נולדתי לפני ארבעים וחמש שנה, לאבי מר "נתן דעת", ולאמי מרת "חפציבה דעת".
באותו הרגע, כבר ידעתי שאני יודע הכל.
לא ידעתי מה אני רוצה לומר, אבל ידעתי שאני חייב לשתף את כולם בידע העצום שצברתי, ובניסיון החיים שרכשתי.
במקום לומר, פשוט צרחתי צרחה ענקית, שהרשימה את כל אלו שעמו סביבי.
כמה ימים מאוחר יותר, בברית המילה שלי, הוכתרתי בשם יוסף. ומאז אני "יוסף דעת".
כולם צחקו על השם שלי, וטענו ש"יוסף דעת – יוסף מכאוב", אבל להורים שלי זה לא הפריע. הם טענו שגם את המיוחדות של יוסף הצדיק לא כולם היו מסוגלים להכיל.
בגיל שלושה חודשים, כבר ידעתי לאכול לבד. לא ניסיתי, אבל זה היה ברור שאני יודע. בכל זאת, זה אני. כן?!
כשהגעתי לבית הספר, עליתי בידיעותיי על כל בני גילי. אפילו המורים נלחצו ממני. המורה היה שואל שאלות, ועוד לפני שהוא היה מתחיל לשאול את השאלה, הייתי קופץ וצועק "אני יודע". כנראה שהוא נלחץ ממני, כי הוא טען שאני סתם גאוותן. אבל לא. באמת ידעתי הכל. אני טיפוס שיודע.
לא שהמורה לא חשב שאני טועה, ברור שהוא חשב. אבל מי קבע שמה שהוא חושב זה אמת ומה שאני יודע זו טעות? שיוכיח.
כבר בשיעור ב' ישיבה קטנה, ניכרו בי ניצני יועצות. הייתי יועץ נהדר.
כל מי שהיה זקוק לעצה, קיבל אותה מייד, וללא היסוסים. כמו שאמרתי לכם, אני טיפוס שיודע הכל.
האמת היא שלא כולם רצו לקבל את העצות שלי. היו גאוותנים שחשבו שהם יכולים להסתדר לבד, אבל מסתבר שזה דווקא היה לטובה. כשהם נכשלו, ואמרתי להם את ה"אמרתי לכם" המפורסם שלי, הם למדו לקח חשוב לחיים. אסור לפעול על דעת עצמך, אתה חייב לשאול את אלו שיודעים.
כל זה היווה את הרקע למפעל חיי. הייעוץ.
התחתנתי עם אישה שידעה להעריך את פועלי, סיכמנו שאקדיש את עצמי לטובת הכלל בחלוקת עצות לאחרים, והיא רק תעשה את כל השאר.
פתחתי ארגון, קראתי לו "למען דעת". פרסמתי את הארגון בכל מקום, התראיינתי בכל כלי תקשורת חרדי שרק הסכים. אם יש משהו שאני טוב בו, זה בשיווק עצמי. טוב האמת שאני טוב בעוד המון דברים, אבל לא מתחשק לי לדבר על זה. אני שונא ליחצן את עצמי, למרות שלפעמים חייבים. אני לא גאוותן מטבעי, אפשר לומר שאני דיי עניו. ודאי ביחס למה שאני יודע ויכול.
טיפין טיפין הגיעו בחורים להתייעץ. ציפיתי שיבואו הרבה יותר, ושיבואו אנשים ברמה הרבה יותר גבוהה. ציפיתי גם שיבואו אנשים עם בעיות יותר מורכבות, ולא סתם כמה בחורים שרוצים צומי. לא בשביל זה באתי לעולם.
פרסמתי מודעה בעיתון: "עקב העומס הבלתי אפשרי על הרב יוסף דעת, ארגון 'למען דעת' מודיע, כי מהיום לפני כל פגישה עם הרב יוסף, יעברו המתייעצים ראיון אישי עם המזכיר. ורק מקרים דחופים באמת יועברו. בברכת "דע לפני מי אתה עומד" – ארגון למען דעת".
מאז הכל היסטוריה. אנשים מתקשרים 24 שעות ומתחננים ליעוץ, פתחתי סניפים רבים שמייעצים תחת חסותי, ומנסים ללכת בשיטה שלי, שהיא כיום השיטה המצליחה ביותר בתחום.
השבוע קרה דבר שזעזע אותי לחלוטין.
הגיע בחור מוכשר מאד להתייעץ, וכגודל כשרונו, כך גודל חוצפתו.
קראו לו "יוסף תאומים".
הוא שאל אותי "מי אמר שאתה צודק, אולי הדרך שלך לא נכונה"?
אמרתי לו שאני יענה לו למרות שהוא חוצפן. ושאין ספק שאדם שכבר ייעץ לעשרות אנשים, ואנשים רודפים אחריו לקבל עצות, חייב לייעץ עצות נכונות.
הוא התווכח עם מה שאמרתי, וטען שהעצות שלי בכלל לא מועילות לו. ושכנראה אני גם לא מועיל לאף אחד אחר.
הוא טען בגאוותו שהוא יכול לתת עצות לא פחות טובות, למרות שאין לו שום ידע קודם.
האמת שיכולתי לזרוק אותו מהקליניקה, אני לא באמת צריך אותו.
אבל ידעתי שמתחת לקליפה שלו מסתתרת נשמה של יועץ.
ידעתי שאחרי שאקלף את כל הקליפות שלו אגיע לאדם מקסים, שיכול להיות יועץ בסדר גודל. אולי אפילו להיות הממשיך שלי. טוב, אולי הגזמתי בשבחו, אבל הוא בהחלט יכול להיות יועץ מוצלח בדרכו שלו.
אמרתי לו את זה, והוא הסתקרן. זה עזר. אין על הרעיונות שלי.
הוא אמר לי: "תראה הרב יוסף, יש לך ידע של שנים, אולי תיתן לי כמה טיפים, כדי שגם אני אהיה יועץ מקצועי"?
אהבתי את הרעיון, ונתתי לו את עיקרי תורתי:
"כשבא אליך מטופל לקליניקה, הדבר הכי חשוב שאתה חייב להראות לו, זה שהוא לא מבין כלום ואתה מבין הכל. זה לא בשביל הגאווה שלך חס וחלילה, זה חשוב מאד כדי שהוא יהיה "כלי" ראוי לקבל את העצות שלך.
דבר נוסף, וחשוב לא פחות – לא משנה מה הוא אומר לך, תחלוק עליו ותוכיח את ההפך. תשאל אותו שאלות קשות, ותראה לו שהוא לא התחיל להבין, את מה שאתה כבר למדת בגיל 3.
כשהוא שואל אותך שאלה קשה ואין לך תשובה, אל תאמר לו שאתה לא יודע. זה לא מקצועי. תאמר לו בחיוך צופן סוד, ש"כל מקרה לגופו, וזה מורכב מאד. זה גם לא יהיה אחראי מבחינתי לתת לך תשובה קצרה על שאלה כל כך חשובה".
תחלק את הפגישה באופן הבא: בחצי הראשון תספר לו על האלפים שהצלת, ובחצי השני על אלו שלא הקשיבו לעצות שלך. כמובן תספר לו בהרחבה על סופם המר. אחרת לא עשית כלום.
וכאן הוא שאל אותי שאלה חצופה, שגרמה לי לעשות את מה שאני לעולם לא עושה – לזרוק מטופל מהקליניקה.
"מה מקור הידע שלך? איך אתה כל כך בטוח שהעצות שלך נכונות? אולי אתה רק מזיק עם העצות שלך"?
שאגתי עליו בקול רועם.
"באת לבזבז את הזמן שלי? אין לי שום אפשרות להעניק לך מעצותיי אם אין לך אמון בי. אמון זה הא' ב' של יעוץ. צא מפה".
כמובן שלא צעקתי עליו בכעס, כן? זה היה ניסיון אחרון להחזירו למוטב. לפעמים רק בצעקות אנשים מבינים. הנה, קיבלתם עצה חינם.
3 מחשבות על “(יו)עץ הדעת”
אוי זה ענק
מאמר מוזר ביותר…
מה ניסית לומר פה? לא ממש מובן…
חבל
גדוללללללללללל
אחד המוכשרים.