להתחכך עם הרוע ולחזור למקום מבטחים.
להכיל את הקונפליקט אבל לחיות באמונה תמימה.
לכאוב, להתרגש, לזעוק על החסר.
לזרוק גישות מתחכמות על הקיום,
שאם היית חי אותם באמת,
היית מסוגל לדבר עליהן בכלל?
ואיך אפשר לכתוב ככה בבוטות,
על הנשגב,
במין חוסר הגדרה וקבעון,
של אדם שמקיים את ציוויו ומנופף בכך,
אך ליבו רחוק מכל ענין של מסגרת.
את עצמך אתה מדברר או שאתה מעוניין לדובב אותנו?
לעורר את ליבנו ולהשאיר אותו פתוח, מדמם. בלי חידוש, רק כאב.
ליצור סיפורים וליצוק בהם משמעות של גאולה אל תוך חייך ואותך כמושא להערצה.
גלריית המקלט יוזמת כתב העת "קול.שירה.אישה" גאה להזמין אתכן לפסטיבל ייחודי מסוגו
ישראל שפירא מוביל אותנו בסקירה היסטורית ועדכנית על וותיקת החסידויות בארץ ישראל
סם גרין חולק איתנו את סיפורו של צבי דוד, חלק ראשון בטרילוגיה.
ויהי ככלות הסגר, גמרתי אומר בליבי לצפות מקרוב אחר מדינת תל אביב • בעודי הולך לתומי, ננעצו בי עיניו של אותו הלך מגולח למשעי ומקועקע לרוב • או אז התנהל בינינו הדו-שיח הבא:
כמה חרדים זכו בפרס נובל? כמה חרדים הפכו לסופרים בין לאומיים? מדוע איננו זוכים לקדש שם שמים בתחום היצירה התרבותית?
פרק ראשון בסיפורו של אומץ
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא נוגע בנקודות הכי עמוקות של כולנו
עוֹד חִבּוּק וִירְטוּאָלִי עֲדַיִן, הַזְּמַן חוֹלֵף וּכְבָר תֶּכֶף שָׁרָב. עוֹד דִּמְעָה תְּלוּיָה בִּקְצֵה הָעַיִן, תִּרְאִי זֶהוּ כְּבָר סוֹף הַקְּרָב • אפרת ורניק
מחשבה 1 על “מפגש עם נרקיסיסט”
אפשר לדבר על הכל. ואני אף פעם לא הבנתי למה אנשים חווים אנטגוניזם נגד נרקיסיסטים. אני אדם קטן ואני לא חש איום נגדי מהם.