כן לא שחור לבן – פרק 12

אם אתה משחק את עצמך ולא משחק את המשחק שכל העולם משחקים, אתה תמיד מנצח • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

נכנס לבניין, מבנה ישן ומתקלף. סירחון של מטהר אוויר שמנסה להסתיר ריח של שתן.
עולה קומה ועוד קומה. מגיע לגג. מדבקה גדולה מכריזה: "הזולה של בְּזוּלָה", עם הסלוגן הכה מצחיק: "זולה זולה זולה במעגל נזולה."

נכנס. אווירה כפי שציפיתי. שטיחים פרוסים על פני כל הגג. מקום די גדול. פופים בלויים, ערסלים, בדים בסגנון שאנטי, פוסטרים מוזרים, ומלא מלא עציצים פורחים, עציצים שעשויים מ – איך לא? – אסלות. על אחת האסלות מדבקה שאומרת: "במקום בו עושים קקי יתגלו פרחי האביב." למה דווקא פרחי אביב? לא יודע – לא לכל דבר יש תשובות.

מסתובב לי, מנסה להבין איפה אני בדיוק. מוריד את הראש. מבחין באדם יושב בפינה על אחד המזרנים. "שלום, אדוני." הוא לא שומע, או לא מתייחס. אני מתקרב, מגלה שהוא משחק ארבע בשורה.
הוא משחק גם את האדומים וגם את הכחולים, אבל בעוד שאת הכחולים הוא מכניס במהירות ובלי מחשבה הרי שבאדומים הוא חושב לפני כל שלב. בודק ובודק. לבסוף כמובן האדומים ניצחו.

אחרי שהוא ניצח אני פונה אליו: "אדוני…" הוא קופץ בבהלה.
"הפחדת אותי. מה אתה, דפוק? מה אתה מבהיל אותי ככה?!"
"סליחה, פשוט אמרו לי שאני יכול לישון כאן."
"אז תישן כאן. מה אתה מפחיד אותי? אתה לא רואה שאני באמצע משהו?"

"סליחה, סליחה," אני מתנצל שוב ועוזב אותו לנפשו.
נשכב לי על אחת הנדנדות ונרדם מיד.

בתוך החלומות שלי אני שומע אנשים מתלחשים. אני מגלה שזה לא התלחשויות. אלו שני אנשים שרוכנים מעלי. "הנה הוא פוקח עיניים," אומר האחד. "כן, כן, הוא חי," עונה רעהו. ואני מגלה שאכן אני חי. פלא.
"וואלה חתיכת חי אתה. ישן בשקט, כאילו לא נושם. אבל יש לי חבר נוחר שחבל על הזמן, אי אפשר להאמין שהוא בכלל חי."

אני מתעורר, השעה מוקדמת בבוקר. מגלה ששני הלחשנים, שנראים כמו הומלסים זרוקים, מחזיקים בידיהם את הדברים שלי.
אותם ועוד מלא שקיות ותיקים.

"סליחה, זה הנעליים שלי," אני אומר לראשון.
"אהה, זה שלך?" השני מתערב. "אז למה לא אמרת? אתה לא בסדר, אתה," הוא מאשים אותי. "למה אתה לא אומר שאתה צריך את זה?"

"מה נראה לך, שאני לא צריך את הנעליים שלי? וכן, גם התיק הזה שלי."
"ולמה אתה ישן במקום שלנו?" הוא תוקף בחזרה.
"זה שלכם? לא ידעתי. קיבלתי אישור לישון כאן."
"אההה, לא ידעת?! תספר את זה לשוטר שנותן לך דו"ח. אי ידיעת החוק לא מהווה פטור מעונש. אתה מכיר את ההיגד הזה? אהה? חוץ מזה, גם אנחנו לא ידענו שהתיק שלך. אז אל תאשים."

שניהם, שבראש שלי אני קורא להם טום וגרי, אין לי מושג למה, אולי כי אחד גבוה ושמנמן עם שפם שמזכיר לי חתול והשני קטן צנום ועכברי משהו, מחזירים לי את הדברים. הם גם מחזירים כמה דברים שלא שלי. שופר עם קנה מוזהב וערכת איפור שכולה בגוונים של שחור.
"זה לא שלי." 

"לא נורא, קח את זה. אולי זה יכול לשמש אותך."
"לא, לא," אני מתעקש. באמת שאין לי מה לעשות עם השופר והאיפור הזה.

"אז הנה, אולי אתה צריך מכאן משהו?" הם פותחים שקית שבתוכה גיבוב של מוצרים. משקפי שמש, בטריה חדשה למחשב, אוזניות, כמה קופסאות של ראש דשא, קומפרסור קטן לרכב ומגזינים מהסוג הנחות.

"לא, לא, תודה."
"תיקח, תיקח, רק תביא לנו חמש שקל לקפה והכול טוב."
אני מוציא את ארנקי הריק. יש לי בערך חמישים שקל. זהו.
"הנה, קחו 15, תקנו לכם קפה וגם לזה שמשחק ארבע בשורה."

"ארבע בשורה? הוא ירד ברמה. הוא משחק כל הזמן משחקים על רמה, שש בש ודומינו. בסדר, נקנה לו."
הם הולכים. אני ניגש לכיור שבפינה, נוטל ידיים כמו שלימדוני רבותי על פי ההלכה. יד ימין, יד שמאל, יד ימין, יד שמאל, ככה שלוש פעמים, ועוד פעם בשביל להעביר את המים. לובש קודם נעל ימין אחר כך נעל שמאל. קושר קודם שרוך שמאל ורק אחר כך שרוך ימין. מה, לא שמעתם על החייל שכך עשה וניצל מהתרסקות באסון המסוקים?

הם חוזרים, למרות החשש שלי שזה לא יקרה. הביאו ארבע קפה. "ומה חשבת, שלא נדאג לך?"
"ומי ישלם?" 

"אל תדאג," אומר לי הגבוה. "אנחנו יכולים לקנות אותך."

הם מביאים לאיש המשחקים את הקפה. "הוא כיבד אותך בקפה," אומרים לו.
איש המשחקים קורא לי. "היי, היי, תודה רבה על הקפה. אבל זה לא טוב לי לבריאות."
"אתה רוצה משהו במקום?" שאלתי.
"כן. תביא לי עיתון. לא דווקא של היום, אבל שיהיה נקי."

אחד ההומלסים מוציא עיתון ונותן לו. "הנה, קח. יש לי וזה גם של היום."
"תודה, אני פשוט חייב לקרוא משהו עם הקפה של הבוקר."
"אבל לא אמרת שקפה לא טוב לך לבריאות?" אני מתערב.

"כן, אז אני שותה משהו במקום."
הוא הוציא בקבוק מים ואמר: אין כמו קפה בשביל להתחיל את היום."
"אנשים נטפלים לקטנות. כאילו שיש הבדל בין סיגריות קאמל לגולף. אותו חרא. גם קפה ומים זה אותו דבר. אולי טיפה הבדל בטעם. לא שווה להרוס בשביל זה את הבריאות."

הוא הוציא משחק דמקה והתחיל לסדר את החלקים.
"אתה משחק עם עצמך?" שאלתי.
"ברור. מה, אתה לא משחק עם עצמך?"
"לא ממש."
"ואתה לא רוצה לשחק עם אחרים?"
הוא נתן לי מבט כאילו אמרתי משהו מגונה.

"תגיד," אמר. "אתה נשוי?"
"כן."
"אז אתה בטח יודע שאפשר לשחק כמה שרוצים אבל לא תמיד מנצחים. אבל כשאני משחק עם עצמי, אני תמיד מנצח. הבנת?"
"מממ, אולי. טוב, נראה לי שהבנתי. אבל עזוב."

"תן לי להגיד לך משהו," הוא הוסיף. "כל החיים זה משחק. יש שיגידו משחק מכור, יש שיגידו שאתה לומד לשחק רק אם אתה מפסיד. יש שאף פעם לא ילמדו. אבל אני אומר שאם אתה משחק עם עצמך אתה תמיד מנצח."

"אתה יודע ש… ש… לשחק עם עצמך זה נותן גם קונוטציות…"

"קונוטציות שמונוטציות. אני מדבר על עצמך. אם אתה משחק את עצמך ולא משחק את המשחק שכל העולם משחקים, אתה תמיד מנצח. אבל אנשים עסוקים בלשחק משחקים ומפספסים הכל."

פתאום אני מבין את מה שהוא אומר לי.

"אבל מה עם משחקי מזל? במשחק של החיים יש גם הרבה מזל. אני יודע לאיפה המזל יקח אותי?"

"דבר ראשון אפשר לרמות. דבר שני יש גם מזל גרוע. אבל מי שמשחק טוב יכול לשחק עם מה שיש לו אפילו עם מזל חרא."
"תגיד," שאלתי. "ואיך אתה משחק את עצמך מול עצמך בדמקה ובכל המשחקים ששיחקת?"

"אני משחק את עצמי אנשים אחרים," הוא ענה. "ואנשים אחרים זה אני. הנה אני מסביר לך. יש בכל אחד את הפזיזות, את החשיבה, את הטכניקה. וכל אחד שאני משחק הוא תכונה והתנהגות אחרת שלי, בנת?
אם תלמד איך לשחק מול עצמך, להכיר את הדברים שאתה פועל על פיהם, תוכל גם לנצח!"

"אההה. טוב, תודה על העצות. חייב לזוז."

"בכיף, לך תשחק עם עצמך," הוא אומר וקורץ לי בעין.


זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

צילום: אומץ לחרדים

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

חכמת ההמונים

האם המון טיפש הוא בעצם חכם אחד גדול? הסוד שבכוח חכמת ההמונים

ותן טל ומטר

יומנו של עולה הרגל: היום לפני 2000 שנה

תּוֹרָה

וְאֵיךְ אֶקְרָא לְכָל שִׁכְבָה בִּשְׁמָהּ • בִּידֵי רְסִיס עוֹצְמָהּ • נָפַלְתִּי, נִשְׁבֵּיתִי בְּקִסְמָהּ

צפו עכשיו: אירוע "ואז באה הקורונה"

כמה חרדים מתעדכנים בסטטוסים בווטסאפ • כמה דרך עיתוני מייל • כמה הצטרפו לאינטרנט בתקופת הקורונה וכמה משתמשים בסמארטפון מסונן (ובלי) • כל נתוני הגלישה במגזר החרדי זמינים עכשיו לצפייה

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן