בניי היקרים, 90 שנה לא טעיתי, להלן צוואתי

אני גאה להכריז: מעולם לא טעיתי. עשיתי בשכל וסירבתי לכל הצעה מגונה. חבריי התבזו בתפקידים נחותים. רגע לפני שאעצום עיניים, יש לי מסר אליכם • איש צודק היה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בניי היקרים, ביקשתם שאספר לכם את סיפור חיי. אתם רוצים ללמוד מניסיונו של זקן. החלטתי להיעתר לבקשתכם. בכל זאת לא בכל יום מגיעים לגיל 90.

כשאני מנסה להגדיר את עצמי, אני חושב שהכי מתאים להגדיר אותי כ"אדם שלא טעה".

כן, אני יודע שזה נשמע יומרני, הדור שלכם ללא ספק לא יכול להבין איך אפשר שלא לטעות, אבל החלטתי לצאת מגדרי, ולתת לכם לטעום מעט "הוד קדומים" מהדורות שהיו ולא ישובו עוד.

נתחיל בזה שלא קרה מעולם, שעשיתי משהו שאחר כך הצטערתי עליו. אני יודע ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ומי שחושב מספיק – לא צריך לטעות, קל וחומר לא להתנצל.

הוי, אני זוכר שבבית הספר שבו למדתי, אחד המורים היה חולה על התנצלויות. בכל פעם שמישהו היה עושה משהו, הוא היה מיד דורש התנצלות, בדרך כלל בכתב. טיפוס חולה כבוד.

אני גאה להכריז בזאת, ששנה שלימה שרדתי אצלו, ולא התנצלתי אפילו פעם אחת!

ככה זה כשלא טועים, ולא שזה היה קל. כמובן שהרבה פעמים נאלצתי להבהיר את עצמי, אבל לכדי התנצלות לא הגעתי. ותאמינו לי שלוקח פחות זמן להתנצל מאשר להבהיר.

זה לא שהייתה לי בעיה להתנצל כמובן. כשמגיע מגיע. אני האחרון שיגזול למישהו התנצלות שמגיעה לו.

אבל רק כשזה מגיע. ואדם שמצליח לחשוב מראש על כל פרט, או להבהיר את עצמו בסופו של דבר, לא צריך להגיע להתנצלות.

מי שחושב שלטעות זה רק לומר "טעיתי", הוא טועה בגדול.

טעות בדיבור היא עוד איכשהו נסלחת, טעות במעשה חמורה הרבה יותר.

אני מכיר אינספור אנשים שהרסו לעצמם את החיים במו ידיהם.

לפעמים אדם בוחר בחירה שאיכשהו הורסת לעצמו כל סיכוי להתקדם למקום שבאמת טוב לו.

טוב, אתם כבר מכירים אותי, ויודעים שלוקח לי המון זמן לקבל החלטות. אבל כמו שתמיד אמרתי לכם, "עדיפה מחשבה מיותרת בהתחלה, מטעות מטופשת בסוף".

הכירו את "מנשה מצליח"

הנה, קחו לדוגמה את השכן שלנו "מנשה מצליח". כשהיה בן 25 עזב את הכולל ונהיה רב'ה בחיידר. ולא סתם רב'ה אלא רבה בכיתה ו'! לפחות היה הולך להיות ר"מ כיתה ז', עוד איכשהו זה היה נשמע הגיוני.

מה יצא ממנו? הוא נשאר רב'ה כל החיים שלו.

אתם חושבים שהיה לו סיכוי יום אחד להיות ר"מ בישיבה גדולה? נראה לכם שמישהו ייקח ר"מ לישיבה גדולה שכמה שנים לפני כן היה רב'ה בכיתה ו'? הוא אפילו לא ניסה להתקדם לשם, הוא ידע מראש שזה חסר סיכוי לחלוטין.

הנה לכם דוגמה, לאדם שהרס את חייו אפילו בלי לחשוב.

אני זוכר שניסיתי להניא אותו מהמהלך המטופש, אמרתי לו "מנשה, אתה קובר את עתידך לנצח".

לא אשכח באיזה חיוך מטופש הוא ענה לי: "אבל זה עושה לי טוב! אני מחובר לילדים, נהנה מכל רגע".

הייתי כל כך מופתע. כמה אווילות במשפט כל כך קצר. גם היטלר רק עשה את מה ש"עושה לו טוב", ויצא מזה מה שיצא… לא כל מה ש"עושה לנו טוב" הוא באמת טוב לנו.

טוב לא משנה, אין לנו שליטה על בחירות נוראיות של אנשים אחרים, בקושי על עצמינו אנחנו מחליטים. נחזור לסיפור חיי.

אני סירבתי, המניות שלי זינקו

עד גיל 30 לא חשבתי כלל לצאת מהכולל. לא שהייתי המתמיד של הכולל, אבל איזה צורה יש לאדם שאפילו עד גיל 30 לא למד כמו שצריך?

כשהגעתי לגיל 30 הבנתי שאני לא ממצה את כוחותיי, ושחייבים למצוא "שטעלע".

כמובן שהציעו לי אינספור משרות של רב'ה ממלא מקום בכל מיני כיתות וחיידרים, אבל אני האחרון שילך שולל. אני לא "זורם עם מה שמוצע לי". אני ממוקד מטרה, יודע בדיוק לאיזה כיוון אני רוצה להגיע.

בגיל 35 כבר החלו ההצעות להתרבות. זה לא חדש לכם שהסבא שלכם מוכשר בהמון תחומים, והיו לי אינספור הצעות.

הציעו לי להיות "משיב" בישיבה קטנה עם המון כסף, אבל כמובן שכסף לא מדבר אליי. אני יודע מה אני רוצה, ולא קונים אותי בכסף. ואני לגמרי לא מתכנן להיתקע כל החיים בישיבה קטנה.

הציעו לי משרה של 'מפקח' בחיידר, אבל שוב – זה בעולם החיידרים. איזו ישיבה תרצה לקחת ר"מ שהיה קשור לעולמם של ילדים? זה מיתוג ברור של חוסר רמה. וב"ה שלא נפלתי לבור הזה.

כשראו שאני מסרב למשרות, המניות שלי החלו לזנק. הציעו לי להיות מרצה בעולם התשובה, אבל כמובן שאם הייתי חושף את ידיעותיי בעולם שמחוץ לעולם התורה, זה היה ממתג אותי באופן אוטומטי כ"פתוח", ושוב לא הייתי מגיע למקום שאליו שאפתי.

אפשר לומר שהשאיפה שלי הייתה ברורה: רציתי להיות ר"מ שיעור ב' בישיבה גדולה.

הציעו לי פעם להיות ר"מ בשיעור א' וסירבתי. הם עדיין ילדים, זה יותר מדיי התעסקות עם בעיות קטנוניות, ופחות מדיי התעסקות עם הלימוד עצמו. הם עדיין בשלב של "להראות את עצמם", וקשה לחשוב להם באמת להתחבר לעומקם של סוגיות.

מה, נהייתי חיים ולדר?

כשהגעתי לגיל 43 קרה לי דבר נורא, כתבתי סיפור עם מסר עוצמתי, סתם כך לפי תומי, והסיפור התפרסם בכל מקום. פנו אליי מהמון מערכות עיתונים וביקשו שאכתוב להם סיפורים או מאמרים.

הגזימו לגמרי!

מה נהייתי חיים ולדר?

מה אני הולך להיות כותב סיפורים? ואפילו אם זה מאמרים, זה בעיתון! לגמרי לא מכובד.

להיכנס לכזאת נישה, זו בחירה שתהרוס לי את כל החיים. לאן אוכל להתקדם מכזה מקום?

אין ברירה, צריך לחתן ילדים

בגיל 50, נהייתי ה'אלטר' של הכולל. הראש כולל הצעיר הרגיש לא בנוח על ידי, והוא ביקש ממני להיות "משיב".

כמובן שהסכמתי. "משיב" בכולל זו משרה מכובדת בהרבה מ'סתם אברך'. אין לי פה מה להפסיד. מכאן יש רק לאן לעלות.

זה לא חוסם את הדרך שלי לקבל משרה של ר"מ, זה לא מקבע אותי בשום סטריאוטיפ. מכאן יש רק לאן להתקדם.

אני חייב להודות בכנות, שזו לא הייתה הבחירה הכי מוצלחת. שמעתי לא מעט לחשושים מאחורי גבי ש"אין מה לקבל ממני" ושקיבלתי את התפקיד רק מפאת גילי.

התור הדליל של אלו שנגשו אלי ובקשו לשאול אותי שאלות, הוכיח את מה שכולם אמרו בשקט – המשרה הזו לא מתאימה לי.

אבל כמובן שבגיל כזה אתה לא יכול לעזוב משרה כזו.

אתה מחתן ילדים. אנשים שואלים מה עושה האבא, ו"משיב" מכובד פי מאה מ"אברך כולל פשוט".

אז המשכתי, וכולנו התרגלנו לכך שאני מוגדר כ"משיב" למרות שאף אחד לא שואל אותי שאלות.

"משיב לשם כבוד", מה שנקרא.

בחיל ורעדה, להלן צוואתי

זהו, בניי היקרים. אני כותב לכם את תמצית חיי, ואיך עברתי 90 שנה בלי טעויות, והמסר שאני רוצה להעביר לכם הוא אחד. אולי הוא יפתיע אתכם, אבל אני אומר את זה באחריות של אדם שלא טעה 90 שנה.

המסר שלי הוא: תטעו! תטעו! תטעו! וטתעו!

אני יודע שאתם מופתעים מכך שב"תטעו" האחרון שכתבתי החלפתי בין הט' ל ת'

כולי רועד. אני יודע שעשיתי את הטעות הראשונה בחיי, ואני גאה בה.

גם בגיל 90 עוד אפשר להשתנות.

הצוואה שלי לכל יוצאי חלציי, היא לעשות טעות חמורה, טעות אחת נוראית שאין דרך חזרה הימנה.

טעות כזאת שלא תשכחו כל החיים.

ואם אתם רוצים מסר חד יותר, אז ה"טתעו" שכתבתי עכשיו, זו לא באמת הטעות הראשונה שבה טעיתי.

הטעות הראשונה היא כל חיי.

חיי היו רצף אחד ארוך של טעות. וטעות באמת בלתי נסלחת.

Photo by Amisha Nakhwa on Unsplash

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

אהבה בחלון

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם שַׁלְהָבוֹת מְרַקְּדוֹת, שֶׁתַּמְשִׁיכוּ לִנְצֹר אֶת סוֹדִי • ישראל אדלר

קול דודי דופק

בין אהבה לבושה, שיר תשובה מאת אביגיל היילברון

זעיר אנפין

כי המאבק ידוע, בין קודש לחול, חוזר הוא חלילה, אך מוכרע הוא מראש.

הסגולה של הערוץ הראשון

מדוע התארחו זוג צ'עלמרס בערוץ הראשון, והיכן נולדה סגולת הזיווגים בעמוקה

סיפורו של ההלך

איך יתנקה ההלך השפוף, ומי יקח את האחריות

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן