אלוקים בממתינה

בני הוא איש טרוד, כיצד נראים הימים הנוראים במרוץ שבין עסקים משפחה ורוחניות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בני הוא איש טרוד במלאכתו. יש לו ארבעה פיות להאכיל ולגדל בלעה"ר, ועבודה תובענית. הקריירה שלו ב"ה משגשגת, אבל הוא צריך להיות זמין עבורה 24/6. סדר יומו עמוס לעייפה, הוא נח בקושי, אבל מלא סיפוק. עייף אך מרוצה, או אולי כמו שגילי אשתו אוהבת להגיד "אנחנו עייפים אך מרוטים".

התוצאה של כל האמור, היא שמבחינה רוחנית הוא לא מ-ש-ה-ו… חלילה, שלא תהיינה טעויות, בני הוא איש שומר תורה ומצוות, מקפיד על קלה כחמורה, לא מפספס תפילה במניין – גם לא בטעות, הוא משתדל להקפיד על שיעור דף יומי וגם ארנקו פתוח לצדקה.

אממה, בתוך הלב הוא חושב שזה לא בטוח באמת… הוא לא שכח שבשיחות בישיבה, אליהם היה נכנס לביקורים לא תדירים מדי, היה המשגיח אומר ש"עבודת ד' זו עבודה לכל דבר. גם אם אתה מתפלל, לומד תורה, מקיים מצוות, נמנע מעבירות, נותן צדקה ועושה כל מיני מעשים טובים – אבל זה עדיין לא אומר שאתה עובד ד', כי עובד – הוא רק מי שעובד, לא מי שמשלם מיסים לאלוקים". פעם אחת אפילו קפץ לו מה שהמשגיח הקריא מהספר 'שערי תשובה' של רבינו יונה, שאומר שמי שעובד את ד' "מלומדה" – כלומר בלי שימת לב אלא מכח האינרציה – אין לו חלק לעולם הבא! זה נשמע רדיקלי נורא, אבל אין מי שיכול להתווכח עם אחד מרבותינו הראשונים.

בא נגיד את האמת, כל אלו לא היו יותר מפלאשבקים קצרים מדי פעם. ביומיום לא בדיוק הטריד אותו מה שהטריד את המשגיח בישיבה, זה שבקושי הוא זכר איך הוא נראה וגם לא היה מעוניין יותר מדי לזכור. בני היה יכול לאכול את הלב על עסקה של שלוש או ארבע אלף ₪ שהתפספסה, ואילו על שבוע שעבר ללא לימוד תורה לא ממש עבר לו באזור הלב. הוא לא כל-כך חי את עולמו של בית המדרש כדי לחוש רגשות בכל הנוגע לענייניו של הלה. עולם המעשה היה עולמו, וחיי החולין מילאו את ישותו.

תחושת החמצה

לקראת הימים הנוראים, מתכונן בני כל שנה כראוי. הוא מוודא מול הגבאי שישריין לו מקום בחלקו האחורי של בית הכנסת, זה שמכונה 'המערב הפרוע'. שם יושבים כל החבר'ה הטובים, והתפילות הארוכות מעיקות קצת פחות בסביבה הכֹה נחמדה. לא שבני היה מדבר בחזרת הש"ץ או בקדיש, דברים שגם בכל השנה הוא נמנע מהם, אבל עדיין היו במהלך התפילה מספיק זמנים בהם אפשר היה להסתלבט עם הבראנז'ה.
מכירת העליות, למשל, הייתה המרענן הרשמי של התפילה, והדאחקות שעפו אז לאוויר לא ביישו מופע סטנד-אפ עסיסי. וגם בזמנים בהם הוא לא דיבר, היה אפשר להקשיב לנעשה ונשמע באזור, ומדי פעם גם להעיף בעיטה או לנדב צביטה מתחת השולחן או הסטנדר. החזנים המשובחים ששירתו את בית הכנסת תרמו אף הם לאווירה החגיגית, והעניקו נעימות רקע אקזוטיות לאווירה החגיגית.

רק שבסוף בסוף, זה לא היה זה. תמיד הגיע השלב בתפילות שבו משהו היה הורס לבני את כל האווירה הטובה, הצחורה והלבנה שמסביב. בדרך כלל, זה היה קורה אי שם במהלך התפילה, כשחלק מהחבר'ה באזור היו נרדמים על המחזור, אחרים היו יוצאים לשירותים או סיגריה, ועוד איזה שני חבר'ה בצד היו מתלחששים בסבר פנים חמורות. אז הוא היה מוצא את עצמו עם עצמו, וניגוני החזן החלו מעלים בו אסוציאציות מהימים הנוראים בישיבה. כשזה היה קורה, הוא התחיל להרגיש כאילו משהו מתקפל לו בבטן. כאילו הוא יושב בספסל הלא נכון בבית כנסת. כאילו הוא החמיץ ומחמיץ משהו גדול בחיים.

תחושות לחוד, ומעשים לחוד. אנשי עסקים בסדר גודל של בני לא בדיוק חיים לפי תחושות, בדיוק כמו שהם לא מנווטים את העסקים שלהם לפי תחושות. בעידן בו כל דבר מחושב ומשוקלל במודלים ובנוסחאות, וישנם אלגוריתמים המורים לך היכן להניח את רגלך בכל פסיעה – תחושות הם דבר שאינו מוצא את עצמו במרחב. ולכן, התחושות באו והלכו, ובני? נשאר בני.

האמת, שלו היו אי אלו אפליקציה/אלגוריתם/מודל/נוסחה שהיו יכולים לחשב האם במקרה הספציפי הזה התחושה של בני נכונה או לא, הרי שהתשובה הייתה ברורה מאליה… אך מכיוון שאלו אינם בנמצא, הרי שלא היה לבני כל סיבה ללכת ולבדוק אם תחושותיו אלו נכונות או לאו. נכון הדבר שאילו היה רוצה לבדוק זאת בכל זאת – הייתה התשובה ברורה מאליה, אלא שאצל אנשי דור המילניום מה שאינו ניתן לבדיקה טכנולוגית אינו זוכה ליחס כלל, כידוע.

חיי שגרה או שדה קרב

ישנם שני מקומות בהם האדם יוצא מהשגרה וחושב באופן שונה מהרגיל: בשדה הקרב ובבית החולים. בשדה הקרב – האדם אינו יכול לחשוב כרגיל, כי לו יחשוב כרגיל הרי שעד מהרה ימצא את עצמו שאינו יכול לחשוב לנצח, ולכן הוא חייב להיות ערני לתחושות, ובמקרים רבים אף לסמוך עליהם. ובבית החולים – אדם אינו רוצה לחשוב כרגיל, המחלה שלו או של יקירו שבשלה הוא נמצא בבית החולים גורמת לו לרצות לחשוב אחרת על החיים, מפני שהוא מבין כיצד יכולים החיים הרגילים בהם חי עד היום להסתיים ובמהירות, מה שגורם לו לחשוב על החיים בצורה ערכית יותר, כזו שאיננה מסתיימת עם יציאת הנשמה מהגוף.

באותה שנה, לא שהה בני בימים הנוראים בשדה הקרב ואף לא בבית החולים, אפילו לא באזור. הוא שהה בביתו, והשגרה נשמרה למופת. אלא שבכל זאת משהו ממקומות אלו חלחל בקרבו. העסקים צברו מסה קריטית של בעיות שהיה עלול להבשיל לכדי פיצוץ לא מבוקר שיצור תגובת שרשרת. חבר קרוב שלפני כמה שבועות הלך לעולם מגוון יותר באופן פתאומי בעת ששהה בנופש בחו"ל גם גרם מעט לתחושת הנוראים שבימים הללו. בני הוא זה שטיפל בהבאת גופתו לארץ, ואנקת האלמנה הטריה והיתומים סדקו משהו בליבו הפלדתי. הוא התכונן לימים הנוראים כרגיל, אבל כנראה שבתוך ליבו משהו בכל זאת זז. טיפונת.

לטיפונת הזו, אולי התכוונו חז"ל כשאמרו: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". סדק הוא פתח. ופתח הוא השער לגאולת הנפש.

כאמור, בני התכונן לימים הנוראים כרגיל. הוא ווידא בקפדנות שהמקום שלו בבית הכנסת נשמר, כולל המרחק הייעודי מהמזגן, שמירת ד' אמות מההוא שמביא טבק בריח פגום ושכל החבר'ה הטובים יהיו בסביבה.

רק שהתוכניות לא בדיוק זרמו אתו. כמה מיושבי האזור החליטו השנה לבלות את חג ראש השנה בבית מלון כשר כמעט למהדרין, עוד כמה נעדרו באשמת בית הכנסת החדש שנפתח להם ממש קרוב לבית, והאווירה בסביבת הספסל שלו הייתה דומה לאווירת ימים נוראים.

התוצאה הייתה, שהתפילות במערב הפרוע בשנה זו היו ממש שקטות, מותירות את בני, את הסידור ואת התחושות לחגוג לבד. ובני עדיין לא צפה איזו ריאקציה עלולה להיווצר מהשילוב של כל אלו במבחנה אחת.

וזה הגיע בבת אחת.

החזן, החליט משום מה להאריך השנה ב"ונתנה תוקף". "כמה יעברון, וכמה יבראון…", "מי יחיה, ומי ימות…". בנצי, החבר שאותו קבר במו ידיו רק לפני כמה שבועות כמו הציץ עליו מאחורי הוילון. אבל החזן לא התייחס לבנצי, והמשיך: "מי ינוח ומי ינוע…", "אי איי אאאייי מי ישלו… ומי יתיסר…", "אאאייי איי אייי, מי יעני, ומי יעשר".

ווואו. הבטן שלו רטטה, התקפלה, ונשארה מקופלת. הוא לא ידע שלתחושות יש ידיים והם יכולות לעשות כל מיני דברים. אבל לפני שהוא הספיק לפתוח במו"מ עם התחושות, רעם בית הכנסת במאות קולות: "ותשובה, ותפילה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזייייירהההה".

"הגזייירההה" שנזעקה כמו חדרה אל תוככי בטנו המקופלת. לתשובה ותפילה הוא פחות התחבר. אולי אל הצדקה איכשהו. משהו בתוכו הרגיש שזה לא זה, והוא החליט לעשות את מה שנמנע תמיד מלעשות – לצאת החוצה באמצע חזרת הש"ץ.

באוויר הנעים שבחוץ, הוא ניסה לעשות ריסטארט ולהבין מה קרה פה. לקחו לו כמה דקות עד שהוא הצליח לעשות לעצמו סדר בראש, ורק אז היה נראה לו שהתמונה ברורה לו.

אלוקים בממתינה

עכשיו הכל מובן. פתאום נהיה לו ברור איך הוא הסתדר עד היום עם הטענות של המשגיח שקפצו לו בראש מדי פעם. הרי הטענות היו נכונות, אז מה קרה?! איך הוא קילף אותם?!

אבל עכשיו הוא מבין. עד היום, הוא לא נלחם עם המחשבות, הוא לא ביטל אותם, והוא אפילו לא זלזל בהם. הוא פשוט היה עסוק, והמחשבות החליקו לו הצידה כי לא היה לו דחוף להתעסק אתם. אז נכון שמה שהמחשבות אמרו לו זה שפשוט הבורא עולם – זה שיצר אותו, שנתן לו הכל, שמחיה אותו בכל רגע, שמעניק לו את כל ההצלחה בחיים – הוא שמחכה שיתייחס למחשבות הללו, הוא שרוצה שפשוט יזכור את עצם קיומו של מי שמקיים אותו, זה נכון – אבל הוא העביר את אלוקים לממתינה… הוא קבע לעצמו סולם עדיפויות, רשימת המתנה – ואת אלוקים הוא שם אי שם במקום לא ריאלי ברשימה. מקום ששום הסכם עודפים לא יכול להכניס אותו פנימה…

זה הלם בו בפראות. הוא לא יכול היה להירגע. הוא חש שהוא שם את אלוקים בממתינה, וכאילו אומר לו "אתה תמשיך לחיות אותי ולתת לי הכל, אבל אני בינתיים עסוק מלהתפנות אלייך". המחשבות הללו כמעט פוצצו את מוחו. לרגע הוא ניסה להתנחם בהבטחה שיבטיח לעצמו שיותר הוא לא מתעלם מהמחשבות הללו, אבל זה לא באמת ניחם אותו. הוא ידע שהמציאות היא שונה. אם הוא ימשיך להיות עסוק רק בעסקיו הוא, אלוקים לא בדיוק יככב שם, וכשהמחשבות בנוגע אליו יבואו הם יתפסו את מקומן הטבעי. כאלו שיש בבנאדם איזה מין מנגנון שגורם באופן טבעי שהמחשבות הללו יחליקו הלאה אל מקום בו הן לא מפריעות.

בני חש שהוא חייב 'הדתה' דחופה, רק שהוא לא יודע איך לעשות את זה.

לא היה מתאים מאותו רגע, שהמשגיח שוב יצוף בזכרונו, אבל הפעם הוא היה צבוע דווקא בוורוד יותר. הפעם הוא בא לעזור, לא להפריע. ודווקא במראה הוורוד החדש שלו, זעק המשגיח "מ-ו-ס-ר-!-!-! רק לימוד המוסר יכול להעניק לאדם את השליטה על עצמו! מוסר – מלשון 'מוסרה', הרצועות בהם אוחזים את הבהמה; משום שלימוד המוסר הוא הרצועה בה יכול האדם לשלוט בגופו הבהמי ולנווט אותו!".

המשגיח כמו נתן בתוך ידיו כלי בו הוא יוכל להחזיק את עצמו חזק ולא להעביר את אלוקים לממתינה. המשגיח כמו נתן בתוך ידיו את עצמו לעצמו במתנה.

לא מעבירים את אלוקים לממתינה! לומדים מוסר בכל ימות השנה!

—————————————————————————————————————–

הסיפור הכתוב בשורות הללו לא אירע במציאות, אך הוא משקף באופן מציאותי את תחושותיו של הכותב.
מי שחש אף הוא תחושות זהות מוזמן לשתף ולהשתתף.

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

וּקְרָא עָלֶיךָ

כל אדם צופן בעצמו איזו תרשיש, אניה המחשבת להישבר ונינווה לברוח אליה

אף פעם

הקונטרסט בין פער הידיעה לאמונה המעולה – שיר מאת אפרת פינקל

תשובה

קיבלת כבר קבלה טובה לשנה החדשה? יש עוד כמה פרמטרים שכדאי לך לשקול בדחיפות!

קול דודי דופק

בין אהבה לבושה, שיר תשובה מאת אביגיל היילברון

דיאטת הדיאטות

אך חלפו החגים והמירוץ לגזרה התחיל, מוישה מגיע לתובנה במלחמת הדיאטות

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן