כן לא שחור לבן – פרק 5

"אוווו," הכריז במין התרגשות, "הבאתם הבוקר תקווה חדשה?" • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

ניגשתי אל האיש שצייר את הגרפיטי.

"ציירתי אדם הולך על חבלים"

"מה ציירת כאן?" שאלתי אותו.
"ציירתי אדם הולך על חבלים".

"אבל למה כל כך הרבה חבלים?" שאלתי. והוא ענה:

"אלה הם החיים בעיני. אנחנו לא יודעים להיכן בדיוק אנחנו הולכים, מה המסלול הנכון, להיכן הוא לוקח אותנו. החיים מובילים אותנו למקומות שלא ציפינו ואנחנו תמיד צריכים להיזהר שלא ליפול."

"ומה יקרה אם ניפול?"
הוא הביט בי, הביט בי אל תוך הנשמה. הבין שאני שואל ברצינות.

"איך קוראים לך?" שאל.
לא עניתי, חששתי. "איך קוראים לך?" שאלתי חזרה. הוא חייך. "אין לי שם," ענה. "הכינוי שחתום כאן על התמונה זה לא השם שלי. אני חותם בשביל כל האנשים שהולכים על חוטים. אולי קצת אבודים, אבל עדיין בדרך.
ולשאלתך, אולי אם ניפול אין כלום. אולי.
אבל זה סוף המשחק. לא נראה לי שאפשר להתחיל את השלב מחדש."

הוא הוציא פיסת נייר מהכיס ורשם מספר טלפון. "תקשיב, אני חייב לזוז.
אבל אשמח לדבר איתך בהזדמנות. אולי תכתוב לי מייל. או בפייסבוק אם יש לך. אני מבטיח שאענה. ספר לי כשתגיע לסוף השלב.
אם אתה מתנדנד על החוט תשלח לי הודעה."

עכשיו חזרה לשאלת המוצא: איפה אשן הלילה. בכיסי 152 שקלים.
לא יספיקו לי לשום דבר. רגע, איפה התיק שלי?

שיט, שיט, נזכרתי איפה התיק שלי. שכחתי אותו במועדון.
חוזר חזרה לכיוון הכניסה. עומד שם איש, לא נותן להיכנס.
"סורי, שכחתי כאן משהו. אני יכול להיכנס רגע?"

"לא. סגור. יש לנו נהלים"

"רק רגע אחד. יש שם את כל הדברים שלי!"
"לא! אמרתי לאאאא!" הרעים.

איש רע.

הולך והולך. גם ככה הראש מסוחרר. מוצא ספסל פנוי. מתיישב לרגע.
נהיה שקט. קצת גם שקט לי בראש, לא יודע למה. אין כמו פנטזיות, הן תמיד טובות יותר מהמציאות. יפות יותר, חמות יותר, מספקות יותר. וווף איזה תפוחים יש בדמיון, פשוט לפתוח את הפה ולאכול. איזה סיפור, איזה אושר. וווף. לילה. ישן על ספסל במרכז תל אביב. וקצת טוב לי.

פתאום יבבות.
מין קולות מוזרים ברקע. עדיין חשוך. היכן אני? מי זה? מה זה? מי נגד מי? היכן התפוחים שהיו לי לפני רגע? אוי ואבוי, זה היה חלום. אה, אני כאן. אבל מי זאת לידי על הספסל? מה היא רוצה ממני? הצילו.

"לא התכוונתי להפריע," היא פונה אלי. "אבל יש לך איזה משהו קטן לאכול?"
לאכול? מה? לוקח לי רגע לחזור מתוך החלום אל המציאות הדמיונית. מי היה מאמין שאני, חרדי בן טובים, ימצא את עצמי ככה.

"יש לך?" היא שואלת שוב
-"לא, לא. אין לי. מאיפה לי משהו לאכול? אני הומלס בדיוק כמוך," הגבתי בכזו אדישות.

"הומלס? אני נראית לך הומלס? איפה אתה חי?" היא מגיבה בפליאה. "האוכל לא בשבילי, חתיכת סתום!" כעסה. "זה בשבילו!". אני מבחין שהיא מחזיקה בידה חיה זעירה, גור כלבים קטן. "מצאתי אותו עכשיו, הוא ממש גוסס, הוא חייב קצת נוזלים, קצת דייסה, אחרת לא ישרוד."

"אני מחכה שהחנות תפתח. הם כבר יעזרו לו.
יש שם אנשים טובים, יצילו לנו את תקווה."

"תקווה?"
"כן, קראתי לגור תקווה, תקווה זה גם זכר וגם נקבה. אבל בעיקר נקבה."

"איזה כלב זה?" ניסיתי לשאול, ניסיתי להיות נחמד.
אך היא היתה קצת תוקפנית.

"מה זה משנה איזה כלב? מה זה השאלות האלו?
מה שמשנה זה שהוא צריך עזרה. זוז. אתה לוקח יותר מדי מקום על הספסל!"

זזתי. היא ותקווה התרווחו.
היא הייתה אישה גדולה. אולי אישה, אולי נערה. קצת מבוגרת, לא יודע. בערך בת 40. משהו קצת חריג במבטה, עיניים ירוקות בוהקות, אך מבט קצת לא ממוקד, קצת פזלה.

"לך לברזיה בהמשך הרחוב, תביא מים בשביל תקווה," הורתה לי בתקיפות.
קמתי. קמתי כמו ילד טוב ירושלים והתעצבנתי על עצמי. למה מי את שתגידי לי מה לעשות? חשבתי לעצמי.

"את יודעת," אמרתי לה.
"זה קצת מצחיק שבאתי עד לכאן בשביל שאת, שאין לי מושג מי את, תתחילי לתת לי הוראות."
"אתה מוכן להפסיק להתווכח ולהביא מים?" דרשה.

אז קמתי, טילטלתי את רגלי. הלכתי, מצאתי כוס, מצאתי ברז והבאתי מים.
"היה כזה קשה? אה?" שאלה.

לא עניתי. מדהים כמה אנשים מוזרים ומעצבנים, לא יודע מי היא וכבר יש לה דרישות.
אבל היא ראתה שאני קצת בהלם, ואמרה לי: "תראה, איש. בשבילי לא הייתי מבקשת. אבל בשביל תקווה זה חובה של כולנו. הוא לא בן אדם, הוא כלב, ואתה צריך להיות איתו בן אדם."

"נכון, נכון." עניתי במין אדישות ועצמתי חזרה את עיני ביאוש עייף.

"מה, זה נשמע לך לא הגיוני?" התעוררה פתאום.
"מה, אתה צפוני? אתה לא נראה צפוני. אולי כן. אתה יודע מה זה צפוני?"

היא לא הפסיקה לדבר. שאלה שאלות וענתה בעצמה.

"תראה," הרימה את קולה. "אני אגיד לך. יש שלוש סוגים של אנשים בתל אביב.
יש את הצפונים, כמו שכבר אמרתי לך, הם עם האף למעלה. יש את הדרומים, אנשים הכי טובים, הכי דואגים, הכי בסדר. אולי קרה להם משהו לכן הם דרומים. אבל הם לא שופטים אותך, לא צועקים עליך, לא עושים עליך ביקורת.

אבל יש את האמצעיים. הם יכולים להיות כמו דרומים רגילים כמו שכבר אמרתי. אבל הם יכולים להיות כמו הצפונים, ואם הם נהיים צפונים הם הכי גרועים. יותר בני זונות מהצפונים."

היא עצרה רגע. והסבירה לי בתנועות ידיים נמרצות.
"אם למשל יש כלב כמו תקווה, כולם יעזרו לו. אבל בעיקר הדרומים הם הכי נשמות.
אבל אתה לא אכפת לך! אולי אתה אמצע. אבל אתה קצת מהרעים. תשמע, אתה בבעיה.
אתה צריך לפתוח את הלב, שלא יקפא לך. חבל, אתה סך הכול נראה בסדר."

ישבתי על הספסל. הבטתי בה בעיני עגל.
לא זוכר מתי בפעם האחרונה קיבלתי כזו שיחת מוסר.

היא לא ויתרה.
"אתה הבנת מה שאמרתי לך?"

"כן, כן, הבנתי. אממ אמממ את צודקת. אני אני אממ כן, אני יעזור, מה שצריך עם תקווה."

חיכינו עוד שעה. היא סיפרה לי על אנשים טובים ואנשים רעים ועל העבודה במפעל תרופות בו היא עובדת כסדרנית. "אצלנו במפעל כולם דרומים, מי שצפוני לא מצליח, אין לו סיכוי. חבל עליו. אבל תמיד יכול לעבוד באיזה עבודה זבל עם אנשים זבל וימצא אישה זבל ויהיו לו ילדים זבל. אבל כל הזבלים האלו לא גרועים כמו מישהו שלא צפוני ורק מנסה להיות, כמו שכבר אמרתי לך."

"לא יודעת אם אמרתי לך אבל קוראים לי אנני," הכריזה כשנהיה רגע של שקט בו לא דיברה.
"אבל עזוב, אנשים כמוך לא מעניין אותם איך קוראים לאנשים כמוני."
"אכפת, אכפת," עניתי מיד. "בטח שאכפת. סליחה שלא שאלתי."

השעה הגיעה. הלכנו אל חנות החיות, שם פתח את החנות אדם נחמד.
"אוווו," הכריז במין התרגשות, "הבאתם הבוקר תקווה חדשה?"

"כן, מצאתי אותו בלילה מצב לא משהו."
הוא מילא לה מזרק מלא בנוזל תזונה. היא לקחה את הכלב והחלה להאכיל אותו בעדינות.

אני התרגשתי. אולי אפילו הזלתי דמעה.
הרגשתי קצת דרומי. הרגשתי שאני מכיר את אנני כבר מלא זמן. היה לי מאוד אכפת מתקווה, שתבריא, שתגדל, שתהיה לכלב חזק. התפללתי שלא יצא בן אדם כמו הצפונים.

אנני ראתה שאני דואג. "הו הוו," היא אמרה. "אל תקשר אליו. הוא לא כל כך במצב טוב. קראתי לו תקווה בשביל שיהיה לו תקווה. לפי הקבלה לשם יש משמעות. אם ילך ילך. כפרה. חמוד. אבל תמיד יבוא עוד תקווה."


זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

צילום: אומץ לחרדים

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

אור הנר

איפה זה אור הנר?

אַל תִּתְפַּלְּאוּ

אַל תִּתְפַּלְּאוּ אִם יוֹם אֶחָד הִיא תִּקַּח אֶת כָּל הַפְּחָדִים כֻּלָּם וְתַשְׁלִיךְ אוֹתָם בְּפַרְצוּפְכֶם הַנִּדְהָמִים • הוקרא באירוע קומזיץ משוררים

למה לדורון זה לא קרה?

עם הסיפור הזה פותח הרב הלל פלאי כבר עשר שנים כל שנת לימודים חדשה

ירו ברבין

לחבוק חיים חדשים במקביל לרצח אדם הוביל את אלחנן יונס לתובנה אקטואלית במיוחד

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן