להתחכך עם הרוע ולחזור למקום מבטחים.
להכיל את הקונפליקט אבל לחיות באמונה תמימה.
לכאוב, להתרגש, לזעוק על החסר.
לזרוק גישות מתחכמות על הקיום,
שאם היית חי אותם באמת,
היית מסוגל לדבר עליהן בכלל?
ואיך אפשר לכתוב ככה בבוטות,
על הנשגב,
במין חוסר הגדרה וקבעון,
של אדם שמקיים את ציוויו ומנופף בכך,
אך ליבו רחוק מכל ענין של מסגרת.
את עצמך אתה מדברר או שאתה מעוניין לדובב אותנו?
לעורר את ליבנו ולהשאיר אותו פתוח, מדמם. בלי חידוש, רק כאב.
ליצור סיפורים וליצוק בהם משמעות של גאולה אל תוך חייך ואותך כמושא להערצה.
גבר צריך שתהיה לו מילה. מרוב שאתה מפחד, אישתך דורכת עליך וזה הזייה כי אתה לא טיפוס כזה שקט. יש לך דעות • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים
אך חלפו החגים והמירוץ לגזרה התחיל, מוישה מגיע לתובנה במלחמת הדיאטות
מִי יִקְפֹּץ קְצָת לִירוּשָׁלַיִם לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמָהּ כְּמוֹ לְאִמָּא מֵרֹב יָמִים, לִשְׁתּוֹת מַשֶּׁהוּ וּלְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתָהּ בִּנְבוּאוֹת • הוקרא באירוע קומזיץ משוררים
הַיּוֹם הֵם בָּאִים אֶל בֵּיתְךָ בְּיִרְאָה, טְהוֹרִים • אֵיכָה יִתְפַּלְּלוּ עִמָּנוּ, דַּלִּים וְרֵיקִים?!
קהל החרדים לשירה בירושלים שמח על ערב שירה מיוחד במינו במגזר. מדובר בערב שירה בשם קומזיץ משוררים 2.
לכבוד יום ירושלים ה-55 גלריית המקלט בשיתוף קו 400, יוצאים בי-ם של אירועים חינמיים לקהל הרחב
מחשבה 1 על “מפגש עם נרקיסיסט”
אפשר לדבר על הכל. ואני אף פעם לא הבנתי למה אנשים חווים אנטגוניזם נגד נרקיסיסטים. אני אדם קטן ואני לא חש איום נגדי מהם.