יום הכיפורים, סדר העבודה והווידוי

מהי פעולת הקרבה המתבקשת מהאדם ביום הכיפורים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

הרגילות היא להתייחס ליום הכיפורים כאל יום שתוקן לצורך הכפרה, כאשר הטקסים השונים של סדר עבודת כהן גדול במקדש הם טקסי כפרה שנועדו לשם הכפרה ונועדו להוות את הריטואל הממלא את היום הזה ואת ייעודו. במובן הזה היום הזה מיוחד לתשובה ולבקשת סליחה. טקסי התשובה והווידוי הם הטקסים הנוגעים למהותו של יום בכך שהם מכַוונים אל הכפרה ואל מחיית העוונות, ובזמן שאין בית המקדש קיים אין לנו אלא שיח שפתותינו זה.

אולם התמונה הזאת אינה מדויקת. עיון בפסוקי התורה העוסקים ביום הכיפורים מפנה אותנו אל סדר אחר של היום הזה, אל מבנה אחר. בפרשת אחרי מות, כאשר התורה מתחילה להרצות על עניינו של יום הכיפורים, היא לא מתחילה מן היום ומן הכפרה שאמורה להיות בו אלא היא פותחת בעבודת הכהן הגדול. עבודה זו היא המוקד הראשי ויום הכיפורים מופיע רק כמעטפת וככלי קיבול לעבודה הזו. לאמור: הנושא המרכזי אינו יום הכיפורים אלא עבודת הכהן הגדול. יום הכיפורים אינו אלא התאריך שנקבע כאכסניה לעבודה זו. בשונה ממועדים אחרים שבהם הנושא המרכזי הוא קביעת המועד והפעילות הנעשית בבית המקדש במועד זה אינה אלא הפעילות הנדרשת מחמת המועד ולשמו, כאן התהליך הוא הפוך. המטרה היא עבודת הכהן הגדול, ויום הכיפורים אינו אלא התאריך שמארח את העבודה הזאת. הנושא בפרשת אחרי מות הוא סדר העבודה. רק בסוף תיאור סדר העבודה ישנו קביעת תאריך לסדר זה.

הפיכת הסדר הזו אמורה להפנות אותנו אל טעמה של העבודה הזאת. בעוד שבמועדים אחרים אנו לא זקוקים לביאור עבודת המקדש הייחודית למועד, מכיוון שטעמה של העבודה הוא המועד עצמו, הרי שמטרתה של עבודת יום הכיפורים אינה המועד, יום הכיפורים, אלא היא אחרת. יום הכיפורים הוא זה שמשרת את סדר העבודה ולא סדר העבודה את יום הכיפורים. בשל כך עלינו לתור אחרי הטעם לסדר העבודה.

ובכן, הטעם מפורש בתורה בתחילת פרשת אחרי מות: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש, בפר בן בקר לחטאת וכו'". כלומר: מטרת סדר העבודה היא ארגון כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקדשים. סדר העבודה נועד לסדר ולארגן ואף לאפשר את הכניסה אל הקודש.

יש לשים לב לדבר נוסף: לפי פשטות הכתוב נראה לומר אף יותר מזה. מטרת התורה כאן אינה בעצם הרצון שהכהן ייכנס לקודש הקדשים, אלא מטרתה היא לסדר את הכניסה הזאת, דהיינו לארגן שהכניסה הזאת תיעשה בצורה נכונה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" – כך הוא אמור להיכנס.

רק לאחר תיאור כל סדר העבודה התורה נזקקת לעיצומו של יום ולתאריך: "והייתה לכם לחוקת עולם. בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". התאריך הוא אחד מחלקי סדר העבודה. יום הכיפורים הוא אם כן התאריך של סדר העבודה.

דעת הגר"א היא שיום הכיפורים אינו היום היחיד שבו ניתן לעשות את סדר העבודה ולהיכנס אל הקודש. בעיקרון, בכל פעם שאהרן עושה כסדר הזה הוא יכול להיכנס אל הקודש ברגע שהוא עשה כסדר הזה, אלא שביום הכיפורים נקבע מועד קבוע שבו יש להיכנס אל הקודש בסדר העבודה. והדברים תואמים לפשט כפי שהצענו אותו כאן.

הסדרת הכניסה אל הקודש

יום הכיפורים הוא אפוא הסדרת הכניסה אל הקודש, ארגונה באמצעות טקסי טהרה שמאפשרים אותה. מה שאומר שהכניסה אל הקודש זקוקה לארגון ולהסדרה, דהיינו שאי אפשר להיכנס אל הקודש בלי לארגן בצורה נכונה את הכניסה הזאת. לפי זה, מטרת סדר העבודה אינה לגרום לכהן להיכנס אל הקודש אלא לגרום לו להיכנס אל הקודש באופן נכון ובזמן הנכון. וגם זה מפורש בפסוק:

"דבר אל אהרן אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות, כי בענן אראה אל הכפורת. בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

הכניסה אל הקודש היא כניסה מסוכנת והיא עלולה להוביל למוות. היא מסוכנת כאשר היא נעשית "בכל עת" וללא הסדרה, ללא "בזאת". סדר העבודה מאפשר להיכנס אל הקודש בלי להסתכן ובלי להיכוות, בלי להישרף מן הקודש.

פרשת אחרי מות לא מתחילה משום מקום, היא מציבה את עצמה במפורש כתיקון לחטאם של נדב ואביהוא. חטאם של נדב ואביהוא היה הכניסה אל הקודש "באש זרה אשר לא ציווה אותם". הם נכנסו אל הקודש ללא ציווי וללא הסדרה. המוות שלהם אינו מוות של ריחוק מהקודש אלא מוות של קירבה לקודש: "בקרבתם לפני ה' וימותו"; "בקרוביי אקדש". ממעשה נדב ואביהוא אנו לומדים שלא רק מרחק מהאל עשוי להמית אלא גם קירבה אליו. לא ניתן להתקרב אל הקודש בספונטניות ומתוך זרימה טבעית, יש צורך בהסדרה, בחוקיות, בארגון, בעשיית הדברים באופן נכון.
אם כן, "בזאת" יבוא אהרן אל הקודש. מטרתו של סדר העבודה הוא לערוך סובלימציה לכניסה הספונטנית מידיי והאקסטטית אל הקודש. האקסטזה, הנמהרות, ההעפלה הפזיזה ומלאת העוצמה אל הקודש, היא זו שנדרשת כאן לתיקון. הקודש מופיע כמה ששורף את הגישה אליו ללא מעצורים, גישת התשוקה המשתוללת. יש צורך בסובלימציה, בעידון, בליטוש, בהאטה. אלה הפעולות שבא לכונן סדר העבודה.

התביעה להבדלה

לפי אחת הדעות בגמרא, חטאם של נדב ואביהוא היה "שנכנסו שתויי יין למקדש". אפשר שאין הכוונה לשכרות של ממש אלא לשכרות רוח. אולם, גם אם הכוונה כפשוטה, הרעיון הוא בסופו של דבר אותו רעיון. חז"ל לומדים זאת מן האופי של חטאם. הבעיה במעשה של נדב ואביהוא הוא שיש בו כניסה מתוך שכרות, מתוך הוללות. הכניסה אל הקודש לא נעשתה מתוך כובד ראש ויישוב הדעת.

ואכן, הציווי המופיע מיד לאחר סיפור מותם של נדב ואביהוא בפרשת שמיני, ואולי כתיקון לחטאם, הוא, "יין ושכר אל תשת", איסור כניסה למקדש בשכרות. ברור למדי שיש קשר בין הפרשיות והאיסור להיכנס בשכרות למקדש הוא חלק מהסדרת היחס הראוי אל הקודש.

אופייה של הכניסה שלא בשכרות והסגנון העולה ממנה הוא מה שמפורש בתורה בעניין זה: "להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור". התביעה להבדלה היא העומדת במוקד העניין. כפי שאומרים חז"ל, "אם אין דעת, הבדלה מניין". היכולת להבדיל היא היכולת שלא להיבלע בתוך האקסטזה הטוטלית והמשתלטת. ההבדלה היא היכולת להבחין ולהוציא אל מחוץ לתחומו של הקודש את החול או את הטמא.

טענתו של קורח הייתה "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", והיא גם הייתה טעותו. ההתקדשות המוחלטת, זו המשתלטת ללא מעצורים, ללא הבדלה, זו הכובשת את כל החול, זה שאין בבסיסה הבדלה, היא התקדשות מסוכנת. מדובר בסכנה שבאקסטזה, הסכנה שבהיטמעות בחיק הנומינוזי באופן טוטלי. כל הלכות מורא מקדש מכוונים אל הנקודה הזאת.

ואכן, לא בכך תם העניין בפרשה שם. בסוף פרשת שמיני נשנתה פרשת מאכלות אסורות וגם שם נאמר לשון הבדלה בסיכום העניין: "ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור". האם אין כאן רצף אחד? רצף המלמד אותנו שמותם של נדב ואביהוא נובע באופן ישיר מחוסר ההבדלה, מן הקדושה המתפרצת שאפפה אותם, הקדושה המכלה את הכל, כאשר מקרא מפורש מעיד על כך ששריפתם נגרמה דווקא בשל קירבתם וקדושתם? נדמה שהאפשרות הזאת מעידה בעד עצמה.

שיבה – קירבה

אם כנים הדברים יש כאן מהפך בתפיסה של מהות יום הכיפורים. לא עצם הכניסה אל הקודש היא הנדרשת ביום הכיפורים, הלא זו יכולה הייתה להיעשות בקלות, כמו זו של נדב ואביהוא. להיכנס אל הקודש, פעמים, אין דבר קל מזה! הקודש עוטף את האדם לחלוטין, הוא מבוּדד בתוכו, שבוי בקסמיו, והוא מוביל אותו בשרירותיות להיכן שרוחו נושבת. האדם מגיב במצב סביל לחלוטין. לפי הנלמד בפרשת אחרי מות, לא עצם הכניסה היא הנדרשת אלא הסובלימציה של הכניסה, היכולת להיכנס באופן מבוקר.

ומכאן אל מושגי התשובה, הכפרה והטהרה. האם בשיבה אל האל, בקירבה אליו ביום הכיפורים נעשית פעולה סבילה של טמיעה, טמיעה בתוך הרצון המוחלט של הקדושה? רודולף אוטו אולי תיאר כך את הקדושה כאשר הוא ביכר להציג את המוחלטות הכובשת של הנשגב, אולם התורה תמיד מלמדת גם ממד אחר. בתורה הקירבה אל הקדושה נעשית דווקא בעמידה על הממד הפרדוכסלי של המרחק. היכולת להתקרב אל הקדושה מסוגלת להתרחש רק כאשר ישנה התרחקות ממנה. ההיטמעות בחיקה שורפת, מסנוורת. התורה מלמדת כי האפשרות היחידה להתקרב אל הקדושה היא באמצעות הפרדוכס: באמצעות ההתרחקות, באמצעות הגדר: "לא תגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה". הגבול מעניק את היכולת לשמוע. סדרי הסובלימציה מאפשרים את הכניסה המבוקרת, גודעים את ההשתוללות הפראית, את היסוד האנרכי שבקדושה.

התשובה, השיבה אל האל, היא היכולת לשמוע שוב את הרצינות של המבט המבקר את הקדושה עצמה. יום הכיפורים דורש את הליטוש שבקירבה לאל. מה הפירוש?

ניתן לדמות זאת ליחסים בין אב ובנו. מטבע הדברים, היומיומיות השגרתית של הקירבה, הבנאליות של היחסים, מקהה את הכבוד. הדברים נכונים גם ביחסי אהבה: אדם החי את שגרת חייו עם אהובתו נוטה להירדם בחבלי הזמן, הזמן הופך את התשוקה, את הלהט, לבנאלית. כמה פעמים אנו שומעים את הטרגדיה הניתכת על אדם שאיבד קרוב ולפתע הוא מפנים עד כמה נוכחותו הייתה חשובה, עד כמה החיסרון מחורר את חייו? לאמור: המרחק הפתאומי מבליט את הקירבה ואת התשוקה, את החסר ואת כאב המרחק. השגרה והקירבה המתמדת מרדימה, לא מאפשרת לנו לשים לב אל החברים ואל הידידים שלנו, לראות עד כמה נוכחותם היא קריטית בחיינו. ההתרחקות הפתאומית מבליטה לפתע את הצעקה הזו, המרחק הפתאומי הופך להיות טראגי.

האם אין זו פעולת הקירבה המתבקשת ביום הכיפורים? האם כל סדר העבודה לא נועד כדי להערים על הכניסה אל הקודש, כדי לחדד את התחושה שהכניסה אל האל איננה דבר של מה בכך? אינה איזה "אלוהים שבלב" קליל וספונטני שמופיע ברגעי לטיפה סתמיים?

הנמכה לצורך קרבה

כל הנוסח של הווידוי ביום הכיפורים מוטבע בשידור המרחק, בהודאה שה' הוא הצדיק ואנו הרשעים, בהנצחת הפער. כולו עסוק בהודאה, בהכאה על חטא, ללא הצטדקות. ההכאה על חטא בווידוי לא נובעת רק מחרטה על החטאים כפי שפעמים רבות מדגישים. הנקודה העיקרית היא פעולת הקירבה לה' שנעשית באמצעות הווידוי: "ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". יש כאן הכרה בפער אונטולוגי. הפער האונטולוגי נובע מן ההכרה שהמרחק בין האל לאדם אינו רק מרחק של גדלות נפש: האדם נפל לתוך החטא והאל הוא צדיק. וכי שייך לקרוא לאל צדיק? וכי יש משמעות להשוואה המופרכת בין האדם לאל בנוגע לשאלת הצדקות? אולם הפער המודגש כאן אינו פער החסידות אלא הפער האונטולוגי. הפער האונטולוגי הוא פער עקרוני. האדם מכיר בעובדה שהוא יצור חוטא, שהוא קטן, ובשל כך הוא מכיר במרחק שלו מן האידיאה של הצדקות, דהיינו מקיומו של האל.

פסגת ההוויה הזו נאמרת ברגעי השיא של היום, ברגעי הסוף, בתפילת נעילה. יכולנו לצפות מן התפילה הזו לרומם את הרוח, להפוך את האדם למלאך, לקדוש, אולם התפילה בחרה אחרת. כל מהותה של התפילה הזאת הוא להנציח באופן קיצוני את הפער בין האדם לאל:

"מה אנחנו? מה חיינו? מה חסדנו? מה כוחנו? מה גבורתנו? מה נאמר לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו? הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל. כי כל מעשינו תוהו, וימי חיינו הבל לפניך, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל. אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך. כי מי יאמר לך מה תִּפעל? ואם יצדק מה יתן לך?".

יש כאן הנמכת הקומה של האדם, הפיכתו להבל בפני האל. האם זאת הפסגה? האם אין אנו יכולים לצפות לכמה רגעים של רוממות רוח?

אולם האמת היא שזו רוממות הרוח המשמעותית ביותר. דווקא המרחק האונטולוגי הזה, מבטא את התשוקה אל האל. כמו אדם שנזרק הלאה רחוק מחברו, כמו אדם שאיבד את חברו בתאונת דרכים רח"ל, הוא מושלך אל תהום התשוקה במכה חזקה. המרחק מכה בו, מטריד אותו. הוא חש מטופש, כלום, הוא חש את החסר, את החור בלב. באופן פרדוכסלי, ביטויי המרחק הללו הם אלה שמשליכים על הסליחה ועל התשובה:

"ואתה ברחמיך הרבים רחם עלינו! כי לא תחפוץ בהשחתת עולם, שנאמר: דִּרשו ה' בהִמצאו, קראוהו בהיותו קרוב. ונאמר: יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ואתה אלוה סליחות חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ומרבה להֵטיב, ורוצה אתה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתן, שנאמר: אמור אליהם חי אני נאום ה' אלוהים אם אחפוץ במות הרשע? כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכּיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל. ונאמר: הֶחפוץ אחפוץ מות רשע נאום ה' אלוהים, הלא בשובו מדרכיו וחיה. ונאמר: כי לא אחפוץ במות המת נאום ה' אלוהים, והשיבו וִחיו. כי אתה סולחן לישראל ומוחֲלָן לשבטי ישורון ומלבעדיך אין לנו מוחל וסולח".

הרחמים מתעוררים בדיוק בנקודה הזאת. הרצון בעולם, התשוקה ההדדית, הרצון בחיי האדם, וההכרה כי "מבלעדיך אין לנו מוחל וסולח", דהיינו תחושת התלות. הסובלימציה שיצר הווידוי, היכולת לגשת אל האל מתוך הקטנות והמרחק, היא זו שיוצרת את קירבת התשוקה והארוס.

Image by Stefan Keller from Pixabay

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

ימים נוראים בתל אביב

חווית הימים הנוראים בעיר ללא הפסקה, אומץ לחרדים עושה גרפיטי לנשמה

סיפורו של חיים

בין בר מצווה, יום כיפור וקניית ד' מינים לסוכות, סיפורו של חיים מהדהד

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן