תעסוקתי כבר יש לי? זה או אברך או, אם אני יוצא לעבוד, זה רק להוראה או מגיד שיעור או סופר לתפילין ומזוזות. אשתי תמיד אמרה לי שאם אני יוצא לעבוד לפחות שאני ארוויח הרבה כסף, אבל איזה עבודה בדיוק יכולתי לעשות ולהרוויח הרבה כסף? אז אני מחלטר פה ושם. אבל כשאין כסף, אין ביטחון עצמי והכל מסובך".

היא התעצבנה. "אני לא אומרת שכסף זה לא טוב. אבל כסף לא פותר את כל הבעיות. ותאמין לי שאני יודעת על מה אני מדברת. בוא, בוא. אני מגיעה ממשפחה עם הרבה כסף. ותאמין לי שהיו לנו בעיות לא פחות משלך. דיברת איתי על זוגיות. אז אני עם כל הכסף שלי מסובכת עם הזוגיות שלי. אנשים תמיד רצו בקרבתי בגלל שאני יפה ובגלל שאני מגיעה ממשפחה עם כסף. אף פעם לא ידעתי מה יהיה ברגע שלא יהיה לי כסף. פחדתי שאולי הם לא רוצים אותי בגלל מי שאני, אלא בשביל הכסף".

"מאיפה יש לכם כסף?"

"מסבא שלי. היה לו מפעל מתכות גדול. הכי גדול בישראל. היום זה שייך לקרן השקעות גדולה, אבל יש לו הרבה כסף. אבא שלי נהיה שוטר ואחותו, דודה שלי, מנהלת את המפעל. דודה שלי מעולם לא התחתנה ולי יש אח אחד, כך שיש הרבה כסף במשפחה, ותאמין לי שזה לא עשה לי טוב. אגב, סיפרת לי שאתה מגבעת שאול? אתה יודע שהיה לנו סניף של המפעל ברחוב כנפי נשרים? אני חושבת שהמבנה עדיין שם".

"טוב, אולי כסף לא פותר הכל, אבל הוא עוזר."

"ברור שהוא עוזר. תגיד, עילם. מה החלום שלך? מה החלום של גבר נורמלי?"

"מממ כל אחד והחלום שלו".

"טוב, אז בוא אני אגיד לך. גבר נורמלי רוצה בנות. רוצה כיופים. רוצה להצליח בעסקים ובמה שהוא עושה, רוצה כסף וכבוד. אבל לא בטוח שכל הדברים האלו יעשו לו שקט בלב. לה***ין עם מלכת היופי זה לא מה שיתן לו שלווה".

היא ראתה שנרתעתי מהמילה בה השתמשה ואמרה: "אתה כאילו לא מדבר במילים לא יפות. אבל אולי זה מה שעושה לך בלגן בראש. אומרים ששיכורים עושים מה שאחרים חושבים. תגיד שאתה רוצה ל**ן, רוצה כסף. רוצה כבוד. תשלים עם זה, ואז אולי לא תהיה חייב לעשות את זה. אתה חי בהכחשה. אתה חי באיזה פנטזיה מדומיינת ובגללה אתה לא יכול להצליח. אתה לא מספר לי מה הבעיה שלך עם אשתך אבל אני אגיד לך. אתה לא מעז להגיד ולעשות את מה שאתה רוצה. אתה כאילו דוס ובגלל זה אתה לא יוצא לעבוד ולעשות כסף".

"אתה יודע מה זה ללכת עם ולהרגיש בלי?"

"לא"

"זה יענו חזייה נוחה שמרגישה משוחרר. אבל אתה בדיוק ההפך. אתה הולך בלי ומרגיש עם. ככה אתה מסובך.

אתה צריך להגיד לאשתך שאתה רוצה לעבוד ולעשות כסף. לא לעשות בכאילו. רק ככה תפתור את כל התסבוכים שלך בלי להאשים את כולם ולברוח מהמציאות שלך".

"טוב, טוב. עזבי אותי. לא מבין למה את צריכה לדבר מלוכלך ומה זה כל ההקבלות האלו. ולא, אני לא שיכור. חוץ מזה שעם כל החוכמה הגדולה שאת מפגינה כאן לא זכור לי שאת הדוגמה לזוגיות מושלמת".

"מה הקשר? וואו איך אתה נפגע… תראה איזה עוקצני אתה. אני רק מנסה לעזור לך".

"טוב, תודה באמת וחוץ מזה שעם אישתי זה יותר מורכב מזה".

"טוב, אז אתה עוד תספר לי. אבל בינתיים רק אגיד לך שיש לי בשבילך מקום לישון הלילה".

"באמת? איפה?" 

"יש לי חברים בפלורנטין. יש להם זולה בגג. דיברתי עם חברה שלי, אתה יכול לישון שם הלילה. יש שם לפעמים מסיבות ואירועים בלילה אבל הלילה שקט".

"וואו תודה תודה תודה תודה"

הלילה הגיע. הלכתי לי לפלורנטין. חתיכת מקום מרתק. מצאתי את עצמי משוטט בתוך סמטאות של בעלי מלאכה, מלא מלא נגריות ונגרים. והנה קבוצה של מטיילים עם מדריכה. מעניין על מה ההדרכה… אה, זו הדרכה על גרפיטי. מצטרף אליהם. למדריכה קוראים דינה שגב, מסבירה על דדה והפלסטרים, על טאג וסוגי הגרפיטי. "יש כאלו שרושמים את השם שלהם בשביל לסמן  טריטוריה. אבל יש את הארטיסטים, הציורים, המסרים. את הזעקה שלהם הם מעבירים לקיר.

הנה, תראו, יש כאן ציור של האמן החרדי 'אומץ לחרדים'. הוא צייר כאן אדם עם סימן שאלה בתוך הראש. וכאן הוא גם עשה כיתוב מאוד מעניין ונוקב".

אני קורא, כתוב שם כך:

"אתה יודע מה הבעיות שלי, אתה יודע בדיוק מדוע יש לי אותם. אתה יודע מה עלי לעשות. אתה יודע הכל!"

אני קורא את זה וצוחק מהאירוניה שבדברים, אנחנו יודעים תמיד מה הבעיות של האחרים ומה עליהם לעשות, בדיוק, עד שזה מגיע אלינו.

אני נזכר שפגשתי את אומץ לחרדים, נפגשנו בכניסה למועדון ההוא, הוא גם נתן לי את הטלפון שלו, עוד אדבר אתו. נשמע שיש לו מה למכור הוא יודע הכל.

אני נפרד מהקבוצה, מגיע לגג. על הדלת תלויה מודעה, רשימה של קורסים ומפגשים. אני מגלה שהיום יש מפגש שיאצו ועוד מפגש מיינדפולנס.  מה זה כל זה.

בודק מה יש מחר. יש כאן יוגה, יוגה בעירום. מה??? יוגה בעירום?! אני קורא על סדנת טנטרה ומסיבת כרבולים. מה זה הפלורנטין הזה? מה זה המקום הזה? מה הסיפור של האנשים כאן? זה מה שחסר לי, יוגה בעירום. טוב, זה מה שחסר לי באמת. מסיבת כירבולים. אבוי לי.

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 11 הופיע לראשונה ב-קו 400.

יושב על קצה הקטמרן, מין סירה מוזרה. לובש חולצת טישרט ירוקה שקיבלתי; "מפקד קורס לוחמה בטרור" כתוב עליה. היא מידה XXXXL ואני מתלבט אם מפקד היחידה ללוחמה בטרור מחסל מחבלים באמצעות ישיבה עליהם. אני באמת מרגיש את עצמי לוחם עז נפש או לפחות פיראט לפני יום סוער ומלא הרפתקאות. אבל מה אני עושה עם הסמים שבתיק? הראש עדיין מלא מחשבות.

"התפללת?" שואל אותי השומר. "כן, תודה".

"אז בוא תאכל איתנו ונתחיל את היום".

אני בא. על יד השולחן המאולתר נמצא כבר גל, מנהל המועדון. אואו, והנה המדריכה עם שיער הזהב ועוד מישהו מהמועדון, יובל שמו. מין חתיך כזה, קוביות ושרמנטי. כבר אתמול ראיתי שהוא איש של פוזות, מתעסק עם כל התיירות הרוסיות.

"הכל כשר בשבילך," אומרת המדריכה. יעלי שמה. חמודה שכזו. והשיער הזה, ואוו ואוו. כמו רעמה של אריה. אני נוטל ידיים, מתיישב איתם, מברך ואוכל פרוסת לחם. על השולחן זיתים, גבינה לבנה. "וזה חמוצים שאני מכין," מגיש לי השומר את החמוצים שהוא מכין. "תאכל, תאכל".

אוכלים, אוכלים. במין חיפזון שכזה. עוד רגע מגיעה קבוצה וצריך להוריד להם את הסאפים לחוף. רץ לפה, רץ לשם. מעמיס, מעלה, מוריד. חוזר, מעמיס, סוחב ,פורק בחוף. "איפה הלישים?" צועק גל. "סליחה, שכחתי." רץ להביא את הלישים, הרצועות שמחברים מהרגל לסאפ.

הקבוצה הגיעה, גברים ונשים בגיל העמידה, מקסימים מקסימים עד כדי בחילה. שלום שלום שלום. "אולי תרצו מעט אנרגיה?" שואלת גברת אלרגיה. "יש לי כאן מעט סופר פוד אורגני וספירולינה. מנקאי. מורינגה. אבקת מאקה וכמובן זרעי צ'יה וגוג'י ברי טרי מיובש בחימום והקפאה. אבל המורינגה זה משהו מיוחד. עשירה מאוד בברזל ונוגדי חמצון,  אני מכינה תה. זה מחטא הכול".

איך שהגיעו ידעתי שאני לא אוהב אותם. לא יודע, התנהגות מתנשאת. והנה פונה אלי אחד מאוכלי הספירולינה. "אתה עובד חדש?" שואל אותי. "כן." "אז תביא לי בבקשה את המשוט שלי, זה בקרוואן הראשי." רץ להביא לו. הקרוואן מלא משוטים וציוד. מביא לו את מה שנראה לי שלו.

חוזר אליו. "זה לא שלי," הוא מתעצבן. "אמרתי לך משוט קרבון היברייד של חברת פאייק"

פתאום מגיע יובל, רואה את המשוט בידיים שלי. "באיזה רשות אתה לוקח את המשוט שלי? מה אתה, דפוק?! מה אתה נוגע? מה הסיפור שלך?" הוא מתפרץ.

אני מנסה להתנצל אבל הוא לא מקשיב. צועק עלי מול כולם:

"אם אתה לא יודע, תשאל! ואם לא קשה לך אז פעם הבאה תחבר את הרצועות לסאפים,". הוא ממשיך לנזוף בי. "גם ככה אנחנו מתחילים היום מאוחר".

אני מנסה להסביר שאף אחד לא אמר לי שצריך, שטעיתי. אבל הוא רק צועק: "תשמע. אתה חדש, תלמד איך דברים עובדים כאן. ולא כל דבר אתה צריך להתווכח".

יעלי מגיעה. "בוקר טוב לכולם," היא מכריזה בקול.

"הכל בסדר?" "כן, כן," אומר יובל. "רק שלא יגע בדברים שלא שלו".

"מה זאת אומרת?" היא מסתכלת עלי בפליאה.

גברת מורינגה נחלצה לעזרתי "הוא בסך הכל הביא משוט אחר בטעות, לא נורא." היא מנסה לתקן את המצב. לא קרה שום דבר. הוא ילמד".

"טוב, אז יאללה, מתחילים," היא מסיימת את הנושא ומתחילה את האימון הקבוצתי.

"בוקר טוב לכולם, נתחיל בחימום. ידיים למעלה. תסובבו לצד ימין, לצד שמאל, סיבוב ראש. עכשיו את האגן. כל הכבוד, איזה יופי! מצויין, ועוד הפעם.

תזכרו את הכלל שילווה אותנו בים ובחיים בכלל, לא בכוח, לא בכוח. בלי מלחמות. תנו לגלים לקחת אתכם, אל תתנגדו, לא בכוח".

הם נכנסים. אני נשאר בחוץ. מהדהדות בראשי המילים על לא בכוח, אבל אני כועס. מסתגר בתוך עצמי. "הלוואי ותטבעו כולכם. נראה עם המורינגה תעזור לכם. מקווה שזה ימשוך אליכם כרישים." טוב, בעצם לא. ומה אשמה יעלי? ומה הם אשמים שהם נולדו כאלו פלצנים? לא כולם בתל אביב כאלו, הרוב בסדר. יאללה עזוב, שלא יקרה להם כלום, רק שיחטפו איזה שבר קטן באגן.

לוקח את השאריות מארוחת הבוקר.

נכנס למעגן. מלא מלא סירות. מים מזוהמים שכאלו ולהקות ענק של דגיגים. זורק פנימה לחם, זיתים, ירקות וחמוצים שהשומר הכין. הדגים אוכלים הכול. זו הרגשה טובה להאכיל בעלי חיים.

למה אנחנו אוהבים להאכיל בעלי חיים, למה? אני חושב לעצמי.

אין ילד בעולם שלא ישוש להאכיל ארנבת או צב ואין מבוגר שלא יהנה מהאכלה של ברווזים או ליטוף של כלב.  אולי כי זה נתינה טהורה. מישהו מקבל ממני. ואולי יש עוד סיבות, לא יודע.

עובר הזמן; אני שקוע במחשבות, נהנה מתחושת התסכול, מהמסכנות, מהפגיעה בי. אם חשבתי על זה שאין ילד שלא נהנה מהאכלה של בעלי חיים, אין גם ילד שלא קיבל עונש ולא חיכה לזה שיפייסו אותו. אני זוכר את הסטירות שקיבלתי מאבא. אני זוכר את הבכי בתוך הארון והציפיה שאבא יבוא וילטף אותי. ואני לא אגיב כי אני עדיין כועס.

וכמו מלאך משמים, יעלי קוראת בשמי. איזו חמודה. ישתבח הבורא ויתפאר. הנה היא באה לפייס אותי.

היא מגיעה. "מה קורה להיכן נעלמת, בוא צריך אותך במחסן. בוא"

אוי לי. היא בכלל לא שמה לב שאני כועס, מכשפה מרשעת מעצבנת שכמותה. אין לה זכות קיום. ואני חשבתי שהיא מלאך. חמורה.

מסדר את מה שצריך לסדר. סוחב בחזרה את הדברים. מביא, מעמיס, קושר, שוטף, תולה, אבל כמי שכפאו שד. בשלב מסוים כנראה שעשיתי אווף על משהו ויעלי התעצבנה: "תקשיב, אם לא מתאים לך אתה לא חייב לעשות את זה. אתה לא חייב לנו כלום".

"אבל אני רוצה," עניתי.

"אז בסדר, אז די להסתובב עם פרצוף של יום ראשון. בוא, אתה איש גדול ואם יש לך בעיה תגיד. אל תסתובב כאן עצבני." שתקתי. כמה שהיא צודקת וכמה שהיא לא יודעת שזה אני. אני איש שבורח ממריבות, שבורח אל תוך הכעס והברוגז, שמחכה שיפייסו אותו אך לא יקבל את זה בקלות.

היום עובר לו. חי את החלום, נשרף בשמש. עוזר פה עוזר שם ומצלם את כל אלו שרוצים תמונה בים. לקראת סוף היום, כשנרגע במועדון, לוקח סאפ ויוצא למרחבים, לעומק. אני ואלוקים. אני ועצמי. אין בי פחד.

היום יורד ואני יודע שיש לי תיק מלא בחומר, רק שאני צריך לתרגם את זה לכסף. אני חייב כסף בשביל שיהיה לי מקום לישון.

"תגיד," פתאום פונה אלי יעלי. "דיברת עם יובל? הבנתי ממנו שבטעות לקחת את המשוט שלו."

"נכון, ולא הייתה לו שום הצדקה לצעוק עלי".

"אל תתרגש מיובל. האיש הזה מרוכז בעצמו. הראש שלו בין הרגליים, זה כל מה שמעניין אותו.

אני מתנצלת אם אני הייתי קצת קשה".

אני לא מגיב. והיא לא מרפה "מה עכשיו אתה כועס? מה הסיפור שלך? תזרום, אתה בים. אתה לא בשכונה שלך בירושלים. אל תהיה חרדי קשה."

"אני לא קשה, אבל לכל אחד יש את הבעיות שלו. אני אדם רגיש וכשמישהו צועק עלי למה גנבתי את המשוט, זה פוגע. לא ברחתי לתל אביב בשביל שיצעקו עלי שאני גנב".

"הייתי מחבקת אותך," היא אומרת, וליבי זז בקרבי – "אבל אני מכבדת את זה שאתה שומר נגיעה. אני כמעט לא מכירה אף אחד שלא היה מנצל את ההזדמנות לתת לי חיבוק. היא מצחקקת"

"טוב, את באמת מרשימה".

"מרשימה חחחח. איזו בחירת מילים דיפלומטית. תגיד שאני יפה, סקסית. מרשימה חחח. אתה מצחיק, קראת לי מקודם גברת יעלי. מה זה גברת יעלי? מה, אני אישה מבוגרת?. אבל בסדר".

היא נהייתה שקטה לרגע. שקעה במחשבה. פתאום אמרה לי "לכל אחד יש את השריטה שלו. אתה רוצה לשמוע מה השריטה שלי?"

"מה?" שאלתי

"אני אובססיבית."

"אובססיבית? על מה את אובססיבית?"

היא לא עונה. חושבת.

"אני רוצה להראות לך קליפ." היא מוציאה את הסמארטפון ופותחת קליפ ביוטיוב.

"קוראים לזמרת אלישע קיז. היא שרה את הסיפור שלי".

אני צופה בשיר. זמרת באמת מיוחדת, קול מלטף ששובר את הלב.

יעלי מסבירה לי את המילים:

"יש אנשים שחיים למען המזל, יש אנשים שחיים  בשביל התהילה, יש אנשים שחיים בשביל הכוח. יש אנשים שחיים בשביל המשחק. ויש אנשים שחושבים שהדברים הפיזיים מגדירים את מה שבתוכם.

הייתי שם בעבר וזה החיים משעמם, כל כך מלא בשטחיות.

יש אנשים שרוצים הכול, אבל אני לא רוצה שום דבר בכלל אם זה לא אתה, מותק, אם אין לי אותך, בייבי…

יש אנשים שרוצים טבעות יהלומים, יש שפשוט רוצים הכול

אבל הכול לא נחשב כלום אם אין לי אותך."

השיר מסתיים. יעלי בוכה. אני יושב בשקט.

נתתי לה לטיפה קטנה על היד. ראיתי שהיא כאובה.

"היה לי חבר, היינו יחד שנתיים. הוא היה כל החיים שלי.

לפני כמה חודשים הוא אמר לי שהוא רוצה להיפרד. לא הבנתי למה, רציתי למות. רציתי להרוג אותו ואת כל העולם. הורים שלי שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי ולמדתי על עצמי שהייתי אובססיבית. זה היה קשר לא בריא מצידי. אובססיה.

היום אני כבר יודעת את זה. אבל אני עדיין מרגישה שאין לחיים שלי משמעות בלעדיו, שלעולם לא תהיה לי אהבה."

ישבתי בהלם. יעלי? יעלי המדהימה? זאת שיודעת שהיא מרשימה ואמרה לי מקודם שכולם היו רוצים לגעת בה? מה היא כבר מצאה בו? אבל שתקתי. אני יודע שאין לי דרך להבין הכול.

"אני מצטער בשבילך, מקווה שתמצאי שלווה. זה מה שכל אחד מאיתנו צריך." אמרתי.

"תודה," היא ענתה. "ואני מעריכה את זה שלא אמרת לי שאני יכולה למצוא עוד אלף בחורים כמוהו. פשוט הקשבת. אני בטוחה שגם בשבילך הדברים יסתדרו.

ועכשיו, נשמה, איפה אתה הולך לישון הלילה? ומה הסיפור עם התיק בתא שלך?"

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 10 הופיע לראשונה ב-קו 400.

להחזיר או לא להחזיר?… אני יכול לקחת? אני יכול להחזיר?
זו לא מתנה שקיבלתי משמים? הוא פשוט בא ונתן לי את זה… ואולי זו לא טעות. טוב – בטוח שכן, אין סיבה הגיונית שסתם כך הייתי מקבל ממישהו תיק מלא סמים. אבל מה אני עושה עם זה? כן, קצת כסף ממש לא יזיק. רגע רגע, אני יכול גם להחזיר מחר. אקח עכשיו, אחשוב על זה אחר כך. מקסימום אחזיר בהמשך. גם ככה מותר לגנוב מגנבים.

לוקח את התיק ובהליכה מהירה ככל האפשר מתחיל ללכת. אוי, למה אני מרגיש שכולם מסתכלים עלי? למה אני הולך ככה מוזר? תפסיקו להסתכל עלי. הנה רחוב קצת יותר שקט. אבל אני לא יכול לעמוד כאן כמו קלוץ, זה מחשיד. הולך הולך הולך. הולך את הטיילת מהתחלה ועד הסוף, התיק שורף לי על הגב. מוצא את עצמי שוב באזור גורדון. כיכר אתרים, מלון קרלטון, מלון לאונרדו. הנה מועדון הסאפים. הוא סגור. מביט ימינה ושמאלה, אין אף אחד. טיפוס קטן על הגדר, קופץ פנימה.

יש מצלמות, אבל מי יבדוק אותם? אני יודע איפה המפתח של חדר ההלבשה, השאירו אותו בתוך סירה, למקרה שמישהו יגיע ממש מוקדם. לוקח ופותח. חדר מלא לוקרים וציוד. הנה הלוקר שלי, הדברים שלי שם. פותח, מכניס את התיק, סוגר, יוצא החוצה.

שקט כאן, אוריד את הראש לשתי דקות על הספסל. נרדם.

"עילם, עילם," הקול מעיר אותי
אני קופץ בבהלה. זה השומר חסר השיניים. "מה אתה נבהל?!" הוא שואל. "הכול בסדר?"
"כן, כן," אני עונה, "באתי מוקדם". הוא מתעצבן. "אל תשקר עלי!" אתה יכול לשקר על כל העולם ואשתך, לא עלי. לא באת מוקדם!"

"סליחה, אבל באמת שלא תכננתי לישון כאן."
"אההה, אז תכננת לישון במלון ורק והחסידה הניחה אותך כאן?!"

"לא לא אם אםםם…" התחלתי לגמגם "תעשה לי טובה, אל תגיד כלום, לא אשן כאן יותר."
"תראה, אם אף אחד לא ישאל לא אגיד כלום, אבל אם ישאלו אותי אני אומר את האמת. אני לא משקר. לא בגלל שאני מפחד לאבד את העבודה שלי, בגלל שאני מפחד לאבד את החיים שלי."

"החיים שלך?!"
"כן, עשרים ושלוש שנים הייתי מכור. להיות מכור זה שקר אחד גדול. שקרים לכל העולם. אבל אם יש משהו יותר מסוכן מלשקר לכל העולם, זה לשקר לעצמי. שיקרתי את עצמי יותר מדי שנים. שיקרתי את עצמי שכולם ככה, שזה בסדר, שזה מותר, שאני שולט בזה. כמכור, חוש האמת שלי משובש. אם אני ישקר, זה יעלה לי ביוקר. זה יכול לעלות לי בחיים. בחיים," חזר והדגיש.

"אני נקי נכון להיום ורק להיום שבע שנים, שש חודשים ושלוש עשרה יום. רק היום רק להיום".
"תגיד," שאל, "אתה רוצה להגיד איתי את תפילת השלווה?"
"תפילת השלווה? לא מכיר. זה משהו יהודי?"

"לא, לא, נראה לי שזה אולי אפילו כומר כתב אותה".
"כומר? אתה נוצרי או משהו?"
"לא, לא. זה לא נוגד את היהדות. אפילו רבי שלמה אבן גבירול כתב בשער ההכרה "ואמרו ראש השכל, ההכרה בין ההוה והנמנע, והנחמה במה שאינו ביכולת". ציטט בידענות.

"עזוב, בוא תשמע את התפילה. בוא תחזיק לי את הידיים".
הרגשתי מוזר אבל החזקנו ידיים.

"קח נשימה עמוקה ותגיד אחרי: אלי אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים. אמן".

"טוב, תפילה יפה. אבל מה זה קשור להתמכרות?"
"אוהוו תשובה ארוכה, נדבר אחר כך. אני צריך להכין קצת את מועדון".

"יש לך תפילין?" שאלתי.
"יש לי אבל בבית. אתה יכול ללכת לחב"ד. תתפלל. אחר כך בא נאכל משהו, קצת ספורט ודיבורים.
אתה יכול לקחת את האופניים שלי. קצת זקנות אבל עדיין הכי מהירות בעיר".

לקחתי את האופניים. גרוטאה כזו לא ראיתי מימי. אופני מירוץ משנת תרפפובסקי, אבל מתגלגלות.
חרשתי את הרחובות, קרעתי את העיר. התחריתי בכל הקורקינטים, הסקטבורדים, הגלגליליות והאופניים החשמליות.  "איפה יש בית חב"ד?" שאלתי אחד שנראה בעניינים.
"שם, שם," הוא ענה. "לך שם, קינג ג'ורג' 15."

מגיע לשם. "ממעל ממש," אומר השלט בכניסה. "מודעות יהודית על-פי תורת הסוד." לרגע לא נראה לי כמו חב"ד עד שאני פוגש את הדגל הצהוב של משיח. מקום חמוד, אבל רק שבע בבוקר והחב"דניקים לא ערים בשעות כאלו. אה, הנה אחד יושב לומד לו תניא. "אפשר תפילין?", "בוודאי אחי, בוודאי. אכלת משהו? שתית משהו? קפה ומאפה?"

"לא לא, רק תפילין".
"אחי, אז אתה מתפלל בשביל לאכול או אוכל בשביל להתפלל? שתה קפה שיהיה לך כוח לתפילין".
הולך להכין קפה. פותח את צנצנת הטייסטר צ'ויס. המרקם קצת מוזר, לא הגרגירים הרגילים.

הוא רואה אותי מביט בצנצנת וצוחק לעצמו. "זה קפה שחור שהוסלק בתוך צנצנת אחרת. האמת קניתי את הטייסטר צ'ויס רק בשביל שיהיה לנו צנצנת לטורקי. אבל אתה יכול לשתות טורקי עם חלב. אפילו קצת חובה. אתה יודע למה?" הוא שואל.

"למה?"
"כי חלב ראשי תיבות חובה להיות בשמחה!"
אז אני משתדל להיות בשמחה, שותה את הקפה וניגש להתפלל.

הוא מביא לי תפילין, מראה לי איך להניח ומה לומר. אני יודע אבל לא מתנגד. תמיד אפשר ללמוד דברים מחדש. "שים יד על העיניים ותגיד: שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. הנה, תקרא כאן".

התפללתי. אני יודע שיש אלוהים, רק לא יודע מה התוכניות שלו בשבילי. מה הוא רוצה ממני ולמה דווקא עלי הוא מפיל כל כך הרבה חרא. לא יכל לסדר לי חיים של בן אדם רגיל?! אבא שבשמים, אמרתי, אני יודע שאנחנו נפגשים רק כשיש בעיות, רק כשהכול מחורבן. אבל תהיה אבא טוב, כזה שאני יכול לנסות להבין".

"מה זה המקום הזה?" שאלתי את החב"דניק.
"אנחנו מודעות יהודית על פי תורת הסוד".

"מה זה תורת הסוד?"
"סודות התורה, סודות החיים, הכללים של הנהגת השם יתברך. דברים שמעל התפיסה שלנו. דברים שמעבר ובתוך חוכמה ובינה ודעת".

"אז מה הסוד?" 

הוא גיחך. "קודם תלמד את הנגלה אחר כך נלמד אותך את הסוד".

"אולי בכל אופן?" התעקשתי. והוא התחיל לגלות לי:
"בספר הזוהר כתוב שיש שני עצים: 'עץ הדעת' טוב ורע ו'עץ החיים'.עץ הדעת' הוא עץ שבו יודעים בבירור מה מותר ומה אסור, מה טמא ומה טהור, מה טוב ומה רע. אבל קיים מישור עליון יותר שהוא 'עץ החיים' ,שבו הכול מותר. זוהי תורת הסוד אשר מגלה לנו איך לכל דבר, כולל דברים שמצד הופעתם הם רעים, לכל דברל יש משמעות."

קצת מסובך לי, אבל הוא ממשיך ומגלה: "המילה סוד עניינה לחבר, מלשון להסתודד. 'בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי.' סוד פירושו אסיפה שבה אנשים מתאספים לאחדות. עניינו של הסוד לגלות את האחדות במקום שאחרים רואים בו פירוד. יש בכך סכנה גדולה," הרים את קולו.
"אנחנו יכולים לתת לגיטימציה לרע, לכן הסודות נשמרים בסוד. קח לדוגמה את הקפה ששתית שהיה מונח בצנצנת אחרת. היא הסתירה את הדבר האמיתי".

טוב, קצת גדול עלי. התייאשתי מלהבין את ההיגיון של הסוד. הודיתי לו ובאתי לצאת.
פתאום חשבתי לעצמי: הנה אדם שיודע את הסוד, בטח יכול לתת לי תשובה.

"תגיד, יש לי שאלה. מותר לגנוב בשביל לאכול?"
"אוהוו איזו שאלה. לגנוב זה לא טוב. לגנוב זה רע מאוד, אבל בשביל לאכול, לכאורה מותר. זה פיקוח נפש".

"אז מותר. ואם זה בשביל שיהיה מקום לישון?"
"לא יודע," ענה. "אסור לקחת דבר שלא שלנו".

"ואם אני לא לקחתי, ורק מישהו הביא לי גניבה?"
"לא יודע," ענה שוב. "גניבה זה רע. גניבה זה אסור על פי התורה."
"ואם אני גונב ממישהו שלפי התורה מותר לגנוב ממנו, או גונב מגנב?"

"לא יודע, זה גם לא חוקי, אפשר להסתבך עם משטרה."
"ומה אם אני לא יסתבך או אני לא מפחד מהמשטרה?"

"לא יודע, עזוב אותי, מה זה כל השאלות האלו? אי אפשר להשיג אוכל בדרך אחרת? אל תשאל אותי שאלות כאלו, אני לא רב".

"טוב, תודה". עזבתי אותו והבנתי שגם למי שיודע את תורת הסוד אין את כל התשובות למציאות פשוטה.

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 9 הופיע לראשונה ב-קו 400.

מצד שני, וזה לא דבר שאני אמור להודות בו, הבנות עושות לי חוסר שקט. אני לא יכול עם זה. שום דבר לא יכול לשחרר תשוקה של גבר. טוב אולי לא שום דבר, אבל שום דבר שאני יכול לעשות. היופי הטהור הזה לא שלי ולא יהיה. זה גדול עלי, אני לא יכול להילחם בו. איך אמר לי מישהו? שהאישה שלו זה האו-מאי-גאד שלו.

אולי זה רק אני, שבדרך כלל לא נחשף לבנות חשופות מתרחצות, שפחות יושב מול הים ורואה יצורים נפלאים שברא אלוהינו. זה אני. מעולם לא הייתי מאלו שצועקים "שיקצע" או בא בטענות. תמיד ידעתי שזה אני וזה בתוך הראש שלי. זה אני שצריך להתמודד עם הכמיהה והכיסופים, עם הרגשות והרצונות.

ועוד דבר. אם אנחנו מדברים על בנות, אני חייב להזכיר לעצמי את ההטעיה הגדולה. לנסות לצאת משטיפת המוח שעושים לנו. מין לא יתן לי שקט. גם מין יכול להיות חיצוניות והטעיה והדבר הכי רחוק מאהבה פנימית ואמיתית, כזו שנותנת שלווה וסיפוק. כל מה שאדם צריך זה שלווה פנימית. מין נטו לא יתן שקט ולעולם לא יספיק. הצורך הפיזי הוא רק קצה הקרחון.

נכון להיום ורק להיום אני שומר נגיעה. נכון להיום אני לא נוגע במשהו שלא שלי. נכון להיום אני לא עושה דברים שאני ארגיש לגביהם רע אחר כך.

אוף, כמה שאני חסר שקט. אוי כמה שאני קפיצי. אוי כמה שאני רוצה לפרוק, לצעוק, לזעוק, לרוץ, להשתולל, להשתגע, להתפרע. די כבר עם הרעש בתוך הראש. מחשבות מחשבות מחשבות. אז הולך לחפש תעסוקה במועדון הגלישה. עוזר לסדר את המשרד, מסדר תיקיות ומנקה מדפים.

אחרי שתיקנתי עם גל את הסככה, אחרי ששאלתי אותו אם אני יכול את התפוח מהמקרר ואחרי שהוא גילה שלא אכלתי כלום מהבוקר, הוא שלח אותי למכולת לקנות לי משהו לאכול. הוא רק רצה לדעת שאין לי עבר פלילי ושאני בסדר. אמרתי לו שכן ואני כאן רק עד שהדברים ירגעו בבית.

האמת, חוסר שקט אצלי נגרם גם מרעב, מצמא, מעייפות ובעיקר מכעס. וכשאני חושב על זה עכשיו, אם יש דבר אחד שתמיד עוזר לי זה שוקולד. שוקולד זה תרופה מצויינת ואם אין אז גם סתם קצת סוכר. הבעיה היא שזה עובר ותמיד צריך עוד ועוד. אני חייב לדבר על זה עם השומר של המתחם. הוא איש נחמד. שאלתי אותו מה קרה לשיניים והוא סיפר לי שזה בגלל התמכרות לסמים. סיפרתי לו שגם לי יש התמכרות לתפוחים, שגם אני חסר אונים מולם.

"אתה מכור לתפוחים?" הוא שאל בפליאה ואני עניתי לו שתפוחים זה משל. "אז בוא למפגש של מכורים אנונימיים, קבל כלים להתמודד," ענה.

אני לא רציתי והוא אמר שזה בסדר, שאנשים צריכים להגיע לתחתית שלהם בשביל לבקש ולקבל עזרה. "אז מה התחתית?" שאלתי.

הוא צחק. "התחתית זה איפה שאתה מפסיק לחפור. תראה אותך, אתה כאן זרוק. ברחת כמו ילד קטן מהבית. ברחת מהתמודדות. אתה בלי שקל על התחת, בלי מקום לישון הלילה, ובגלל משחקי אגו מפגרים אתה לא יכול לחזור הביתה. אתה לא חושב שאתה בתחתית?" שתקתי. הבחור בלי השיניים צודק.

אז חזרתי לים. שחיתי רחוק רחוק. עד שלא היה לי כוח. והתפללתי שלא אצליח לחזור.

"אאאאואוווואאאאא!" צעקתי לתוך המים הצלולים. כן, איזה צלולים שהם היו, אפילו ראיתי דג גדול נראה כמו צלחת שוחה לו באלגנטיות למטה. אחר כך התברר לי שזה סוג של כריש. חתול ים קוראים לו. למה כרישים לא טורפים את מי שצריך את זה?

זהו, נגמר לי הכוח אבל יצר החיים חזק מהרצון שלי לטבוע. באסה. אז שחיתי חזרה ויצאתי מהים בחוף רחוק, בדולפינריום. מי זה צייר כאן שיניים על כל המבנה? הוא חייב התמכרות.

חזרתי את כל הדרך ברגל והשמש טיגנה אותי כמו שצריך. אווף. מעניין אם זה נחשב מבושל מספיק לקניבלים ואיפה אני יכול למצוא אותם עכשיו.

"היי עילום שם, קצת דאגנו. לאיפה נעלמת?", קיבל אותי בחזרה טל, אחד המדריכים. "אנחנו צריכים שתעזור לנו לסדר כאן את כל התיקיות האלו. ת'סדר את זה לפי נושאים. זה חומר הדרכה לקייטנת גלישה ואנגלית שאנחנו עושים." "אבל אני לא יודע אנגלית," עניתי. "בסדר," הוא התעקש, "זו לא רמה גבוהה." "נכון," התעקשתי אני, "אבל גם רמה בסיסית אני לא יודע".

"מה?! אתה לא יודע את האותיות?!"

"לא".

"אווו, זה רע. כי גם את התאריכים בלועזית לא ממש ידעת. נצטרך ללמד אותך." הוא נתן לי דפי עבודה. "הנה, תנסה לעשות את זה." אז ישבתי שרוף, מוכה, וחבול והתחלתי ללמוד אנגלית. שפה הזויה.

"סלח לי," פניתי אל איזה אחד שבדיוק חזר מגלישה והתיישב לידי. "אתה יכול להסביר לי מה צריך לעשות כאן?" האיש השרירי שהיה עסוק בסמארטפון המחורבן שלו הואיל בטובו להציץ בדפי העבודה והסביר לי מה צריך לעשות. בשלב מסוים הוא התחיל להגיד דברים מוזרים, הטעה אותי, החליף בין מילים באנגלית, עד שפרץ בצחוק גדול יחד עם אדם נוסף שהיה לידינו. הבנתי שהם צוחקים על חוסר הידע הבסיסי שלי.

"אני צוחקקקק, אל תיקח את זה ברצינות," אמר כשראה שאני מתעצבן.

"זה לא מצחיק, אף פעם לא למדתי את הדברים האלו. מה מצחיק בזה?"

"סורי, מתנצל. הכול בחברות. תשאל מה שתרצה".

"לא תודה, תחפש לך אנשים אחרים לעזור להם ולצחוק עליהם".

"דייי, אל תהיה כזה," ניסה להיות נחמד, לפייס אותי.

"אני יעזור, מה שצריך. איך קוראים לך?" שאל.

"לי קוראים עילום שם." "ולי קוראים גדי גזרא," ענה.

"שמעת עלי?" שאל. "לא," עניתי.

"אז על אשתי בטח שמעת. אשתי זו פלונית אלמונית." מתברר שאשתו דוגמנית-על מוכרת.

"מרגש מאוד," עניתי, "ומה אני אמור לעשות עם המידע הזה?" הייתי עוקצני.

"כלום, לא יודע, סתם סיפרתי לך. אני מנסה להיות נחמד. לנהל סמול טוק".

"יופי, הנה עשינו סמול טוק. עכשיו אני יודע שאתה אדם עשיר ואשתך דוגמנית. אולי בגלל זה אתה חושב שזה בסדר לצחוק על אנשים שלא יודעים משהו. לך תעשה סלפי עם אשתך ותפרסם את זה באנגלית".

"וואו, הבחור כועס," אמר.

"אבל אתה סתם מתנפח. גם לאיש עשיר שאשתו דוגמנית מותר לצחוק קצת".

"אבל לא על חשבוני".

"טוב".

אז השלמנו. ואחרי שהסברתי לו כמה הוא לא מעניין וגם לא שאשתו דוגמנית, הסכמנו שהחיים של כולם מבאסים. רק שאצלו, אם הוא יברח מהבית יכתבו על זה בעיתון ואצלי לא. אני מעדיף ככה.

הערב התקרב. "אני ממש מצטער," אמר מנהל המועדון, "אבל לא תוכל לישון כאן הלילה".

"ברור, אל תדאג לי, אני מסודר," אמרתי.

אז התלבשתי, אמרתי תודה ושלום והלכתי ברגל לנחלת בנימין, לכיוון המועדון בו שכחתי את התיק עם כל הבגדים והדברים.

מגיע למקום, הוא סגור. דופק בדלת. פותח לי המאבטח. "היי, שלום, באתי לקחת את התיק." הוא לא נותן לי להשלים משפט: "אני יודע, רגע, אני מביא. אבל אל תעמוד כאן, הכל מצולם. לך לתחילת הרחוב, מיד מביא לך." מה אכפת לי שזה מצולם", חשבתי לעצמי. אבל אני לא מתווכח, רק שיתן לי את התיק.

מחכה לו. הוא מגיע בצעדים זהירים. בידו תיק גדול. היי, זה לא התיק ששכחתי.

"זה לא התיק".

"זה זה," הוא מתעקש, "רק החלפנו תיקים. קח".

בא לפתוח והוא מתעצבן: "מה, אתה נורמלי? לא כאן. לך מכאן."

לא מבין מה הוא רוצה. הולך ממנו.

התיק כבד, יותר מדי כבד. אני הולך לקצה הרחוב ופותח אותו. הוא מלא בשקיות לבנות. מה זה?! זה לא הבגדים שלי. מה זה כל הדברים האלו?! ומה זה כל הבקבוקונים האלו?!

אוי ואבוי, על השקיות כתוב "תפרחות קנביס רפואי". והנה שמן קנביס. והנה עוד מלא שקיות עם אבקה לבנה. אני יודע בדיוק מה זה. מה למען השם אני עושה עכשיו?!

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 8 הופיע לראשונה ב-קו 400.

והנה אני כאן ביציאה מהתחנה המרכזית. היום כאן עולה המקום מלא תכונה. מצחיק כמה כל אזור התחנה מיושן ומסריח. מרגיש כמו בהארלם או באיזו מדינה באפריקה. בליל שפות ופרצופים סודנים סינים תאילנדים וצרפתים. וגם אנגלית, שוודית ויש כמובן גם קצת עברית.

המקום הזה הוא כמו עולם אחר. חנויות לשמלות אירועים של אתיופים, מוכר בייגלה "חם חם". בוטקה פיס, דוכן של חב"ד. עמדה של הימורים על קלפים. הנה עוד הומלס ישן על קרטון של מעלית ולידו עוד אחד יושב כפוף וידו מושטת החוצה. רגליים מלאות פצעים מדממים. הוא יושב לו, בוהה לו, חולם על כל מקום חוץ מתל אביב.

מנגד חניה מלאה רכבי יוקרה, מרצדסים ואאודים. יש גם יגואר אחד. מי יודע, בטח נקנה מרווח של סרסורים או ברוקרים או הון סיכון, או שזה הכל אותו דבר. כולם כאן על כלים ממונעים אופניים וקורקינטים ופה ושם גם סקייטבורדים. סקייטבורד נראה לי הכי מגניב, עוד אלמד להשתמש בכזה.

כולם הולכים, כולם עסוקים. רק אני עומד. עומד ולא יכול ללכת, חושב על הילדים שבטח מתלבשים עכשיו, בדרך למוסדות הלימוד. אני לא יכול לנשום. הכאב בתוכי הוא כמו גוש, יושב לי על הלב. הבטריה בפלאפון נגמרה מזמן ואני נכנס לחנות הסלולר בצומת לבקש שיחה. מרגיש לי שפל, מרגיש לי שהפכתי לקבצן. מה באמת ההבדל ביני לבין כל ההומלסים בחוץ? הם הקדימו אותי בצעד או שניים.

"אפשר בקשה שיחה?", אני שואל את המוכר. הוא מביט עלי בפליאה: "מה?". יש לו מבטא מוזר, אולי קווקזי, אולי בוכרי. "לא אדוני, אי אפשר. אתה רוצה לקנות? לא? אז צא החוצה!"

אני יוצא. עצוב. נהג מונית עוצר לידי. "אדוני לאיפה צריך?"

"הביתה," אני עונה. "תעלה, אקח אותך".

"לא, לא, צחקתי.", אני מסביר. "לא רלוונטי" אני מוסיף. "יהיה בסדר" הוא אומר. "יהיה בסדר" הוא חוזר על דבריו ונוסע מהמקום.

"אתה רוצה טלפון לתקשר?" פונה אלי אדם שעומד בתחנה.

"כן, כן, שיחה קצרה", אני מתקשר.

"הלו," הבן שלי עונה. "שלום חמוד. היי" אני מתרגש.  "מה שלומך, מתוק?"

"הכול בסדר? אמא אמרה שאתה בחופש. מתי אתה חוזר?"

שתקתי. אני בחופש? איזה מין חופש זה?

"כן, כן, אני בחופש. אני חוזר עוד קצת זמן".

הנה אמא, היא רוצה לדבר איתך. "הלו. הכול בסדר?" היא שואלת.

"כן, תודה"

"מתי אתה חוזר?"

"אני לא יודע. תגידי את"

"מה זה תגידי את? תפתור את הבעיות שלך ותחזור הביתה!"

"תקשיבי, אני מוכן לפתור את הבעיות שלי, או לעבוד על לפתור אותם, אבל לבד זה לא ילך. תסכימי שגם לך יש חלק, ואם את רוצה לפתור יחד את הבעיות, נדבר. אני לא בורח מאחריות. אבל את לא יכולה להאשים אותי בדברים שלא עשיתי, לעשות לי עוול ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום. שנינו לא בסדר"

היא שתקה. לא משהו שאני מכיר. שתיקה ארוכה. לא טיפוסי לה. לבסוף ניתקה את השיחה. בעיני זו התקדמות. אבל אווווף כמה שנמאס לי מזה, אווווף.

אוווף, חשבתי לעצמי. החזרתי את הטלפון לאיש שהקשיב במבוכה לשיחה. "אני מצטער, אבל נשמע שלא פשוט לך. זוגיות זה אף פעם לא פשוט. אבל אל תוותר עליה בכזו קלות," אמר.

"אני לא מוותר," עניתי. "אבל זה גדול עלי, זה מסובך מידי. אם אני רוצה לתקן, זה צריך להיות כמו שצריך. בשביל מריבה צריך שניים אבל גם בשביל להשלים צריך שניים".

"צודק," הוא אמר, "אבל תעשה אתה את הצעד הראשון. תהיה גבר".

"אולי", עניתי. וחשבתי לעצמי "מזמן אני לא גבר. עזוב אותי"

"תגיד", שאלתי אותו, "איך אני מגיע לים? זה מה שאני צריך".

"הנה, תעלה על הטנדר הזה. זה קו שרות. קו חמש. תרד בחוף ירושלים או בגורדון או בכל חוף שבא לך".

עליתי לטנדר. "יש מקום מאחור", הודיע-קבע הנהג, "שב שב! תשלם אחר כך".

מתיישב מאחור בין שני זקנים. מצחיק, הם זוג ואני מפריד ביניהם. אולי כי הם ברוגז. אולי הם בכלל לא זוג.

אז ככה זה עובד. כולם מעבירים לכולם ומחזירים לכולם. אני נותן מטבע של עשר לבחורה שלפני, שמעבירה לבחורה (זה בחורה? עם הקול הזה???) שלפני, שמעביר לנהג. שמחזיר את העודף לזה או זאת שמאחוריו שמעביר לה שמעבירה לי. כולם ככה מעבירים בזהירות שלא לגעת בטעות אחד בשני. נזהרים שלא לגעת בידיים, ככה להפיל לתוך היד.

"תעצור לי כאן"' "תעצור לי שם" "אתה מגיע לכאן?" "אתה מגיע לשם?" "תן לי קבלה". מממ אז הוא מדפיס קבלה רק למי שמבקש. כולם עולים ויורדים.

המקום לידי מתפנה ומתיישב איש צעיר. הוא מדבר בטלפון על הנעליים החדשות. מתברר שגנבו אותו, יש את אותןאותם נעליים בפחות בחנות ליד. פשוט שדדו אותו. בחיים הוא לא נתקל בעושק גרוע יותר. "רק הישראלים יכולים להיות נבלות כאלה. שבעים שקל, פאקינג שבעים שקל" הוא צועק בטלפון" ואני מעורב בכל השיחה שלו עם החבר. גם אני נדהם על השוד הגדול בהיסטוריה. שבעים שקל.

"מי רצה כאן ים? הנה כיכר אתרים חוף גורדון".

"אני, אני." "הנה לך, שם", מכוון אותי הנהג.

וואו, איזה בלגן. איזו המולה. כל המסעדות ובתי הקפה מלאים אדם. מה למען השם אנשים עושים בשעות הבוקר בבתי הקפה? מה הם עושים? אין כאן עבודה בתל אביב?

אווו אני חוצה את הכביש יחד עם ערב רב של צעירים וצעירות, קורקינטים. שדרה חמודה, המון כלבים, אישה מאכילה חתולים, גלריית אמנות. פסל מטופש. מתקדם, מגיע לרחבה גדולה והנה הים. ואוו הים הים הים...

איזה צבע, איזה ריח, איזה צליל.

אני יורד ומתקרב לים. כולם כאן נהנים. משחקים, רצים, מסתובבים. מעניין מה עושים בגן עדן עם כל אלו שלא אוהבים את החול. ומה קוראים שם. כאן יש מתקן ספרים, בטח שם בספריה זה רק קודש.

הולך לי לאורך החוף. מחפש מקום שקט, בין כל אלו ששוכבים ונהנים. מה זו הטיפשות הזו לבוא עד כאן בשביל להיות בסמארטפון?! מחפש פינה לעצמי. אין לי בגד ים וגם לא בגדים להחלפה. הכל בתיק ששכחתי. אז גם ככה אני לא ממש יכול להיכנס למים.

מגיע לשובר גלים. מתיישב לי על האבנים הגדולות, הרסס מתיז עלי עם כל גל גדול.

בחור צעיר סוחב מריצה עם מלא מלא חסקות. הגלגלים נתקעים בחול והוא מתקשה למשוך.

"אתה צריך עזרה?" אני ניגש לעזור לו.

"כן, תודה." אני עוזר לו. "מה זה כל זה – זה של מצילים?" אני שואל.

הוא מביט עלי בתדהמה. "מה יש לך, אתה רציני? זה סאפ, זה כמו חסקה אבל זה ספורט. פעם ראשונה שאתה רואה כזה דבר?"

"כן."

"יש לנו קבוצות, הדרכות. כדאי שתנסה".

אני עוזר לו להכניס את המריצה לתוך מתחם של ספורט ימי: גלי גלים חוף גורדון.

"אתה יכול לשתות משהו אם בא לך. הנה המטבחון. תודה על העזרה".

"אני יכול לשבת כאן?" אני שואל אותו. "בטח, בוודאי. תקופה שקטה עכשיו. מאיפה אתה?"

"אני ממודיעין עילית, ,אני אומר לו. "אה, אני מכיר את מודיעין," הוא עונה. "יש לי משפחה שם".

"אני יודעת מה זה מודיעין עילית," מתערבת פתאום בשיחה בחורה שיצאה מהמשרד. "מודיעין עילית זה קרית ספר, זה של דוסים. אני מכירה. עבדתי שם בריפוי בעיסוק עם ילדים.

אתה חרדי?" היא פונה אלי.

"אממ כן, סוג של", אני מגמגם.

"טוב, אפשר לראות עליך. גם אם תלבש חולצה צבעונית ותשים כובע קסקט. אפשר לקלוט חרדי ברגע".

היא קובעת.

"זה טוב או לא?" שאלתי.

"לא יודעת, לא זה ולא זה, אני סבבה עם כולם. אני אפילו רואה איך אתה לא מצליח לדבר איתי ישירות. ככה זה החרדים. תגיד, אתה באת להדרכה?"

אני קצת נבוך. "כן, כן." אין לי מושג למה אבל בלי לחשוב אני עונה: "כן, באתי להדרכה".

"על מה?"

"אני לא יודע עדיין".

"תרגיש בנוח, תעשה מה שבא לך."

נכנס למטבחון. מכין קפה שחור. שחור משחור. אין כאן סוכר אז נשתה את זה ככה, ישר לנשמה.

היא נכנסת למטבחון. היא אמנם קטנת קומה, אבל ממש מרשימה. שחומה מהמון שמש. שיער בלונדיני זהב אסוף בקוקו ילדותי גדול. לבושה חולצה ארוכה שמגיעה עד הברכיים. על החולצה כתוב: זה היום שלך, בלי וו.

"אפשר הסבר על החולצה?"

"כן, זה כאילו הים שלך וגם היום. זה חולצה שאני עשיתי. אני יודעת שלא ממש מצחיק, אבל מספיק לי שזה מצחיק אותי ושאר העולם על הזין שלי."

אופס, אני בולע רוק. לא ממש רגיל לכזו שפה. ואיך זה בכלל הגיוני. אבל עזוב, לא שואל, לא שמעתי.

"איך אמרת שקוראים לך?" היא שואלת.

"לא אמרתי. אני בעילום שם."

טוב, אז נקרא לך עילם. תשמע עילם, אם בא לך הדרכה עכשיו אז סבבה. אני עוד מעט הולכת."

"על מה את מציעה?"

"לך על סאפ. נביא לך גודל אחד עשרה. איך אתה עם שיווי משקל?"

"אני בסדר."

"אז יאללה, בוא."

"אמממ אמממ אין לי בגד ים."

"אין לך בגד ים? מה חשבת שאנחנו, חוף נודיסטים?"

אני מסמיק. מזל שהיא לא שמה לב.

"טוב עילם. הנה, יש לך כאן סלסלה של דברים שאנשים שכחו. קח מכאן.

אני מוצא לי בגד ים ויוצא. היא מצביעה על מתקן הסאפים: "הנה קח לך מידה אחת עשרה, תחבר ליש ובוא".

"מה לחבר?"

"טוב, שכחתי שאתה מקרית ספר. תחבר ליש, יענו רצועה. הנה, קח.

אני מתחילה לחשוב שבאמת לא היית בחיים בים. אתה הזיה של בן אדם."

"אתה מוכן? יאללה." היא מורידה את החולצה ונשארת עם בגד ים.

אני קופא לרגע. איזה פלא פלאים שברא אלוהינו. אבל איך אני מתמודד עם זה? זה מה שחסר לי, שמישהו יראה אותי כאן עם היצירה הזאת בבגד ים בחוף בתל אביב. אללי לי.

"יאללה בוא, מה אתה מהסס." אני הולך אחריה, הולך בשמחה כמי שכפאו שד.

"טוב, נתחיל בעמידה נכונה."

היא לוקחת את המשוט, מסמנת פס על החול ומראה לי איך לעמוד זקוף.

"אתה צריך להיות מחובר לבורד. לעמוד יציב. לא, לא מדי נוקשה כמו שאתה עכשיו. תרפה, תשחרר. אתה בים. תן לגלים לקחת אותך. לך יחד איתם. אתה בא כאילו למלחמה אבל אתה צריך כאן זרימה. הנה, זו התנועה עם המשוט. יפה, עיגול גדול מסביב עם כל הגוף, לא רק היד. כשאתה עושה משהו, תעשה עם כל הגוף והנשמה."

"טוב, קצת יותר טוב. אבל התנועה צריכה להיות עם כל האגן. הנה ככה"

היא נגעה בגבי לרגע בשביל להראות לי את היציבה ואני קפצתי כנשוך נחש.

"סורי סורי, מה אתה שומר נגיעה וכאלה?"

"ממ כן"

"טוב, אז הנה המשוט. הוא אמור להיות כמו רגל שלישית. ליציבה במים.

אבל אתה כבר מוכן עם הרגל השלישית שלך," היא הצטחקקה לעצמה ונכנסה פנימה לים. ואני לא ידעתי איך לקבור את עצמי.

היא הראתה לי כיצד לעלות לסאפ. עלתה ונעמדה.

נראה קל אבל הים לא ממש נתן לי. בכל פעם שעליתי, נפלתי מיד חזרה. ושוב ושוב.

"תעלה ושב על הברכיים, אם אתה לא יכול לעמוד בלי מלחמה. אם אתה לא יכול לשחרר אתה צריך לשבת על הברכיים, זה מה שהים מלמד אותך."

"הנה, הים נרגע קצת. תנסה שוב". עמדתי והצלחתי לתת שתי חתירות משוט. "כל הכבוד, אתה רואה שאתה יכול". תוך כדי הדיבורים – ספלאששש איבדתי שיווי משקל ועפתי פנימה. אויש.

הייתי תשוש, לא היה לי כוח לעלות חזרה. היא התיישבה על הסאפ לידי.

"אל תתייאש, כולם ככה בהתחלה".

"אבל איך את לא נופלת בכלל? איך זה, זה לא הגיוני," תהיתי.

"טוב, אני הייתי אלופת הארץ בגלישה".

"מה, באמת?"

"כן, כן".

"אבל שלא תחשוב, גם אני יכולה ליפול. חוץ מזה, אני עם אלפי שעות ים. אני מבטיחה לך, תבוא עוד שניים שלושה שיעורים ולא תיפול".

"עלום שם, תם זמננו. אתה יכול להישאר עוד קצת. אני יוצאת."

"תודה רבה לך."

נשארתי לי. שכבתי על החול החם כשרק הרגליים נשטפות שוב ושוב, שוב ושוב.

אנשים אוהבים את הים, כל אחד מסיבות אחרות. אולי בגלל שהוא לא מתייאש שוב ושוב.

טוב, יאללה, אני רוצה לנסות שוב. הנה, עכשיו אני לא אפול. ניגשתי עם כל המרץ והרצון אך עוד לפני שהצלחתי לעלות, בא גל והעיף אותי אחורה. הסאפ התרומם מעל הגל ועף עלי. התהפכתי. כמה שניות של מאבק והצלחתי לצאת. רק הרגל חטפה פיצוץ.

טוב, מחר אנסה שוב.

חזרתי אל מועדון הגלישה צולע כולי. היא ראתה אותי מגיע, פצוע וחבול.

"מה קרה? אתה שוב פעם במלחמות?! אתה לא מכיר את השיר נוריד את הראש מעל המים? יאללה תשחרר".

צודקת, אמרתי לעצמי. כמה שהיא צודקת.

"כמה אני צריך לשלם לך על השיעור?"

"מאה שמונים."

אני בודק. נשאר לי הרבה פחות, אולי מאה ועשר. "אני ממש מצטער אבל יש לי רק מאה ועשר. יש משהו שאני יכול לעשות במקום תשלום?"

"לא לא, אבל לא נורא," היא אומרת. "תשלם פעם אחרת או באשראי".

"מצטער, אין לי אשראי ולא יודע מה יהיה פעם אחרת, אני במצב קצת מסובך".

"הבנתי, אז לא נורא. הבנתי שאתה קצת בבעיה. הכול טוב".

"תגידי, אולי אתם מחפשים כאן עובד זמני?"

"לא יודעת, תשאל את דרור. רגע, תן לי, אני אשא".

היא ניגשה אל דרור שישב במשרדון ושאלה אותו. אחרי רגע הוא צעק לי: "היי בחור. אנחנו לא יכולים לשלם, אבל אם בא לך לבוא כל יום לעזור בפתיחה, להוריד את הסאפים לים ולטאטא קצת אז תוכל גם להשתמש בהם בחינם. וקפה עלינו."

"ואו ואו, תודה רבה".

ככה הכרתי את גל, ים, אלמוג, פלג, טל, ואת יובל השחצן. כולם שם, או לפחות רובם, נפשות טהורות וקדושות ממועדון הסאפים של חוף גורדון., אלו שלא שאלו יותר מידי, הבינו שאני במצוקה ואמרו לי: "יש לנו גם חשבון בצרכניה. אתה יכול ללכת לקנות שם לעצמך משהו לאכול אם אתה צריך.

ותפסיק להגיד תודה על כל דבר".

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 7 הופיע לראשונה ב-קו 400.

מי למען השם קורא לדבר כזה חדשה? הבניין הזה נולד מסריח. מה חדש בו?
שני ביתנים של בייגל טוסט. כשר, רבנות מהדרין. מספיק טוב בשבילי עכשיו.

על הדוכן הראשון כתוב בייגל טוסט ב-25 שקלים, על הדוכן שלידו כתוב בייגל טוסט ב-16 שקלים בלבד. אלך על הזול יותר, גם ככה אני בקרקעית של הכסף שלי.

"מה לשים לך?" שואל נער שעומד מאחורי הדלפק.
הוא נראה בדיוק כמו שאמור להיראות. שרשרת מגן דוד, כובע נייקי וחולצת אדידס.

"מה שיש," אני עונה. "אין בעיה," אומר הבחור. "רק קח בחשבון שכל תוספת זה שני שקלים".
"אז כמה זה יעלה?"
"עם הכול? שלושים ושניים".

"אה, ואני חשבתי שאתם יותר זולים מזה שלידכם. אצלו הכול בעשרים וחמש".
"אתה יכול ללכת אצלו, מה שאתה רוצה," הוא אומר. "אתה הבוס".

"פשש, איזה ג'נטלמן," אני עונה.
"לא ג'נטלמן ולא בטיח. שני הדוכנים של אותו בעל הבית".

אני צוחק. "לא חשבתי שאתם כאלו מתוחכמים בתחנה המרכזית.
אתם בדיוק כמו בסיפור על שני הקמצנים," אני אומר לו.

"סיפור על קמצנים?" הוא מתעצבן. "אולי אנחנו בתחנה, אבל קמצנים אנחנו לא. אני עובד קשה על הכסף שלי, אז קצת כבוד".

"לא לא, לא התכוונתי לפגוע, תשמע את הסיפור ותבין".
אבל הוא כועס. "אחי, את הסיפורים שלך תשמור למישהו אחר, קמצן תקרא לאבא שלך. מה לשים לך בטוסט?"

"גבינת שמנת שום שמיר, הרבה ירקות. כן, קצת זיתים. כן, גם קצת בצל סגול, תירס ופטריות".
"מה נטרק איתך?" הוא ממשיך להתעצבן. במקום שים לי זה ושים לי זה, תגיד לשים הכול. אתה מאלו שכל דבר חייבים לסבך. וגם יהיו לך טענות. מי ישמע אתה משלם כאן על גורמה. יאללה יאללה…"

"הבא בתור," הוא פונה לחיילת שעומדת מאחורי.
"מה יש? למה אתה כועס?" היא שואלת אותו. הוא מביט עלי ונאנח, "הורסים לי את הבריאות האנשים. הורסים. כל דבר שנעשה להם לא טוב".

"צודק", היא עונה לו. והוא ממשיך, "אנשים משלמים לנו כמה שקלים על טוסט ובטוחים שהם קנו אותנו. רוצים שנוריד להם את הירח. הבנאדם הזה חושב שאני קמצן או משהו".

החיילת מסתכלת עלי בתוכחה. "לא יפה," היא אומרת.

אני לא עונה. גדול עלי. והיא ממשיכה, "אנשים עושים כאן את העבודה שלהם, ומה קרה אם עשו טעות?! צריך לכבד".

"אבל הוא לא עשה שום טעות!" אני מתפרץ.
"לא אמרתי שהוא קמצן . הוא לא עשה לי רע, רק אמרתי ששני הדוכנים מזכירים לי סיפור".

"מה אמרת?" הוא פתאום מקשיב.
"אמרתי שהמציאות שבה שני הדוכנים כאן שייכים לאותו אדם, זה מזכיר לי סיפור".
"אהההה," הוא עונה. "אז פעם הבאה תדבר ברור, אחי, אתה לא יכול לבוא ככה לשגע אותי באמצע העבודה, זה לא בסדר. מתנצל אם כעסתי, אבל זה לא אישי".

"אין בעיה," אני עונה. "מתנצל אם הייתי לא ברור".
"הכל טוב. ומה הסיפור הזה? דבר איתי, כי אני המלך של הצ'יזבטים. אני אלוף בסיפורים. יש לי סיפורים מכאן עד לאיפה שתרצה".

מחכים שהטוסט יהיהי מוכן, ובינתיים אני מספר על שני הקמצנים ברומא.

"שני קבצנים ישבו סמוך לכנסיה ברומא וביקשו נדבה. אחד היה נראה כמו נוצרי עם צלב גדול, והשני יהודי עם כיפה, זקן ופאות. כל יום עברו אנשים על פני הקבצנים, משליכים מטבע מכובד לנוצרי ואילו ליהודי לא נתנו.

יום אחד ניגש הכומר אל הקבצן היהודי ואמר לו: ,למה לא תשב בשכונה היהודית? שם לא ילעגו לך ואולי יתנו גם לך משהו.

אמר היהודי לקבצן השני: "לייב’ל, הגויים האלה רוצים ללמד אותנו איך לעשות כסף!"

"חחח גדול. נכון, זה בדיוק כמו שאנחנו עושים כאן עם הדוכנים, יעני יקר וזול. זה היה רעיון שלי לתת לאנשים לחשוב כאילו הם ניצחו את המערכת.
שיחקת אותה עם הסיפור. תגיד, זה סיפור אמיתי?"

"לא יודע, אבל אמרת שאתה איש של סיפורים. ספר לי אתה משהו".
"וואלה, לא עולה לי משהו בראש. רגע רגע, אני אי יגיד לך משהו יעוף לך הסכך. אתה יודע שיש לנו כאן בקומה חמש קומת אמנים, מלא יצירות ואמנות מעפנה ומוזרה. לך תראה – הדברים הכי הזויים שראית בחיים שלך.

יש שם אחד, צייר של ציורים. אני כאן כבר שנתיים והוא כל בוקר בא. הבנתי הוא חי כאן איזה מאה שנה. הוא ישן כל היום וער כל הלילה. בא אלי כל בוקר כשאני פותח בערך בחמש וחצי וקונה כמה ביצים קשות. הוא גם לוקח קצתכמה סומסום מהלמטה של המגשים.

פעם חשבתי אין לו כסף, לכן הוא עושה את זה. אז נתתי לו בייגל בחינם. אבל הוא אמר שליעלי זה יותר מדי. אז אמרתי לו שזה בסדר ושזה עלי. ככה כמה חודשים, כל פעם נותן לו איזה פרוסת לחם ליעלי.

כבר כמה פעמים הוא מסר תודה בשמה, אמר שהיא אהבה מאוד.

יום אחד אמר שיעלי לא מרגישה טוב ואני אמרתי מי יודע מה הסיפור שלה.
שאלתי אותו בת כמה היא, אמר שהיא בת שש. וואלה נלחצתי. מה הוא גר עם ילדה בתחנה?

אז אמרתי לקצין ביטחון שיבדוק את העניין.
יום אחרי זה הוא חוזר אלי, מת מצחוק.  מה מתברר? שיעלי זה בכלל דג. לאיש הזה יש דג קרב קטן והוא קורא לו יעלי. וואלה איזה צחוק. סיפור אמיתי, נשבע לך".

"ואוו באמת הזוי".

אני לוקח את הטוסט, מודה לו, משלם לו. "אחלה טוסט שבעולם, נראה ומריח טוב. תודה שהורדת לי את הירח," אני צוחק. "חחח," הוא צוחק. "תשמע אחי. יום אחד אני יהיה מפורסם, אני יספר את הסיפורים שלי ואני אלוף בזה. ראית איך שאני מספר ואנשים ככה עם פה פתוח".

"צודק," אני אומר, "לך עם החלום שלך. ספר סיפורים".
"ברור. אבל קודם אני יעשה קופה. אחרי זה יהיה לי זמן ללמוד לקרוא כמו שצריך וגם לכתוב נורמלי ואחרי זה אני יתחיל להיות מורה ולהיות שחקן או דברים של סיפורים".

"ואוו, נשמע שלך בעצמך יש חתיכת סיפור".
"אהה, כן. אבל זה כבר סיפור אחר. לא מסוג הסיפורים שאני יספר. לי יהיה רק סיפורים מצחיקים או כאלו שעושים טוב על הלב".

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 6 הופיע לראשונה ב-קו 400.