כן לא שחור לבן – פרק 3

קקות. העולם קקות. למה אף אחד לא נותן לי ספר הדרכה לחיים * פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כל השבת לא יצאתי מהחדר.

היה זה חדר קטן אך מסודר ונקי. מיטה פשוטה, שולחן כתיבה קטן עם כיסא ומנורת לילה.

בשולחן הכתיבה הייתה מגירה ובה היו למרבה ההפתעה שני ספרים. תנ"ך קורן עתיק ובלוי, מהדורה חדשה ומעודכנת, וספר שימושי למטייל בשם: לחיות בכל תנאי.

מגוחך, חשבתי לעצמי תוך עלעול בספר שעל כריכתו האחורית נכתב: "ספר זה בא לשמש כידיד ומדריך בעת מצוקה. הספר מלמד ומקנה ידע בנושא הישרדות, מילוט, טבע וחיי שדה. מקומו שמור לו בכל תרמיל מטיילים ובהישג יד בכל מקום בו ניתן להיקלע למצוקה. חשוב שספר זה יהיה לצידך תמיד."

דפדפתי בספר. הספר שאמור להציל אותי. חתיכת רלוונטי עבורי, חשבתי באירוניה, זה מלמד איך להתמודד עם נחיתת אונס והפצצה גרעינית. עכשיו גם אדע איך להתמודד עם כרישים, קניבלים ומחסור במים. מזל שיש כאן גם תנ"ך, המדריך למשתמש של אלוקים. עכשיו אני מסודר, עכשיו אני יודע בדיוק מה לעשות. בדיוק.

קקות. העולם קקות. למה אף אחד לא נותן לי ספר הדרכה לחיים. קקות. קקות קקות. קיללתי את עצמי, את העולם.

החדר היה ממוקם מתחת לפני הקרקע אבל בחלקו העליון פנו החלונות לרחוב.
אחרי לילה בו לא ממש ישנתי, שכבתי על מיטת הפאר והבטתי בחלון, חלון בתוך הכלא אליו הכנסתי את עצמי.

דרך החלון ראיתי אנשים הולכים. הולכים והולכים, הולכים וחוזרים. לא ראיתי אותם, ראיתי רק את הנעליים שלהם. בשלב מסויים התחלתי להריץ ספקולציות על מי הם אותם בני אדם מתוך צורת ההליכה וע"פ סוג הנעליים שלהם.

טוב – אמרתי לעצמי תוך התבוננות בריצתו של אדם עם נעלי ספורט. כל הכבוד על המאמץ, יאללה רוץ, למה ככה לאט?

והנה זוג מבוגרים עם נעליים עלובות. יאללה יאללה, יש לכם כסף, תשקיעו קצת בנעליים נורמליות.

והנה עוד אחת עם נעליים ירוקות, אלגנטיות. בטח נעליים סופר יקרות, בטח היא ממש יפה, ממש מוצלחת, עובדת כאדריכלית במשרד גדול במרכז תל אביב עם נוף לים. זוגיות אש וכל מה שצריך. אבל מה את מסתובבת כאן בשבת בצהרים? מה נטרק איתך? אין לך חיים?

ואתה, אתה עם הנעליים המוזרות האלו, תגיד מה נסגר איתך, בטח שילמת הרבה על נעליים כאלו משונות. נראה לך שזה מגניב? זה לא! אתה גם הולך מוזר. טיפש.

בסופו של יום, שמתי לב שרוב מוחלט של האנשים בתל אביב הם כסילים גמורים, הולכים מוזר ועקום ומסתובבים עם נעליים גרועות. גם הולכים מהר מדי לאט מדי וכאילו בלי רצון לחיות. עולם קקה, כמו שכבר אמרתי.


פתאום נעצר ממש ליד החלון אדם. נעליים רגילות, הליכה של אדם שפוי, של ירושלמי בכלל. לא הייתה באמת סיבה לכעוס עליו עד ששמעתי את הזרימה. תגיד אתה נורמלי? משתין לי בחלון? הרגע הגעת לתל אביב וככה אתה מתנהג? זה נראה לך בית בושת כאן? אתה לא יכול להתאפק? ולמה על הנעליים של עצמך? כגבר אל גבר אני אומר לך שאתה יכול להגיע טיפה יותר רחוק.  איש כסיל ומוזנח, יש לך בעיה רצינית. לך לרופא, יחזק לך את המערכת. פצוע דכא כרות שופכה!

קקות.

השבת לקראת סיום. ואני, שכל השבת ישבתי בחושך כי שכחתי להדליק אור בערב שבת, שאת כל התפילות התפללתי בעל פה כי לא היה לי סידור, שהייתי עם אותם בגדים כבר יומיים. לא ידעתי מה אני אעשה ביום הבא.

דפיקות עדינות בדלת. ההוא מהמלון הגיע: "אחי, אתה צריך ללכת. אבל מה הסיפור שלך?

אני מבין שאתה חרדי, כי יש לך את כל התחפושת: כובע וחליפה וחולצה לבנה. אבל מה הקטע? אם אני יכול לשאול, מה הקטע שלך?"

הרגשתי צורך לשתף. סיפרתי לו. סיפרתי לו הכול. שאני חרדי ירושלמי, משכונת גבעת שאול. אבא לשלושה ילדים קטנים. עובד כמורה פרטי ומלמד בישיבה לצעירים. שהזוגיות שלנו לא היתה משהו בזמן האחרון ובעלה של חברה של אשתי התקשר להגיד לה משהו ובגלל זה היא חשדה בי שעשיתי משהו רע מאוד.

"אבל לא עשיתי," הרמתי את קולי. ולא די שבאמת לא עשיתי כלום. "לפני שאשתי בכלל בדקה את הסיפור, היא התקשרה לדבר עם ההורים שלי.  אני לא יכול ולא רוצה להתמודד עם זה!"

"אחי," אמר לי הבחור. "קוראים לי עוזר, אני עוזר במה שאני יכול. אבל הסיפור שלך גדול עלי. אתה חוזר עכשיו הביתה?"

"לא."

"אז מה תעשה?"

"לא יודע."

"טוב, תראה, אני יכול לדבר עם הבן זוג שלי, הוא מנהל חנות בגדים יד שניה, לפחות נארגן לך בגדים. אתה לא יכול להסתובב ככה בתל אביב."

"הבן זוג שלך?" התפתלתי באי נוחות.

" כן. בשבילך כחרדי אני אקרא לו חבר שלי."

– "לא, לא, אני לא אומר כלום, לא התכוונתי לזלזל. רק לא פגשתי אף פעם מישהו שאומר בן זוגי על בן זוגו. זה נשמע לי מגוחך."

"אהה," הוא עקץ, "אומר האדם עם הזוגיות לדוגמה."

ומיד גם התנצל. "סורי, לא התכוונתי לצחוק עליך, אבל כאן זה מקובל."

"אגב," שאל. "כשאתה אומר זוגיות לא משהו, מה אתה מתכוון?"

"לא יודע, לא מרגיש קרבה, לא מרגיש משיכה. לא יודע. סתם חיים ביחד."

"אה. אתה יודע, אצלנו החילונים זה לא חייב להיות ככה. לא חייבים לחיות יחד אם לא טוב יחד, אפשר לפרק חבילה."

"דבר ראשון," עניתי, "זה לא שרע לי עם אשתי. יש לנו גם ימים טובים יחד. היא אישה טובה ואמא ממש מיוחדת. חוץ מזה שיש ההבדל בינינו לבינכם. אצלכם כל אחד חושב על עצמו, לא מעניין אותו ההשלכות של מה קורה מסביב, של מי יפגע מפירוק החבילה. אצלנו זה אחרת."

הוא התעצבן. "אתה יודע מה זה לזיין את השכל? אז זה מה שאתה עושה! וסלח לי שאני מדבר ככה באוזניים של אדם כל כך מקסים שרק חושב על המשפחה שלו ובגלל זה ברח לכולם."

שתקתי. הוא שוב פעם התנצל: "סלח לי שאני ככה, אבל אתה לא יכול להגיד דברים עלי בלי שיש לך מושג. איך כתוב בתורה שלך? קח קורה מבין עיניך או משהו".

התנצלתי בחזרה: "זה לא אתם ככלל, אבל בעיניי אין משמעות להיות חילוני. הערכים שלך זה לפי מה שאתה מחליט ואתה תמיד יכול לשנות אותם. חוץ מזה שזו התורה שלך בדיוק כמו שהיא שלי אבל עזוב אותך מדיבורים. אני הלכתי."

"מה הלכת?, אמנם אני חילוני שמשנה את הערכים כל יום," עקץ אותי. "אבל הערך שלי עכשיו זה לעזור לך. בוא."

יצאנו בשקט מהדלת האחורית של המלון. הלכנו לסניף ויצו בקינג גורג, שם בן הזוג שלו חיכה לנו.

ישבתי כמו קלוץ בעוד הם לקחו תיק גב גדול ועשו ערימה של מכנסים וחולצות. "בוא תמדוד, בוא תראה מה מתאים לך. קח גם נעליים וציוד ללילה."

פתאום פרץ בצחוק. הביא לי חולצה עם הכיתוב  'ואהבת לרעך אפילו שהוא לא כמוך'.

"קח, תלבש. איך אומרים בתורה שלך? סורי, שלנו, שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות. אולי זה ישפיע עליך שתתחיל לאהוב. אולי גם יעזור לך עם הבית."

נתתי להם חיבוק גדול ויצאתי חזרה לרחוב. כבר לא נראיתי כמו שהגעתי. גם לא בערך.


זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת

צילום: אומץ לחרדים

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

בְּמוֹצְאֵי מְנֻחַה

מוּל סְטֶנְדֶּר – מִתְכַּנֶּסֶת נְשָׁמָה • לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה • דוד דרוק מכניס אותנו לאווירת סליחות

כן לא שחור לבן – פרק 4

בגבו אלי, עמד לו בחור חרדי • הוא צייר אדם הולך על חוטים • הוא צייר אותי • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים

יש פרידה ויש שכול

ורעו משמיים הביט אליו תוכחות, לרגע אוחדו נשמות פרודות. 'אני פה' לחש הוא זעקות, נשמתי חיה אצל יוצר עולמות

בְּקַו הַתֶּפֶר, בְּקַו הַשֶּׁבֶר

פֹּה בַּלֵּב בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל, בְּקַו הַתֶּפֶר. יֵשׁ הִתְגַּלּוּת יֵשׁ הַסְתָּרָה, וְשׁוּב דִּמְעָה • אפרת ורניק

תפילת ויתור הדרך

היא נקברה על הדרך, כדי שהם יעברו בדרך. היא תחזיר אותם לדרך, בזכות ויתורה על הדרך • שיר לרחל

נגד האבן העזרא והרמב"ם: כל מלחמות המהרש"ל

חילוקי דעות בין גדולי ישראל אינם נחלת דורנו בלבד • ישראל שפירא נבר בתולדות המהרש"ל, וחזר עם מסמך מרתק ובו ביטויים קשים נגד גדולי דורו • וגם: 'מויפעס' על בעל שקם לתחייה וחזר לאשתו, ומה עשה האר"י כדי למנוע חרם עליו?

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן