ה'שיימינג' בברכות התורה שלא אשכח כל חיי

הייתי בחור ישיבה צעיר. המזרון בפאתי בית המדרש קרץ לי. נשכבתי עליו לרגע, והבושות שספגתי מאוחר יותר בפני כולם - צרובות בי עד היום

אז זהו, הלילה חג השבועות.

יש רגע של 10 דקות, פלשבק שלא אשכח כל חיי.

שבועות, תשס"ה.

מישהו הביא לבית הכנסת מזרן, והניח אותו בחדר צדדי.

השעה 2:00 לפנות בוקר, אני עייף מאד.

מסתכל על המזרן, והוא קורץ לי בפתיינות.

זה לא שאני משתוקק ללמוד כל הלילה, אבל אין לי באמת את האופציה לישון.

אין על מה לדבר.

מי שנשאר ער בלילה, כל השנה לא ניזוק.

אני מתקרב אל המזרן, מסניף לריאות את ריחו המעופש מעט.

נשכב עליו, ולומד מהספר שבידי תוך כדי.

בתענית דיבור, כן?

נדמה לי שמצמצתי משהו שהוא בערך כשיעור שינת החמור.

2:10 בערך, אני חוזר חזרה לבית המדרש, והעוון נשכח.

5:10 – קהילת האברכים.

ריקוד מרוגש, עיטוף בטלית.

הגבאי שואל: "מישהו ישן בלילה"?

דממה מוחלטת.

אף אחד לא ישן.

אני מתכווץ במקומי, יש מצב שישנתי, ואני יכול להוציא את כולם ידי חובת ברכות התורה, אני מתכווץ ומתפלל שימצא המתנדב, שעושה חסד לכולם, ובמקום לקבל פנים מודות, הוא חוטף פרצופים בזים.

אברך נעמד, ואומר בקול רם.

"רבותיי, אני ראיתי בעצמי בחור צעיר שישן פה הלילה על המזרן".

הוא מסתכל ישירות לעיניי.

אני לא מגיב. אדום כולי, אני אפילו לא מכיר את המתפללים הנחושים.

טוב, נתחיל את התפילה, אומר הגבאי, ונשמע זמזום מצידם של המתפללים.

"לא! רבותיי! יש פה בחור שיכול לזכות אותנו בברכות", הוא פונה אליי ישירות.

"אתה ישנת בלילה, למה שלא תוציא אותנו ידי חובה?".

"לא ישנתי, למדתי בשכיבה".

"אל תבלבל את המוח", הוא פורץ בצחוק לעיניי כל המתפללים, "ישנת ואני ראיתי, נו… ברוך… קדימה תתחיל".

אני אדום.

צהוב.

ירוק.

הוא לא מרפה, אנשים מבקשים ממנו להרפות, אבל הוא ממשיך ומפציר, מתחנן, מלגלג, צוחק, משכנע, ואני עוצם את העיניים, ויודע שזה יעבור מתישהו.

וזהו. זה עבר.

אנשים השתיקו אותו, הסבירו לו שזה לא מתאים.

את הבושות כבר חטפתי.

התחלתי עם הנערווים.

לומר בשקט את הברכות? זה הודאה ביני לביני שאכן ישנתי 10 דקות.

לא לומר? זה פספוס של ברכה נוספת שאולי תכריע את הכף.

אני לא זוכר את זה כאירוע טראומתי.

אבל אני זוכר את זה, וזה אומר הרבה.

חג מתן תורה שמח.

Photo by Masaaki Komori on Unsplash

מחשבה 1 על “ה'שיימינג' בברכות התורה שלא אשכח כל חיי”

  1. מבינה לליבך אדם יקר, הוא הלבין פניך בלי לחשוב פעמיים.
    אני חילונית ואתאיסטית ולכן פחות מבינה על מה ולמה הוא התעקש כל כך, אבל יכול להיות שאחרי לילה ללא שינה, הוא לא חשב על מה שהוא עושה עד הסוף.

    הגב

כתיבת תגובה

אולי יעניין אותך גם

אי אחד

יוֹנָה הוֹמָהּ יוֹנָה שׁוֹאֶלֶת מְצוּלוֹת. מִי יִחוּס עַל עִיר גְּדוֹלָה רִבּוֹא אָדָם, לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. מִי יוֹרֵהוּ עָנָף יָרֹק, מַמְתִּיק מַיִם זוֹעֲפִים • בן ציון גולדשטיין

80 שנה אחרי: מותו הטראגי של החזן ההולל, הוא הסיפור של כולנו

יואל דוד סטרשונסקי עזב את השטייטל החמים לטובת קריירה בוורשה הגדולה • שנות הזוהר הקצרות הסתיימו בחטף, לא לפני שזכה לחיבוק אחרון מהחברים בכור מחצבתו • ולסיפור שלו יש הרבה יותר אקטואליה מנוסטלגיה

מלאך המוות מחכה לו בין עטויי הטליתות, הוא בחר להתפלל בדביקות

הוּא יָדַע שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְחַכֶּה לוֹ בֵּין עֲטוּיֵי הַטַּלִּיתוֹת וּבַמַּעֲבָרִים. לַהַב הַחֶרֶב הַמִּתְעַטֶּשֶׁת הוּנְפָה וְהוּא בָּחַר לַעֲצֹם עֵינַיִם לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבִיקוּת, לְהַדְבִּיק אֶת כֻּלָּם, לְצָרֵף אוֹתָם, אֶחָד אֶחָד לַמִּנְיָן

רקב מדיה בע"מ

משה מנס לומד בדרך הקשה שאין מתנות חינם בתל אביב

סיפורו של חיים

בין בר מצווה, יום כיפור וקניית ד' מינים לסוכות, סיפורו של חיים מהדהד

סדרת יוצר. האדם.

סדרת 'יוצר. האדם" לוקחת אותנו להצצה מעמיקה אל לב עולמם של היוצר והיצירה והחרדית, בדגש על הקונפליקט והאתגרים הייחודים במפגש בין עולם היצירה והתרבות לקהילה החרדית.

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו