"הי, אני זאת שהוטרדתי, קראתי את התגובות, יש לי מה לומר לכם"

היי, אני זאת שקראתם עליה בשבוע האחרון, על הבוס הנוראי וההטרדה שאני חווה על בסיס יומי. נכון, בפעם הראשונה מזה זמן רב ישבתי עם מישהי וסיפרתי לה על מה שאני עוברת מאחורי הקלעים, האמת שהיה לי קשה מאד עם זה, אבל לא יודעת מה עבר בי שהחלטתי שעדיף ככה וזהו.

ה'בוס' החרדי שלי מתעלל בי מינית

באיזה שהוא מקום תמים בתוכי, חשבתי שהחשיפה הזו תקל עליי ואולי תעזור לעוד אנשים במצבי, אבל נראה שהמצב לא ממש כך, ואסביר למה אני מתכוונת:

1.

אנשים נוטים לשפוט. עקבתי קצת אחרי התגובות והייתי בשוק, אנשים נוטים לשפוט בקלות מכעיסה, והאבסורד הזה שחלקם פשוט חושבים שהסיפור מומצא, לכו תסבירו לאנשים שמה שכתוב זה רק חלק ממה שאני עוברת וחלק שלא העזתי בעצמי לחשוף.

יש את מאמר חז"ל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' וכאן אני ממש מרגישה את זה, כי לעולם עד שבנאדם לא נמצא בסיטואציה הוא לא יכול לדבר.

2.

החשיפה כבר נתנה לי כח. היה את הרגע הראשון שראיתי את הטור והרגשתי שאני מקבלת כח מעצם זה שהדברים נכתבו וקיבלו לגיטימציה. נכון אלו צעדים קטנים, אבל הם די משמעותיים בשבילי, ואני פתאום פחות מפחדת. מה עוד שהיו הרבה אנשים טובים ששלחו מסרים של עזרה ורצון אמיתי לסייע בלי לשפוט או להביע דעה מיותרת.

3.

ומה קורה ביום שאחרי? השבוע עקבתי אחרי ידיעות מתוככי בית המשפט סביב הדיונים של מורה בסמינר בית יעקב שחשודה במעשים מגונים עם תלמידה לשעבר. קודם כל שאפו לתלמידה שהעיזה להתלונן, בטוח לי שזה צעד שדרש ממנה טונות אומץ ותעוזה. הבעיה הגדולה היא שבמהלך הדיונים, מצד אחד המורה טוענת שהתלמידה משקרת 'שקרנית' ומצד שני התלמידה בוכה 'הרסת לי את החיים', וזו אחת הסיבות הגדולות בעיניי למה לא להתלונן.

לכי תשפילי את עצמך, תאזרי אומץ ותתלונני, בסוף זה יהיה מילה מול מילה, תצטרכי לעמוד מול שופט ופרקליטות, ושדמך יישפך שוב ושוב קבל עם ופרקליטות, ובסוף גם יהיו מספיק בעלי אינטרס שיגידו שאת משקרת וממציאה ובודה דברים.

וזה הפחד הגדול ביותר של כל אחת שלא מעיזה לעשות את זה. במגזר שלנו במיוחד, ותאמינו לי שאני מכירה כל כך הרבה שעוברות הטרדות וסובלות בשקט, כי הכל כל כך מוגן ושמור ומוחבא מתחת אלפי שטיחים, כי אוי ואבוי אם יידעו, זה הרי יכול לפגוע 'רחמנא ליצלן' בילדים ובמשפחה ובשידוכים.

אני חושבת שההיסטוריה הוכיחה בקטע הזה ששום דבר לא מוגן, גם אנשים שכולם סמכו עליהם, בעלי משפחות לתפארת, בעלי 'שטעלע' מכובד, עם פראקים וכל זה, נפלו ועשו דברים שרק מלהיזכר בהם נהיה לי צמרמורת.

תכל'ס, לא באמת רואה פתרון אמיתי. כי גם כשאומר את מה שאומר אכנס לחקירות ואצטרך להוכיח שאני לא ממציאה, וזה אומר שלא רק שהוטרדתי – אני הולכת לעבור סאגת ייסורים שוב. אולי – ואני חושבת בקול – הכללים פה, בתוככי הקהילות שלנו צריכים להשתנות, ומישהו צריך להרים כפפה בעניין הזה, ולייצר וועדה או קבוצה שתצטרך לחשוב יצירתי, ושאשה לא תצטרך לחשוב פעמיים לפני שהיא מתלוננת. הפוך, שאותם מטרידים ומטרידות יידעו מראש מה יקרה מתי שהם יחצו קו ויעשו הכל בכדי להרוס למישהו את החיים.

זהו, פרקתי, מקווה שתבינו למה התכוונתי, אבל הייתי חייבת להגיב.