כן לא שחור לבן – פרק 11

סיפרתי ליעלי על התיק עם הסמים שמישהו נתן לי בטעות. היא הייתה בהלם.

"אתה יודע שזה כמה אלפי שקלים, אם לא יותר," היא אמרה. 

"כן, אני יודע, ולכן אני מתלבט מה לעשות איתו. אני יכול לנסות למכור את זה ויהיה לי קצת כסף בשביל לחיות, בשביל מקום לישון".

היא חשבה. וחשבה. ובסוף אמרה לי: "תשמע, נפלת על האדם הלא נכון. אני הכי סאחית שיש. אני כנראה היחידה בכל תל אביב שלא מעשנת ולא שותה. ילדה טובה ירושלים. אבא שלי הוא קצין בכיר במשטרה. תעשה לעצמך טובה, תחזיר את זה או תזרוק את זה, אל תתעסק. אם אתה רוצה אני מוכנה לספר על זה לאבא שלי, הוא יטפל בנושא. אם לא – תשכח שסיפרת לי. אני לא רוצה שום קשר לדבר הזה".

"טוב"

"אבל אם רק היה לי כסף…" אמרתי.

"כן? כן? מה בדיוק היה קורה אם רק היה לך כסף?"

"אם רק היה לי כסף גם הזוגיות שלי הייתה הרבה יותר טובה. שתביני, גדלתי בלי טיפת השכלה. איזה עתיד תעסוקתי כבר יש לי? זה או אברך או, אם אני יוצא לעבוד, זה רק להוראה או מגיד שיעור או סופר לתפילין ומזוזות. אשתי תמיד אמרה לי שאם אני יוצא לעבוד לפחות שאני ארוויח הרבה כסף, אבל איזה עבודה בדיוק יכולתי לעשות ולהרוויח הרבה כסף? אז אני מחלטר פה ושם. אבל כשאין כסף, אין ביטחון עצמי והכל מסובך".

היא התעצבנה. "אני לא אומרת שכסף זה לא טוב. אבל כסף לא פותר את כל הבעיות. ותאמין לי שאני יודעת על מה אני מדברת. בוא, בוא. אני מגיעה ממשפחה עם הרבה כסף. ותאמין לי שהיו לנו בעיות לא פחות משלך. דיברת איתי על זוגיות. אז אני עם כל הכסף שלי מסובכת עם הזוגיות שלי. אנשים תמיד רצו בקרבתי בגלל שאני יפה ובגלל שאני מגיעה ממשפחה עם כסף. אף פעם לא ידעתי מה יהיה ברגע שלא יהיה לי כסף. פחדתי שאולי הם לא רוצים אותי בגלל מי שאני, אלא בשביל הכסף".

"מאיפה יש לכם כסף?"

"מסבא שלי. היה לו מפעל מתכות גדול. הכי גדול בישראל. היום זה שייך לקרן השקעות גדולה, אבל יש לו הרבה כסף. אבא שלי נהיה שוטר ואחותו, דודה שלי, מנהלת את המפעל. דודה שלי מעולם לא התחתנה ולי יש אח אחד, כך שיש הרבה כסף במשפחה, ותאמין לי שזה לא עשה לי טוב. אגב, סיפרת לי שאתה מגבעת שאול? אתה יודע שהיה לנו סניף של המפעל ברחוב כנפי נשרים? אני חושבת שהמבנה עדיין שם".

"טוב, אולי כסף לא פותר הכל, אבל הוא עוזר."

"ברור שהוא עוזר. תגיד, עילם. מה החלום שלך? מה החלום של גבר נורמלי?"

"מממ כל אחד והחלום שלו".

"טוב, אז בוא אני אגיד לך. גבר נורמלי רוצה בנות. רוצה כיופים. רוצה להצליח בעסקים ובמה שהוא עושה, רוצה כסף וכבוד. אבל לא בטוח שכל הדברים האלו יעשו לו שקט בלב. לה***ין עם מלכת היופי זה לא מה שיתן לו שלווה".

היא ראתה שנרתעתי מהמילה בה השתמשה ואמרה: "אתה כאילו לא מדבר במילים לא יפות. אבל אולי זה מה שעושה לך בלגן בראש. אומרים ששיכורים עושים מה שאחרים חושבים. תגיד שאתה רוצה ל**ן, רוצה כסף. רוצה כבוד. תשלים עם זה, ואז אולי לא תהיה חייב לעשות את זה. אתה חי בהכחשה. אתה חי באיזה פנטזיה מדומיינת ובגללה אתה לא יכול להצליח. אתה לא מספר לי מה הבעיה שלך עם אשתך אבל אני אגיד לך. אתה לא מעז להגיד ולעשות את מה שאתה רוצה. אתה כאילו דוס ובגלל זה אתה לא יוצא לעבוד ולעשות כסף".

"אתה יודע מה זה ללכת עם ולהרגיש בלי?"

"לא"

"זה יענו חזייה נוחה שמרגישה משוחרר. אבל אתה בדיוק ההפך. אתה הולך בלי ומרגיש עם. ככה אתה מסובך.

אתה צריך להגיד לאשתך שאתה רוצה לעבוד ולעשות כסף. לא לעשות בכאילו. רק ככה תפתור את כל התסבוכים שלך בלי להאשים את כולם ולברוח מהמציאות שלך".

"טוב, טוב. עזבי אותי. לא מבין למה את צריכה לדבר מלוכלך ומה זה כל ההקבלות האלו. ולא, אני לא שיכור. חוץ מזה שעם כל החוכמה הגדולה שאת מפגינה כאן לא זכור לי שאת הדוגמה לזוגיות מושלמת".

"מה הקשר? וואו איך אתה נפגע… תראה איזה עוקצני אתה. אני רק מנסה לעזור לך".

"טוב, תודה באמת וחוץ מזה שעם אישתי זה יותר מורכב מזה".

"טוב, אז אתה עוד תספר לי. אבל בינתיים רק אגיד לך שיש לי בשבילך מקום לישון הלילה".

"באמת? איפה?" 

"יש לי חברים בפלורנטין. יש להם זולה בגג. דיברתי עם חברה שלי, אתה יכול לישון שם הלילה. יש שם לפעמים מסיבות ואירועים בלילה אבל הלילה שקט".

"וואו תודה תודה תודה תודה"

הלילה הגיע. הלכתי לי לפלורנטין. חתיכת מקום מרתק. מצאתי את עצמי משוטט בתוך סמטאות של בעלי מלאכה, מלא מלא נגריות ונגרים. והנה קבוצה של מטיילים עם מדריכה. מעניין על מה ההדרכה… אה, זו הדרכה על גרפיטי. מצטרף אליהם. למדריכה קוראים דינה שגב, מסבירה על דדה והפלסטרים, על טאג וסוגי הגרפיטי. "יש כאלו שרושמים את השם שלהם בשביל לסמן  טריטוריה. אבל יש את הארטיסטים, הציורים, המסרים. את הזעקה שלהם הם מעבירים לקיר.

הנה, תראו, יש כאן ציור של האמן החרדי 'אומץ לחרדים'. הוא צייר כאן אדם עם סימן שאלה בתוך הראש. וכאן הוא גם עשה כיתוב מאוד מעניין ונוקב".

אני קורא, כתוב שם כך:

"אתה יודע מה הבעיות שלי, אתה יודע בדיוק מדוע יש לי אותם. אתה יודע מה עלי לעשות. אתה יודע הכל!"

אני קורא את זה וצוחק מהאירוניה שבדברים, אנחנו יודעים תמיד מה הבעיות של האחרים ומה עליהם לעשות, בדיוק, עד שזה מגיע אלינו.

אני נזכר שפגשתי את אומץ לחרדים, נפגשנו בכניסה למועדון ההוא, הוא גם נתן לי את הטלפון שלו, עוד אדבר אתו. נשמע שיש לו מה למכור הוא יודע הכל.

אני נפרד מהקבוצה, מגיע לגג. על הדלת תלויה מודעה, רשימה של קורסים ומפגשים. אני מגלה שהיום יש מפגש שיאצו ועוד מפגש מיינדפולנס.  מה זה כל זה.

בודק מה יש מחר. יש כאן יוגה, יוגה בעירום. מה??? יוגה בעירום?! אני קורא על סדנת טנטרה ומסיבת כרבולים. מה זה הפלורנטין הזה? מה זה המקום הזה? מה הסיפור של האנשים כאן? זה מה שחסר לי, יוגה בעירום. טוב, זה מה שחסר לי באמת. מסיבת כירבולים. אבוי לי.

---

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת