היא התקשרה שוב ושוב. לא הייתי מסוגל לענות. ידעתי שהיא הולכת להאשים אותי.

זה לא שאני מושלם. זה לא שאני צדיק גדול. יש לי את הבעיות והשגעונות שלי. לדוגמה הקושי שלי עם תפוחים. כן תפוחים, אבל לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. לא רוצה לחשוב על כלום. לא רוצה כלום. כלום.

הטלפון מצלצל שוב. עוד פעם אישתי. יאללה' אני עונה.

-"הלו…"
-"תגיד' אתה מתכנן לחזור הביתה?" 'היא אומרת בקול מאשים' "זה נראה לך הגיוני שככה אתה נעלם?"

לא עונה. נמאס לי להיות אשם. נמאס לי להיות זה שאומרים לו מה לעשות. נמאס לי להיות זה שרק מבזבז את הכסף, שלא עוזר מספיק, שמה שהוא עושה זה לא טוב, שלא הולך בתלם, שלא יכול להיות כמו כולם. נמאס נמאס נמאס.

-"אתה צריך לטפל בעצמך" הוסיפה. שמעתי בקול שלה שברור שאני הוא מקור כל הבעיות כולם.
"אתה…" התחילה לומר.

עצרתי אותה.
"תראי, אני לא חוזר הביתה. לא היום, לא מחר. לא יודע אם בכלל. לפני שאת מתקשרת תבדקי טוב טוב את הסיפור. אני לא מסכים להמשיך להיות אשם בדברים שלא עשיתי. ואם אנחנו כבר מדברים, אז גם לך יש חלק בזוגיות הממש ממש מושלמת שלנו".

היא לא הקשיבה: "אתה ממשיך לשקר. לשקר אין רגליים!" צעקה.

"אולי אין לו רגליים, אבל יש לו כסא גלגלים" צעקתי חזרה בלי לחשוב. "גברת מושלמת, כשתרצי לדבר איתי ולא סתם לצעוק עלי, תתקשרי, אני לא מוכן יותר לספוג." ניתקתי את השיחה.

הרגיש לי טוב. לא יודע מתי בפעם האחרונה עמדתי על שלי. אף פעם לא הייתי לפלף אבל כשזה הגיע אליה איבדתי את זה, איבדתי את עצמי. אולי זה בגלל שידעתי שיש דברים שהיא צודקת לגביהם. אבל מי תמיד מושלם? למי אין שום בעיות?

טוב, הנה, אספר על התפוחים. התפוחים זה הבעיה המרכזית שלי, אבל גם בזה אני באמת לא חושב שאני אשם.

מאז ומעולם הייתה לי בעיה עם תפוחים.

אלוהים אמר לי: אל תאכל תפוח. ואני לא הצלחתי לשלוט בעצמי ואכלתי אותו. ועוד תפוח ועוד תפוח.

לא הצלחתי לעצור. הייתי נשבר, הייתי בוכה, הייתי מתחנן, צועק מתוך הלב שוב ושוב: "די, אלוהים. אבא, ריבונו, טאטא שלי, תעזור לי להפסיק. להפסיק עם זה."

אהבתי את אבא שבשמים. פחדתי ממנו. הרבה תפילות קיבל, הרבה פעמים האזין וידעתי שהוא שם בשבילי. את בעיית התפוחים לא פתר. מהתפילות האלו התעלם. וכמו אמר: לא עניין שלי.

"אבל אתה אמרת לי," התחננתי, "אתה כתבת שלא לאכול תפוחים. למה אתה עושה לי את זה?"

ותמיד אמרתי "זהו, תפוח אחרון ודי. מחר יום חדש. שנה חדשה. כיתה חדשה. קבלה חדשה. הנה אני בר מצווה. הנה אני בן 18. הנה אני מתחתן. הנה יש לי ילדים. הנה אני בן 25. הנה אני מתבגר. הנה והנה והנה וזה אף פעם לא נעצר.

יום אחד נפגשתי עם אדם חכם, איש מקצוע, סיפרתי לו על הבעיה.
"תקשיב," אמר לי. "אצלך זה תפוחים, אצלו זה אגסים. לא מכיר מישהו מושלם. לכל אחד יש את ההתמכרויות הקטנות האלה, את הדברים שגדולים עליו, שהוא לא יכול לבד, שהוא צריך יד ועזרה בשביל לנצח.

הוא עזר לי להילחם וגם קצת לנצח. די סידר לי את הראש בעניין אבל אז התחלתי לכעוס.

"אתה אלוקים," אמרתי, "אתה אבא, טאטא, ריבונו, או איך שלא נקרא לך. אתה נתת לי את הבעיה, אמרת לי לא לאכול תפוחים ובעצם לא נתת לי את האופציה לא לאכול. שברת אותי."

הכעס הזה הלך איתי. הכעס הזה גרם לי לקיים את המצווה עלי כמי שכפאו שד. רק בשביל לצאת ידי חובה. לא עוד תפילות כבן לאבא, אלא תפילות כעבד אל אדונו. מה שאני חייב חייב. אל תבקש יותר. תעזוב אותי בשקט.

אז הייתה אישה, היו ילדים. היו ימים יפים, ימים של אושר וסיפוק. אבל הכאב והתפוחים תמיד היו ברקע.

אשתי מתוקה. עדינה וחמודה. התחתנו בגיל 19. היא הייתה הראשונה שלי ואני הייתי הראשון שלה.

נפשנו ארבע פעמים והחלטנו שזהו זה.

"אתה אוהב אותה?" שאל אותי בזמנו אבי בעדינות, ואני עניתי בביישנות: "למה לא?" יש בה הכול. מושלמת. היו אפילו פרפרים.

אז הנה מתחתנים והנה מדברים ואני מספר לה על התפוחים והיא מבינה. "לכל אחד יש את הנסיונות והקשיים שלו," היא אמרה. "זה שלך."

אז סבבה שהיא אמרה שזה שלך, אבל בכל מריבה, קושי או בעיה היא דאגה להזכיר את התפוחים, את כל פגמי האופי והקשיים שלי. אז די, תעזבו אותי בשקט.

והנה אני כאן ברחוב. טיפשי שאנשים כל כך פוחדים מהרחוב. אני פוחד יותר מהבית. קצת קריר כאן בחוץ, אבל הבית זה היפותרמיה. טוב, אולי אני סתם דרמטי וקיצוני כי אני כועס וכואב. אבל ככה האמת אני מרגיש עכשיו.

ממשיך בשיטוטים.

הולך והולך. מגיע לרחוב דיזינגוף, נכנס לדיזנגוף סנטר. המקום הזה הוא כמו  מבוך אנושי. מרגיש את עצמי אוגר בתוך כלוב, הולך מפה לשם ומשם לפה. מהקערה של האוכל למתקן של המים. והנה, יש את אלו שרצים על מכשיר ריצה בדיוק כמו הגלגל של האוגרים, רק בגלל שהכלוב שלנו קצת יותר גדול אנחנו לא קולטים שאנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו. לפחות העכבר משתין היכן שבא לו.

מוצא את עצמי בחוץ. כל העכברים הולכים ואני בתוכם. מגיע לשוק הכרמל. המקום סגור אבל מוזיקת מועדונים בוקעת מכל מיני חורים ויש גם מסעדות מלאות אדם.

עולה את השוק, מגיע לשכונה שקטה. נחלת בנימין. מראש אחד הגגות נשמעת מוזיקה. נכנס, זה בר בשם "הנסיך". מעולם לא הייתי בבר. מניח את התיק אצל השומר בכניסה ונכנס פנימה. עולה קומה ועוד אחת, הכול מלא אורות, פוסטרים ודיבורים.

בכניסה עומד לו פסנתר מוזר. שפכו עליו צבעים. אמור לתת אווירה עיצובית, מזכיר לי את הצבע שאני שפכתי בכניסה לאותו מלון.

נכנס.
קבוצות קבוצות יושבים, עומדים, אוכלים, שותים ומדברים. המון אנשים, המקום מפוצץ.

על מה אתם מדברים כל כך הרבה? אני שואל את עצמי.
מוצא מקום פנוי בבר עצמו. מתיישב על הכיסא הגבוה. לידי שתי נערות בגופיות שחורות. "איזה בילוי מטורף היה בליל שבת," אומרת אחת. "כן, גם אנחנו הלכנו לבר," ענתה חברתה. אני מקשיב ומגלה שכל השיחה שלהם נסובה סביב איזה בר הלכו ולאיזה בר ילכו. מזל שיש על מה לדבר.

"מה לתת לך לשתות?" שואל אותי הברמן, איש נמרץ וקפצני שעושה מאה פעולות בכל רגע.

"לא יודע. משהו שיטשטש אותי."

"יטשטש?" הוא שואל, תוך שהוא מנגב כוסות ומניח אותן בתוך מתקן שמשתלשל מהתקרה. "יטשטש יטשטש יטשטש. לתת לו משהו יטשטש," הוא אומר בקול.

פתאום הוא עוצר. מסתכל לי בעיניים. "תקשיב, יש לי הרבה דברים שיטשטשו אותך, אם אתה מבין מה אני מתכוון. אבל אתה לא נראה כזה בעניינים."

"לא, אני לא בעניינים, אבל המצב ככה ככה."
אין בעיה, אחי, אל תסתבך. וודקה עם תפוזים וקרח יעשה את העבודה.

הוא מוזג לי. נותן לגימה קטנה. קצת רע לי בפה אבל מרגיש לי טוב.
"מטשטש מטשטש," אומר לי שוב הברמן. "תקשיב אחי, אלכוהול מטשטש אבל זכור שהוא לא תרופה. הבעיה היא שכשהטשטוש יעבור תצטרך עוד טשטושים. אז תחשוב על זה ובכל מקרה אני כאן, טשטשן ראשי לשירותך."

"תודה אחי, תודה."
שתיתי והיטשטשתי. שתיתי עוד ועוד. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מנהל שיחה ערנית עם הנערות שישבו לידי. משום מה הם צחקו מכל שטות שאמרתי. "תגידו," ספק אמרתי ספק שאלתי אותן: "הדבר העיקרי לדבר עליו בבר זה הבילוי אתמול, לא?" הן צחקו. "וואלה," ענתה אחת, "על מה עוד נדבר? זה החיים. אם לא נהנה עכשיו אז מה כבר נשאר?"

הייתי כבר מטושטש, הסברתי להן שמוקדם יותר בדיזינגוף סנטר הבנתי שאנחנו בתוך כלוב עכברים. רצים רצים ולא מגיעים לכלום. "טוב," היא ענתה. "דיזינגוף סנטר זה באמת מבוך, לוקח שנים ללמוד אותו."

"אבל אני לא מדבר רק על הסנטר," התעקשתי. "אני מדבר על כל תל אביב, אני מדבר על כל העולם. כולנו רצים רצים וחוזרים לאותו מקום. הנה, תראי אותך. באה לבר בשביל שמחר תוכלי לבוא שוב ולהגיד שאתמול הייתי בבר."

"אתה קצת חופר, נראה לי ששתית יותר מדי," היא ענתה. "אבל אתה חמוד נורא."
"בא לך ללכת למקום שקט?" שאלה. הבטתי בה. גם היא היתה חמודה נורא. מלאה באושר. מלאה שמחה. פנים מלאות ביופי טהור. שיער שחור גולש לו על בריאת פלא שאלוהים יצר. כל מה שרציתי היה ללכת איתה למקום שקט.

הורדתי את הראש בין הידיים. קיללתי בשקט.
"אני מצטער, אני לא יכול," אמרתי לה. קמתי ויצאתי החוצה.

חזרה אל הרחוב. נחלת בנימין. היה כבר מאוחר, אולי 12 אולי 1 בלילה.
לא רחוק מהכניסה, בגבו אלי, עמד לו בחור חרדי. הוא עמד וריסס משהו על הקיר.

ניגשתי אליו בשקט, עמדתי מאחוריו. הוא צייר פסים פסים בכל מיני צבעים, בכל פעם הוציא תרסיס נוסף מהתיק שהיה מונח על הרצפה וצייר על הקיר. הוא צייר אדם הולך על חוטים. הוא צייר אותי.

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 4 הופיע לראשונה ב-קו 400.

היה זה חדר קטן אך מסודר ונקי. מיטה פשוטה, שולחן כתיבה קטן עם כיסא ומנורת לילה.

בשולחן הכתיבה הייתה מגירה ובה היו למרבה ההפתעה שני ספרים. תנ"ך קורן עתיק ובלוי, מהדורה חדשה ומעודכנת, וספר שימושי למטייל בשם: לחיות בכל תנאי.

מגוחך, חשבתי לעצמי תוך עלעול בספר שעל כריכתו האחורית נכתב: "ספר זה בא לשמש כידיד ומדריך בעת מצוקה. הספר מלמד ומקנה ידע בנושא הישרדות, מילוט, טבע וחיי שדה. מקומו שמור לו בכל תרמיל מטיילים ובהישג יד בכל מקום בו ניתן להיקלע למצוקה. חשוב שספר זה יהיה לצידך תמיד."

דפדפתי בספר. הספר שאמור להציל אותי. חתיכת רלוונטי עבורי, חשבתי באירוניה, זה מלמד איך להתמודד עם נחיתת אונס והפצצה גרעינית. עכשיו גם אדע איך להתמודד עם כרישים, קניבלים ומחסור במים. מזל שיש כאן גם תנ"ך, המדריך למשתמש של אלוקים. עכשיו אני מסודר, עכשיו אני יודע בדיוק מה לעשות. בדיוק.

קקות. העולם קקות. למה אף אחד לא נותן לי ספר הדרכה לחיים. קקות. קקות קקות. קיללתי את עצמי, את העולם.

החדר היה ממוקם מתחת לפני הקרקע אבל בחלקו העליון פנו החלונות לרחוב.
אחרי לילה בו לא ממש ישנתי, שכבתי על מיטת הפאר והבטתי בחלון, חלון בתוך הכלא אליו הכנסתי את עצמי.

דרך החלון ראיתי אנשים הולכים. הולכים והולכים, הולכים וחוזרים. לא ראיתי אותם, ראיתי רק את הנעליים שלהם. בשלב מסויים התחלתי להריץ ספקולציות על מי הם אותם בני אדם מתוך צורת ההליכה וע"פ סוג הנעליים שלהם.

טוב – אמרתי לעצמי תוך התבוננות בריצתו של אדם עם נעלי ספורט. כל הכבוד על המאמץ, יאללה רוץ, למה ככה לאט?

והנה זוג מבוגרים עם נעליים עלובות. יאללה יאללה, יש לכם כסף, תשקיעו קצת בנעליים נורמליות.

והנה עוד אחת עם נעליים ירוקות, אלגנטיות. בטח נעליים סופר יקרות, בטח היא ממש יפה, ממש מוצלחת, עובדת כאדריכלית במשרד גדול במרכז תל אביב עם נוף לים. זוגיות אש וכל מה שצריך. אבל מה את מסתובבת כאן בשבת בצהרים? מה נטרק איתך? אין לך חיים?

ואתה, אתה עם הנעליים המוזרות האלו, תגיד מה נסגר איתך, בטח שילמת הרבה על נעליים כאלו משונות. נראה לך שזה מגניב? זה לא! אתה גם הולך מוזר. טיפש.

בסופו של יום, שמתי לב שרוב מוחלט של האנשים בתל אביב הם כסילים גמורים, הולכים מוזר ועקום ומסתובבים עם נעליים גרועות. גם הולכים מהר מדי לאט מדי וכאילו בלי רצון לחיות. עולם קקה, כמו שכבר אמרתי.

פתאום נעצר ממש ליד החלון אדם. נעליים רגילות, הליכה של אדם שפוי, של ירושלמי בכלל. לא הייתה באמת סיבה לכעוס עליו עד ששמעתי את הזרימה. תגיד אתה נורמלי? משתין לי בחלון? הרגע הגעת לתל אביב וככה אתה מתנהג? זה נראה לך בית בושת כאן? אתה לא יכול להתאפק? ולמה על הנעליים של עצמך? כגבר אל גבר אני אומר לך שאתה יכול להגיע טיפה יותר רחוק.  איש כסיל ומוזנח, יש לך בעיה רצינית. לך לרופא, יחזק לך את המערכת. פצוע דכא כרות שופכה!

קקות.

השבת לקראת סיום. ואני, שכל השבת ישבתי בחושך כי שכחתי להדליק אור בערב שבת, שאת כל התפילות התפללתי בעל פה כי לא היה לי סידור, שהייתי עם אותם בגדים כבר יומיים. לא ידעתי מה אני אעשה ביום הבא.

דפיקות עדינות בדלת. ההוא מהמלון הגיע: "אחי, אתה צריך ללכת. אבל מה הסיפור שלך?

אני מבין שאתה חרדי, כי יש לך את כל התחפושת: כובע וחליפה וחולצה לבנה. אבל מה הקטע? אם אני יכול לשאול, מה הקטע שלך?"

הרגשתי צורך לשתף. סיפרתי לו. סיפרתי לו הכול. שאני חרדי ירושלמי, משכונת גבעת שאול. אבא לשלושה ילדים קטנים. עובד כמורה פרטי ומלמד בישיבה לצעירים. שהזוגיות שלנו לא היתה משהו בזמן האחרון ובעלה של חברה של אשתי התקשר להגיד לה משהו ובגלל זה היא חשדה בי שעשיתי משהו רע מאוד.

"אבל לא עשיתי," הרמתי את קולי. ולא די שבאמת לא עשיתי כלום. "לפני שאשתי בכלל בדקה את הסיפור, היא התקשרה לדבר עם ההורים שלי.  אני לא יכול ולא רוצה להתמודד עם זה!"

"אחי," אמר לי הבחור. "קוראים לי עוזר, אני עוזר במה שאני יכול. אבל הסיפור שלך גדול עלי. אתה חוזר עכשיו הביתה?"

"לא."

"אז מה תעשה?"

"לא יודע."

"טוב, תראה, אני יכול לדבר עם הבן זוג שלי, הוא מנהל חנות בגדים יד שניה, לפחות נארגן לך בגדים. אתה לא יכול להסתובב ככה בתל אביב."

"הבן זוג שלך?" התפתלתי באי נוחות.

" כן. בשבילך כחרדי אני אקרא לו חבר שלי."

– "לא, לא, אני לא אומר כלום, לא התכוונתי לזלזל. רק לא פגשתי אף פעם מישהו שאומר בן זוגי על בן זוגו. זה נשמע לי מגוחך."

"אהה," הוא עקץ, "אומר האדם עם הזוגיות לדוגמה."

ומיד גם התנצל. "סורי, לא התכוונתי לצחוק עליך, אבל כאן זה מקובל."

"אגב," שאל. "כשאתה אומר זוגיות לא משהו, מה אתה מתכוון?"

"לא יודע, לא מרגיש קרבה, לא מרגיש משיכה. לא יודע. סתם חיים ביחד."

"אה. אתה יודע, אצלנו החילונים זה לא חייב להיות ככה. לא חייבים לחיות יחד אם לא טוב יחד, אפשר לפרק חבילה."

"דבר ראשון," עניתי, "זה לא שרע לי עם אשתי. יש לנו גם ימים טובים יחד. היא אישה טובה ואמא ממש מיוחדת. חוץ מזה שיש ההבדל בינינו לבינכם. אצלכם כל אחד חושב על עצמו, לא מעניין אותו ההשלכות של מה קורה מסביב, של מי יפגע מפירוק החבילה. אצלנו זה אחרת."

הוא התעצבן. "אתה יודע מה זה לזיין את השכל? אז זה מה שאתה עושה! וסלח לי שאני מדבר ככה באוזניים של אדם כל כך מקסים שרק חושב על המשפחה שלו ובגלל זה ברח לכולם."

שתקתי. הוא שוב פעם התנצל: "סלח לי שאני ככה, אבל אתה לא יכול להגיד דברים עלי בלי שיש לך מושג. איך כתוב בתורה שלך? קח קורה מבין עיניך או משהו".

התנצלתי בחזרה: "זה לא אתם ככלל, אבל בעיניי אין משמעות להיות חילוני. הערכים שלך זה לפי מה שאתה מחליט ואתה תמיד יכול לשנות אותם. חוץ מזה שזו התורה שלך בדיוק כמו שהיא שלי אבל עזוב אותך מדיבורים. אני הלכתי."

"מה הלכת?, אמנם אני חילוני שמשנה את הערכים כל יום," עקץ אותי. "אבל הערך שלי עכשיו זה לעזור לך. בוא."

יצאנו בשקט מהדלת האחורית של המלון. הלכנו לסניף ויצו בקינג גורג, שם בן הזוג שלו חיכה לנו.

ישבתי כמו קלוץ בעוד הם לקחו תיק גב גדול ועשו ערימה של מכנסים וחולצות. "בוא תמדוד, בוא תראה מה מתאים לך. קח גם נעליים וציוד ללילה."

פתאום פרץ בצחוק. הביא לי חולצה עם הכיתוב  'ואהבת לרעך אפילו שהוא לא כמוך'.

"קח, תלבש. איך אומרים בתורה שלך? סורי, שלנו, שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות. אולי זה ישפיע עליך שתתחיל לאהוב. אולי גם יעזור לך עם הבית."

נתתי להם חיבוק גדול ויצאתי חזרה לרחוב. כבר לא נראיתי כמו שהגעתי. גם לא בערך.

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 3 הופיע לראשונה ב-קו 400.

ידעתי שלא עשיתי את מה שהואשמתי בו. שלא עשיתי רע, שזה לא אשמתי.

נכון שיש לי בעיות, שהפיצוץ לא הגיע משום מקום. אבל לא ככה. לא היתה כאן טיפה צדק. בטח לא לספר לאבא שלי, לאמא שלי, להורים של אשתי. מה הם אשמים? בכיתי.

אותו יום שישי, כשסיימתי את העבודה, לא חזרתי הביתה. לקחתי את עצמי ואת נשמתי הפגועה ועליתי על טרמפ שלקח אותי אל צומת שילת. משם עליתי על אוטובוס לתל אביב.

הנהג, אדם מבוגר, דיבר כל הנסיעה עם האישה המבוגרת שישבה מאחוריו. יחד הם שרו בקול את השירים שהתנגנו ברדיו. "איזה שירים," הוא הכריז בהחלטיות. "היום כבר לא עושים שירים כאלו", היא ענתה.

והנה מתנגן עוד שיר אלמוני שלא הכרתי אבל הרגשתי שהושמע ממש עבורי. אם רק יכולתי הייתי גם אני שר וצורח בקול:

"מישהו בוכה בי מישהו בי רן, מישהו הולך בי בלי ידע לאן.
מישהו גונח מישהו צוהל, איש בי מתייפח איש בי מתהולל.

מישהו בי ילד מישהו בי סב, מישהו לתכלת בי נושא עיניו.
משהו הומה בי חרש וממתין, ואני יודע ואיני מבין".

היה זה כמעט ערב שבת. הגעתי לתל אביב עם הבגדים שלגופי ועם 170 שקלים בכיס.

לא רציתי שיעשו בלגן, שישלחו משטרה לחפש אותי. אז למרות הרצון להיעלם, התקשרתי לאשתי. אמרתי לה שאני לא חוזר הביתה, שאסתדר. היה לי איזה רצון לשמוע תחנונים, בקשה שאחזור. אבל זה לא קרה. היא לא הגיבה.

ירדתי מהאוטובוס. מצאתי את עצמי משוטט ומסתובב ברחובות.
גרין האוס דיזנגוף 60, מכריז פתאום שלט בכניסה למבנה שהתחזה למלון.

נכנסתי.

"סליחה, כמה עולה כאן חדר?" שאלתי את הפקידה.

היא לא הסתכלה עלי, עסוקה בפלאפון. דיברה על האופניים החדשות שהיא קנתה, על אוכל מיוחד לחתולים, על שדרוגים לרכב, על פואטרי סלאם והצגה חדשה שחייבים לעשות.

חיכיתי בסבלנות. הייתי חייב את העזרה שלה.

היא עצרה רגע בשיחה המרתקת עם הבוי פרנד בשביל לענות לי וסיננה בזווית הפה: "370 ללילה."

הוצאתי את כל כספי, את כל המאה ושבעים שקל שלי, ושאלתי אותה בתחנונים: "יש משהו שאני יכול לעשות עם זה? אולי יש איזה חדר שותפים, מחסן, מקלט?"

היא לא נחמדה. היא רעה. היא עם משקפי שמש בצבע סגול וחולצת טי-שירט שעליה כתוב: "כל לילה מחדש."

היא לא ממש הקשיבה. גירשה אותי: "אדוני, אין לי חדר בסכום הזה. אתה לא יכול להיות כאן".

"ואולי את מכירה מקום אחר שיכול להתאים לי?"

היא הרעימה בקול: "אדוני, תצא בבקשה החוצה."

יצאתי. השבר בנשמה שלי המשיך לגדול.

תל אביב אמורה להיות מקום חופשי, מגניב, ללא גבולות, ללא מעצורים. ואני תקוע עם עצמי ועם הגרושים שיש לי בכיס. נראה שאף אחד לא יעזור לי אי פעם.

כל הכשלונות מכל השנים עלו בי, מרגיש כישלון לעד. מרגיש את הכאב יושב לי חזק בלב. פיזי. אולי ארים ידיים? אולי אתייאש? אולי זהו? אולי הגיע הזמן לסיים את זה, לגמור עם חיים של סבל, כשלונות וחוסר שקט תמידי?

התיישבתי על מעקה האבן שבחוץ. והנה יצאה הפקידה החוצה. ניגשה אלי.

חשבתי שאולי היא באה לעזור, אולי ריחמה.

לא, היא באה לצעוק: "אדוני, אני מבקשת ממך לעזוב את המקום, אתה לא יכול לשבת כאן. אני מבקשת שלא תעמוד כאן!"

"סליחה?!" קופץ בי הקול הפנימי, הקול שלא יתן לי לשתוק, הקול שכל החיים עשה לי בעיות.

"זה הגדר שלך?! מה אכפת לך שאני יושב כאן?"

היא הביטה בי חזרה.

מבט מתנשא, מבט רע. כל מה שרע בתל אביב היה באישה הזאת.

"אדוני, ביקשתי ממך פעם אחת. אל תשב כאן. אנחנו לא תחנה לקבצנים. אני מזהה אותך ואת החברים שלך. לך לבית כנסת שלך, לך לאלוהים שלך. אל תחזור לכאן."

קפאתי. נדרכתי. צעקתי: "בחיים לא ראיתי אותך. מי את בכלל שתדברי על אלוקים שלי? תגידי לו שיבוא. יש לי הרבה מה להגיד לו!"

היה שם, סמוך לכניסה, דלי צבע. צבע כהה, אולי סגול אולי ורוד. הוא היה פתוח. הרמתי אותו ובבת אחת שפכתי את הצבע על כל הכניסה למבנה. הצבע התיז לכל עבר, גם עליה. כתם גדול של צבע ניתז על הכיתוב בחולצה שלה. כעת נשאר רק: מחדש.

"מאניייק!" היא החלה לצרוח תוך כדי שהיא מוציאה את הטלפון מהכיס כדי לתעד אותי. תפסתי את הרגליים והתחלתי לרוץ.

רצתי על נפשי. רצתי על חיי. רצתי כמו שמעולם לא רצתי. אנה מפניך אברח – חלפו לי המילים בראש. אבל הרגיש לי טוב. הרגיש לי שלא אכנע בשקט.

הבטתי אחורה, בחור על קורקינט רדף אחרי. הוא סימן לי לעצור.

זהו, נגמר הסיפור, חשבתי לעצמי.

עצרתי.

"סליחה, סליחה, אל תברח. באתי לעזור." הוא ניגש אלי. "אני מהמלון. מנקה. הפקידה היא המנהלת שלנו. היא כלבה. אבל אני יכול לעזור לך.

יש חדר שניקו ואף אחד לא יכנס אליו עד יום ראשון. אתה נראה לי אדם בסדר. אם אתה רוצה ויכול להישאר שם בשקט, אתה יכול לבוא. אבל תבוא אחרי בשקט ותכנס מאחור דרך כניסת הספקים. כנס היכן שכתוב 'הכניסה לעובדים בלבד'."

הייתי בהלם.

"איך אני אשלם לך? איך אני אודה לך?" שאלתי בתדהמה.

"אל תדאג, שילמת לנו עם הצבע שהעפת עליה.

ותודה על זה. זה היה צבע שהיא הכריחה אותנו לצבוע את המשרד שלה למרות שזה לא באמת העבודה שלנו. אבל אנחנו לא מעיזים להגיד לה כלום."

"לא יודע, לא יודע," הסתפקתי.

"אל תדאג, זה בסדר. אנחנו העובדים עושים מדי פעם מצוות. מכניסים אורחים בלי שאף אחד יודע. ככה אנחנו נוקמים בה, בקטנה."

"טוב, טוב. אני לא יודע אם זה בסדר אבל אין לי ממש ברירה."

הלכתי אחריו. עצרנו  בדרך רק בשביל לקנות חבילת פיתות וחומוס. כך היה לי אוכל ומקום לישון בשבת. תראו מה שצבע יכול לעשות.

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק 2 הופיע לראשונה ב-קו 400.

מי לא אוהב להיות האביר על הסוס הלבן ולהציל נערה במצוקה, בטח כשמדובר בחניון בלב תל אביב, חניון אתרים של מלון קרלטון.

יצאתי בשקט. היא קפאה, השתתקה. "מי זה?!" צעקה בקול. "אל תתקרב, יש לי סכין."

"אני לא אעשה לך כלום, עניתי. "אני ישן כאן. הכול בסדר?"

היא שתקה. התקרבתי אליה.

הדבר הראשון שראיתי היה התספורת. חצי ראש קרחת, חצי ראש צמות. צמות ארוכות. נערה קטנה, מקועקעת, עם כמויות של ברזלים. נראה לי שקוראים לזה פנקיסטית.

"מה קרה?" שאלתי בעדינות.

היא לא ממש ענתה. מלמלה, התייפחה.

"את רוצה לאכול או לשתות? מקום לישון?"

"לך מכאן, אני לא צריכה עזרה."

"טוב, אני הולך. אבל אם את צריכה משהו אני יכול לנסות לעזור. ובבקשה, אל תספרי לאף אחד על האמבולנס."

היא הלכה ואני חזרתי פנימה. נשכבתי על המיטה.

התעטפתי בשמיכת המילוט, שמתי מעל את שמיכת הפליז וניסיתי לישון.

שכבתי על המיטה הספוגית והמסריחה של האמבולנס. אמבולנס שהוצב בחניון המלון, כנראה כעתודה לשעת חירום. שכבתי וחשבתי. ובכיתי כמו שבכיתי כל לילה.

האמבולנס היה הבית שלי. לא היה לי מקום אחר.

לא יכולתי לחזור הביתה, לא יכולתי לחזור למשפחה ולילדים.

העלבון וההשפלה היו גדולים ממני. תחושת הנקמה והשנאה בערו בי למרות שעבר כבר חודש.

נזכרתי איך הכול התחיל, בדיוק לפני חודש.
אותו יום שישי בבוקר, בעת שהעברתי שיעור בבית הספר, התחלתי לקבל טלפונים.

התעלמתי מהרטט אך כשהוא המשיך חששתי שמשהו קרה ובדקתי את הטלפון. 14 שיחות שלא נענו. מאישתי, מאבא שלה ומאבא שלי.

הטלפון רטט שוב. היתה זאת אישתי.

"מה קרה?"

היא בכתה. "אתה עשית כך וכך", האשימה אותי.

נאלמתי דום. זה לא שאני צדיק גמור, אבל זה היה שקר גמור. המצאה מוחלטת, מעולם לא היה.

באותו יום לא חזרתי הביתה. ידעתי שיתכן ולעולם לא אחזור.

זהו פרק ראשון בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

הפוסט כן לא שחור לבן – פרק ראשון הופיע לראשונה ב-קו 400.