חֲזָקִים לְחַיִּים מְלֵאִים.
הִתְכַּנְּסוּת בְּתוֹךְ הַמִּשְׁפָּחָה.
הִפָּרְדוּת מֵאֲהוּבִים.

חִזּוּק גַּעְגּוּעִים לִדְבָרִים מַשְׁמָעוּתִיִּים,
העוֹבְרִים וְחוֹלְפִים לְיָדֵנוּ בִּרְבוֹת הַיָּמִים.
מוּבָנִים וּבְרוּרִים שֶׁתָּמִיד נִמְצָאִים.

הַכְּנִיסָה פְּנִימָה בּוֹנָה
מְחַיֶּבֶת לְהַעֲמִיק בִּתְבוּנָה.

שֶׁאֵין "לִבְרֹחַ" – לָעֲבוֹדָה
לַחֲבֵרִים, לִלְמִידָה.

לַחֲוָיָה אַחֶרֶת
שֶׁלֹּא תָּמִיד קַיֶּמֶת.

אוּלַי לְחָלוֹם אַחֵר.
לִבְרֹחַ – לִשְׁכֹּחַ

לָאָרֶץ שׁוֹנָה – לְטִיּוּל בְּאַגָּדָה.
לְסַיֵּם – לְהַתְחִיל – לְהַסְפִּיק עִם הַגִּיל.

וּפִתְאוֹם הַכֹּל נֶעֱצַר
"אַל תִּהְיֶה נִמְהָר".

כַּנֵּס פְּנִימָה תִּסְתַּכֵּל סְבִיבְךָ
כַּמָּה אוֹצָרוֹת מַמָּשׁ לְיָדְךָ.

רוֹצֶה לְהִתְאַחֵד לְמַשֵּׁשׁ לְהַרְגִּישׁ אֲהוּבִים וְלֹא יָכוֹל.
חֻקֵּי בְּרִיאוּת קוֹדְמִים לַכֹּל.

אֵלּוּ בְּכָל יוֹם מְצַפִּים לַמַּבָּט שֶׁלְּךָ.
לְחִבּוּק לַמְּעַט זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה לְךָ.

שֶׁתֵּדַע לְהַעֲרִיךְ אֶת הַקַּיָּם
לְהוֹדוֹת עַל כָּל דָּבָר הֲכִי קָטָן.

נֵדַע שֶׁמִּבְצָרִי הוּא בֵּיתִי
שֶׁזֶּה רַק עִנְיַן תּוֹדַעְתִּי.

שֶׁסְּבִיבָתִי הִיא עִקָּר
וַאֲהוּבַי הֵם הַדָּבָר הַיָּקָר.

כְּשֶׁנָּחוּשׁ זֹאת אָנוּ
חֲסִינִים לְכָל קְרוֹנָהּ לָנוּ.

לְאַחַר יְצִיאָה מִמִּבְצַר הַמַּחְשָׁבָה הַכֹּל כָּל כָּךְ מֻכָּר
לְהַכִּיר בַּמֻּכָּר הַכָּל כָּךְ יָקָר.

עִם זַעֲזוּעַ עוֹלָמִי בַּהֲסָרַת הַמִּגְנָנוֹת
שֶׁלֹּא, לֹא נוֹתְנִים לִרְאוֹת.

יֵשׁ אִשּׁוּר יְצִיאָה
לִרְאוֹת עִקַּר הַבְּרִיאָה.

לֹא יְנַצְּחוּנוּ הַכּוֹחוֹת
כִּי לָנוּ הַתּוֹדוֹת.

עַל כָּל הַ"יֵשׁ" מַמָּשׁ לְיָדֵינוּ
מַמָּשׁ יְלָדֵינוּ הוֹרֵינוּ אַחֵינוּ יְדִידֵנוּ מַכָּרֵינוּ.

זוֹהִי תִּקְוָה לַהַתְחָלָה חֲדָשָׁה.
לִחְיוֹת אֶת הַחֲלוֹם וְלֹא רַק לַחֲלֹם.

הפוסט צוות הווי ובידוד הופיע לראשונה ב-קו 400.

נמצאנו אשמים.

בהבאת המחלה לישראל, בהפצת המחלה בארץ, ובהדבקה בכוונה תחילה. מכאן הותר דמנו.

בני ברק העיר האדומה הראשונה בגל הראשון; השכונות החרדיות בירושלים בכותרות; והתמונות זורמות לשולחנם של עורכי החדשות ברשת ובערוצי הטלוויזיה.

כל מאגר תמונות המשבר מבוסס על חרדים עם מסכה/בלי מסכה, ליד מחסום, פורץ מחסום, בבית ספר, וכן על זו הדרך. כל אילוסטרציה הפכה למיצג מרשיע.

וכאילו איש לא שם לב להכללה.

כל לובשי השחור לבן, מדי הייצוג החרדיים, צבא שלם של מפיצי מחלות.

אלו מיחידת החסידים עם השטריימייל, חיל הפרחחים שורפי הפחים, יחד עם יחידת אנשי המטה שיושבים בבתי הכנסת ופורסים ספרים ישנים בהם מפות ותמונות לווייניות, ומחלקים גזרות להדבקה.

יולדות נשלחו ללדת בבתי חולים רק בכדי להדביק צוות טף ועוללים.

דמיינו לעצמכם עולם מקביל. לו היינו משנים רק מילה אחת, תיאור קצר או תמונה אחרת, לדוגמה: כותרת ראשית בחדשות 13 –

"הערבים בשכונות מזרח ירושלים אינם נשמעים להוראות תקנות הבריאות"

"כתבנו מוסר כי אחוזי ההדבקה במשפחות הערביות גבוהים. התא המשפחתי הערבי ואורח החיים כחמולה, מסכן את תושבי ירושלים"

"חוסר הסברה בשפה הערבית וחוסר האמון במשרד הבריאות הישראלי הביא לגל הדבקה שכמותו לא ניכר בערים ישראליות"

לו זו הייתה כותרת במבזק באתר חדשות, הייתה קמה מהומה רבתי,  וגינויים ותלונות במשטרה היו נערמים תוך דקות.

מיד היו טוענים כל הדוברים האפשריים: אסור להכליל, יש ערבי נוצרי ויש מוסלמי, יש מגוון של קהלים וקהילות להם אורח חיים שונה, להחתים ולהכתים את כולם באותו כתב אישום זהו פשע שנאה.

אבל הלכה שעשיו שונא ליעקב…

ויעקב שונא חרדים. בעיקר כאשר יש ירושה לחלק…

אז הקול קול ישראל מירושלים, והידיים על המקלדת רצות ומטקבקות כאילו זה חיסון העדר החברתי – הכה בחרדי ותהיה בריא.

הפוסט מה שאסור לומר על ערבים – מצווה לצעוק על חרדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

אחד המאפיינים הבולטים של החיים החסידיים הוא בכך שהדת כולה סובבת סביב החצר של הרבי; בית הכנסת של החסידות; טישים; מקווה נייעס; התוועדויות; שמחות החצר ושלל אירועים חברתיים-בידוריים, הנחשבים בעיני הבורים כגופי תורה וכיהדות שורשית ועתיקת יומין.

הקורונה פוגעת בכל מלבושי החסידות החיצונית, ומרוקנת עבורם את הדת היהודית-החסידית כמעט לגמרי. זאת לעומת היהודי הספרדי, שיכול ללמוד או לעשות מצוות או הליטאי שיכול גם לדבר ב'השקופע' מעבר ללימוד – כל אלו יכולים להיעשות גם דרך הטלפון ועם בני המשפחה.

זאת ועוד: בעולם החסידי כפי שאנחנו מכירים, יש שני היבטים:

להיות חסיד – לא כלל אשכנזי, המכונה ליטוואק, מת'נגד, יקה וכדומה.

להיות חסיד ספציפי – כגון חסידות, ויז'ניץ ובעלזא. כלומר, חשוב להם להיות חצר לעצמם, מבלי אינטגרציה עם זרים. כשהם מצוידים במוסדות חינוך נפרדים – הם מבדילים עצמם מהאתניות החרדית הרגילה.

וכבר ידוע ה'וורט' הנאמר בשמו של הרבי מגור, בעל ה'חידושי הרי"ם', על כך שהעופות הטמאים נאסרו כי הם אכזריים, והרי הגמ' אומרת: 'שהחסידה נקראת בשמה כי היא עושה חסד עם חברותיה', אם כך מדוע היא טמאה, הרי היא עושה חסד?! עונה בעל חידושי הרי"ם, שמכיוון שהיא עושה דווקא עם חברותיה…

לפי דעתי, הרבי מגור הראשון זיהה ורמז שבאופנה החסידית דואגים בעיקר לעצמם ולא לכלל העם. ולכן החסידות דומה לעוף ולא לחסידים הראשונים שהיו לא רק גומלי חסדים, אלא גם מיטיבים וצדיקים.

לפיכך אנו לומדים שיעור חשוב: לא לבנות יהדות סביב טקסים ומבנים. זה לא מתאים למגפה. צריך יהדות בתוך הגוף של היהודי. יהדות גם ללא רבי או חצר או בית החסידות, יהדות שיכולה לעבוד כשהקשר עם הדברים הללו מנותק, יהדות כזו היא חזקה יותר וקרובה לה' ללא מתווכים החוצצים בין האדם היהודי להוראות במקום לקשרו להשי"ת.

חסידים המזלזלים בחיים שלהם ושל זולתם מראים שהם לא מעריכים את טובתו של המקום ברוך הוא שנתן להם חיים ויכולת לעשות מצוות. חסידות שמקדמת מוות גם מראה באופן סמלי היכן היא נמצאת.

חור גדול מרחף לכאורה על התיאוריה שהצענו: הלא חסידויות גור וקרלין בולטות לטובה בשמירה על ההנחיות וזהירות יתר מהקורונה? על כך אשיב – היא הנותנת.

שתי החצרות מפורסמות בהיותן מושתתות על לימוד התורה. בגור צריך להזכיר כי שר הבריאות היה איש החצר יעקב ליצמן, יש להם גם קומדנטים שיכולים להסתובב בין קהלים קטנים, להפחידם ולחברם לקהילה.

בראשות חסידות קרלין עומד אדמו"ר הידוע בחריגותו. הוא מקדם לימודי בגרות לבנות, מתיר טלפונים חכמים ושימוש ברשת, אוהב לקרוא ספרי חול ובעל חיבה לספרי מלחמות והיסטוריה צבאית. החסידות מושפעת רבות מהליטאים, והקהילה הייתה שנים רבות בישראל ללא רבי. חסידיה לא כפופים ל"עבדות" החסידית המוכרת כיום, וניחנו בעצמאות.

הנה כי כן, ככל שיש לך זהות יהודית עצמאית וקומה תורנית זקופה – יקל עליך לעבוד את ה' באמת ובתמים, בשגרה כמו בימי מגפה.

הפוסט למה החסידים מזלזלים בקורונה? כי אין להם אלוקים הופיע לראשונה ב-קו 400.

גדלתי בבית חרדי, שלצאת סופר סת"ם זה כבר נחשב לסטייה חריפה מהקווים.

חלמתי להיות 'ראש ישיבה', 'ר"מ', 'מיישיב' או במקרה הכי גרוע 'משגיח', אבל משרת 'שוטר' לא הייתה ברשימה.

אפילו בחיידר כששיחקנו שוטרים וגנבים הייתי תמיד הגנב.

ההוא שבורח מהמערכת, ומסובב אותה על האצבע הקטנה.

מעולם לא אהבתי חוקים, וגם לא הייתי כוחני. להפך הייתי יותר בכיוון של 'ילד כאפות'…

אבל מסובב הסיבות רצה אחרת, והמשגיח ב'ישיבה קטנה' שלי לא חלם מה יכול לקרות ברגע אחד מיותר.

השבוע עמד להסתיים, והוא מסר שיחה ברומו של עולם בעניין "חביבין יסורים", ואני לא עמדתי בפיתוי.

המערכת הפוליטית באותה התקופה רעשה וגעשה. תיקים נפתחו בזה אחר זה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, והוא היה על סף התפטרות.

ראש האופוזיציה דאז ביבי נתניהו נשא נאום נלהב נגד השחיתות, והרגשתי שאני חייב לשמוע את זה.

וכך, בעוד כולם שותים את דבריו בצמא, ידי נשלחה כמעט מבלי שליטה לעבר כיס החליפה. שלפתי את האזניות והצמדתי אותם לאוזן.

הייתי האחרון ששם לב. הוא קרא בשמי שוב ושוב. עד שמישהו טלטל אותי וצעק לי באוזן "נדב, אתה לא שומע שהמשגיח קורא לך"?

שלפתי את האוזניות, וראיתי את העיניים שלו. המשגיח היה פגוע כמו שלא ראיתי אותו מעולם.

הוא קרא לי ברמקול לגשת אליו. קמתי על רגליי, ומול עיניהם הקרועות לרווחה של מאות בחורים, נעמדתי ממולו.

הוא איבד שליטה. ראיתי את זה מגיע.

הוא דיבר אליי, אבל דרך המיקרופון שבידיו. נשקם של החלשים.

"רבוייסי, אתם חייבים לדעת שלנדב היה משהו יותר חשוב לעשות מלהקשיב לי, אתה בטח מאזין לשיעור כללי של ר' ברוך מרדכי אזרחי", הוא אמר בציניות.

תביא לי את הנגן שלך.

הוצאתי את הנגן מהכיס, וקיוויתי שזה ירגיע אותו, אבל הוא היה בשוונג.

הוא הדליק את הנגן והצמיד את האזניות למיקרופון. וכך באותו הרגע הוא הפך מקרבן לפוגע.

כולם שמעו את ביבי נואם, ואני רציתי להיקבר באותו הרגע. אני זוכר שעלו במוחי תמונות דמיוניות שלו עומד בלוויה שלי, מתייפח ואומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה…".

וזהו. המשך הסיטואציה נמחקה מזיכרוני כליל.

לקח לי הרבה זמן להבין את משמעותו של הרגע הזה.

לא רק בגלל שנפגעתי. הייתי עוד יכול איכשהו לחיות עם זה. אני לא אדם שעושה מעשים קיצוניים, ולא הייתי עוזב את הישיבה.

אבל אחרי שהוא חשף את קלוני ברבים, וכל הישיבה יודעת מה עשיתי, הוא יכול להשאיר אותי ללמוד בישיבה?

וכך לא נותרה בידיו ברירה אלא להעיף אותי ב"שידור חי". כמה אירוני…

זה פצע מדמם בליבי עד היום הזה. אני לא מסוגל לתאר לכם כיצד עזבתי את הישיבה, וגם לא דמעותיה של אמי, אבל החיים שלי הובילו אותי בסופו של דבר לשרת כשוטר ב"משטרת ישראל".

עברו הרבה שנים, ולא הצלחתי לשכוח את הפגיעה שהוא פגע בי. הרגשתי שבאמצעות עבודתי כשוטר אני נאבק בפגיעה הרגשית שחוויתי מאדם שניצל את סמכותו לרעה. כשוטר אני מרגיש חזק ושונה מאותו בחור ישיבה חלש שהייתי.

לפני כשבועיים הציבו אותי בשכונה חרדית, וביקשו ממני לוודא שכולם הולכים עם מסכות.

זה הזכיר לי את מה שכבר הרבה שנים אני מנסה לשכוח. דמיינתי את עצמי פוסע בשכונה עם ארבעה ילדים, וגמרא גדולה בחיקי.

ידעתי תמיד שבעבודתי כשוטר אני חייב להיות הוגן. לא יתכן שאדם שאמון על אכיפת הצדק יהיה בלתי מוסרי.

אני משתדל לא לתת קנסות על אי עטיית מסכה, ואני מעדיף לחלק מסכות. אני לא חושב שאדם שיצא לרחוב ושכח לעטות מסכה מגיע לו לשלם קנס של 500 שקל.

ופתאום אני רואה פוסע מולי את המשגיח שלי מהישיבה קטנה. לא היה לי ספק שזה הוא. אותה ההבעה בתוספת כמה קמטי זקנה.

הוא חבש מסיכה על פיו, ואפו היה גלוי.

חמתי בערה בי.

תפסתי אותו, השכבתי אותו על הרצפה, והפלאתי בו את מכותיי.

אני יודע. ניצלתי את סמכותי לרעה. אבל זה בדיוק מה שהוא עשה לי.

אני יודע שעל אי הקפדה על חבישת מסכה למהדרין, לא מגיע לאדם להגיע לתחנת המשטרה חבול פיזית ונפשית .

אבל המעגל נסגר. מבחינתי.

העמידו אותי למשפט במח"ש, הושעיתי מתפקידי במשטרה, וזה לא היה אכפת לי. המעגל נסגר, ואני כבר לא צריך את תחושת השליטה הנואשת שלי. הצורך שלי בשליטה נרפא.

אני יודע שפעלתי בצורה לא מוסרית, אני יודע שנקמה היא לא הדרך, אבל אתם לא באמת מצפים משוטר להיות מוסרי, נכון?!

הפוסט הסיפור שלי: למה הכיתי מפגין? כי בגללו הפכתי להיות שוטר הופיע לראשונה ב-קו 400.

הַעֲלֵם אָזְנְךָ כְּשֶׁקִּירוֹת בֵּיתִי סוֹפְגִים אֶת צַעֲקוֹת גְּרוֹנִי

שַׁפֵּר אֶת הָאָקוּסְטִיקָה סבִיבִי

הַמְצֵא לִי מְזוֹנוֹתי, לְלֹא מַגַּע יַד אָדָם.

עֲזֹר לִי לְהַבְדִּיל בֵּין גֶּרֶב לַנַּעַל, בֵּין פִּיגָ'מָהּ לְלֹא

תֵּן לִי בִּינָה לְהַסְבִּיר לַאֲחֵרִים אֶת הָעִנְיָן שֶׁבִּידוּד מִשְׁפַּחְתִּי זֶה הַכֹּל חוּץ מִבִּידוּד

רַחֵם עַל נִשְׁמָתִי וְשֶׁכָּל הַחוּגִים, אֵרוּעִים, תּוֹרִים, יִתְבַּטְּלוּ מֵאֲלֵיהֶם, אוֹ שֶׁלֹּא יִתְקַיְּמוּ

הַשְׁאֵר אֶת מוֹחִי צָלוּל, עֵרָנִי, שָׁפוּי, מֵגִיב לְכָל מִקְרֶה שֶׁל פְּשִׁיטָה עַל הַמְּקָרֵר אוֹ הַמְּזָוֶה בִּידֵי מְבֻדָּדִים נוֹסָפִים

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִגָּמֵר הַבָּצָל וְאֶצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ מִנַּדְבָנִים לִקְנוֹת וְלָשִׂים עַל פֶּתַח בֵּיתִי

תִּדְאַג שֶׁהַ'טּוּרִים' שֶׁלִּי לֹא יַעַבְרוּ אֶת 2.5 3 חָנוּק

תִּזְכֹּר בִּכְלָל שֶׁתִּכְנַנְתִּי מָטוֹס וְלֹא מָטוֹשׁ

וקִוִּיתִי לְהִשְׁתַּזֵּף וְלֹא מִפְלוֹרְסֵנְט.

תִּרְשֹׁם זֹאת בְּסִפְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת לְפָנֶיךָ

וִיהִי רָצוֹן שֶׁתָּעִיף לְקִיבִּינְמָט אֶת הֲקוֹרוֹנָה

וּתְנַסֶּה לְהִתְחַשְׁבֵּן אִתָּהּ כִּי אִם אֶצְטָרֵךְ לְטַפֵּל בָּהּ זֶה לֹא יִגָּמֵר טוֹב

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

טוֹב לְאֹמְרָה מִדֵּי יוֹם, וְהָאֹמְרָה יִנָּצֵל מִשֶּׁדִּין רוחין וְלִילִין וּמַזִּיקִין עַד עוֹלָם.

הפוסט "קִוִּיתִי לְהִשְׁתַּזֵּף וְלֹא מִפְלוֹרְסֵנְט": תפילה לנכנסים לבידוד • לַחַן וְאִבּוּד: אֶתִּי קַצְבּוּרְג הופיע לראשונה ב-קו 400.

שלט ברוח זו שנתלה אמש בירושלים זעזע אותי. מעבר לעובדה שהוא שקרי ומרושע, הוא פשוט פוגע באוכלוסייה שלמה שגם ככה מושמצת בוקר וערב.

התמונות המגיעות מתל אביב קשות לעיכול. צפיפות איומה ברחובות, חוסר שימוש במסכות ומספר החולים הולך ומזנק. הנתונים זורמים: 66 חולים ב-3 ימים.

אני אמנם לא מאמינה באתאיזם אבל אני חושבת שאסור לשפוט את מי שכן. צריך להבין שהחילונים פועלים אחרת בחברה שלהם. אין להם "גדול-דור" אחד שאומר משו וכולם עושים. מבנה הקהילה הוא שונה, האינדיבידואל הוא המרכז ויש לו צרכים שונים.

לא דומה צעיר בודד בתל אביב לנער שיש לו 18 אחים בבני ברק ויכול להישאר בכיף בבית. הם רגילים לזה, לבתי הקפה, לצפיפות בחוף הים, זה חלק מהשגרה בתל אביב, הלב הפועם של החילוניות.

תל אביב היא לא כמו ערים אחרות. היא מדינה בפני עצמה, עם כללים משלה וחוקים משלה, הם רואים פקח ישר הם מושיטים יד לכיס לחפש את המפתחות של האוטו. ואז הם נזכרים שהם מכרו אותו כי אין חנייה. עד כדי כך הפחד מהמשטרה הוא גדול.

חשוב לזכור, החילונים מחוברים נון סטופ למבזקי חדשות, הנפש מתקהה מהחשיפה הזאת ואח"כ קשה להם לעקוב אחרי ההנחיות. הם לא מבינים את גודל האירוע, צריך לתווך להם את זה בשפה שלהם, שיח של שנאה והטחת האשמות לא יעזרו.

ואיפה המנהיגים שלהם? איפה בר רפאלי שידעה להיות על כל המודעות באיילון? איפה דפני ליף נעלמה? סתיו שפיר? מישהו שמע לאחרונה את איציק שמולי?

דווקא בשעה קשה זו כשמגפה פושטת על המדינה ומשרד הבריאות מנחית הוראות שפוגעות בכל היקר והקדוש לציבור החילוני הנציגים שלהם בחרו בדממה. ולא רק הם. גם מיכל הקטנה ודורה דוברת האנגלית שיכלה לתרום בסרטוני הסברה יעילים.

אבל עדיין, החברה החילונית לא צריכה לשלם את המחיר של מנהיגיה הכושלים. דווקא בתקופה כזאת, צריך לצופף שורות ולתמוך בתל אביבים. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולקרוא לאחיי ואחיותיי החרדים – אמרו די להסתה.

מגפת הקורונה היא יום הדין של ההנהגה החילונית, כשכל זה יגמר בעזרת השם, מנהיגי הציבור החילוני ועסקניו יידרשו לחשבון נפש נוקב.

הפוסט "לאן נעלמה בר רפאלי?": יום הדין של ההנהגה החילונית הופיע לראשונה ב-קו 400.

הפוסט כבש את הרשת: הסרטון שהציב מראה בפני שונאי החרדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

לראשונה בחיי, בתקופת הקורונה התפללתי 3 פעמים ביום במניין. מגיל צעיר הייתי הולכת לתפילות בבית הכנסת, ואמא שלי הייתה מן המתפללות הקבועות בשבת. אבל לראשונה לא רק שהתפללתי תפילות יום חול בבית כנסת, לא רק שראיתי ועקבתי אחרי קריאת התורה בחול, אלא הייתי חלק מעזרת הגברים.

לא הצצתי דרך מחיצה, לא חנקתי תפילה מרגשת בלחש.

לא יצאתי אחרי 'כתר' של מוסף כדי למנוע בסוף התפילה התנגשות של גברים ונשים.

לא הייתי 'צופה', הייתי 'פועלת' בתפילה, שייכת אליה וחלק ממנה.

פחות ופחות נשים צעירות מגיעות לבית הכנסת. פחות ופחות נשים חרדיות מרגישות שייכות למקום הזה. ובצדק.

גם באירועים המובהקים בהם 'עזרת הנשים פתוחה' כמו תפילות ימים נוראים ושמחת תורה, אנחנו אורחות.

בחלק מבתי הכנסת מתלבטים אם לערוך קידוש בעזרת הנשים. המחיצות הולכות וגובהות, נשים מורחקות ונדחקות.

ביצה ותרנגולת, עזרות הנשים מצטמצמות ושטחיהן "מולאמים" לטובת המשתתפים הגברים הקבועים, עזרות הנשים הופכות להיות צפופות ובלתי נוחות, מה שגורם לעוד ועוד נשים לוותר.

זה נמשך ומגיע למצבים אבסורדיים, כמו אלו שמתעדפים את מקומם של ילדים בנים שאינם חייבים בתפילה, על תפילה של נשים שחייבות בתפילה אך אינן חייבות במניין.

ההרחקה וההתרחקות של נשים מבית הכנסת לא עומדת בפני עצמה. היא המשך הבריחה מההתמודדות החרדית משינוי מעמדן של הנשים במאה השנים האחרונות.

נשים חרדיות עברו שינויים מרחיקי לכת, הן משתלבות במשרות בכירות במשק, לומדות באקדמיה ולאחרונה יש לנו אפילו שרה חרדית.

התפקידים המסורתיים של הנשים השתנו, גם אם הן עדיין מנהלות את משק הבית במקביל לעבודתן בחוץ, הן רחוקות מאוד מלהיות רק במטבח.

רוב הדרישות הדתיות מן האישה החרדית הצטמצמו למצוות צניעות. עבודת ה' של האישה היא רוחנית, כך הסבירו לנו בסמינר, היא אינה צריכה להיות תלויה במעשים. הדרגה הרוחנית שלה גבוהה מלכתחילה.

מבלי להיכנס לטענה הזו אם היא מוצדקת או לא, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. לתפילה בציבור יש ערך עצום והתרוממות רוח אחרת, יעידו על כך כל מי שנאלצו בימים אלו להתפלל בתפילת יחיד. יעידו על כך כל מי שזכו בימים אלו להתפלל בציבור.

שני תרחישים הגיוניים יכולים לקרות בעוד עשר שנים: באחד, נשים חרדיות דורשות להיות חלק מתפילה בציבור ולא מוותרות על מקומן בבית הכנסת. בשני עזרות הנשים בבתי הכנסת החרדיים מצטמצמים עוד ועוד ובחלקם נסגרים.

אני מקווה ומייחלת לראשון.

הכותבת הינה מנהלת מפת"ח אשדוד, עמיתת מכון שחרית

הפוסט הקורונה הזכירה לנו איך מרגישה תפילה במניין, הגיע הזמן שתפסיקו לדחוק אותנו הופיע לראשונה ב-קו 400.

האם מדובר במקרה חד פעמי, או שהשינוי נשאר איתנו?

נראה שהנתונים מספרים את הסיפור:

78% מהמגזר החרדי מדווחים כי בעקבות משבר הקורונה, הם גולשים באינטרנט הרבה יותר.

8% מהחרדים החלו לראשונה להשתמש באינטרנט.

עלייה של 26% בשימוש בני נוער באינטרנט.

56% מהחרדים מתעדכנים באתרים האינטרנט החרדים; כשליש משתמשים לצרכים תורניים; 5% החלו לרכוש לראשונה באינטרנט; 73% מתנגדים למניין וירטואלי; 33 מהגברים המשתמשים בשיחות וידאו – לשיעורי תורה; פי 3 שיחות טלפון וגידול של 40% בנפח הגלישה בערים חרדיות; והכפלה של 3 במספר החרדים שהצטרפו לראשונה לאינטרנט.

בחברת "נתיב" המספקת מכשירים מסוננים לחרדים, מדווחים כי מאז פרוץ המשבר, נרשם שיתוף פעולה עם משרדי הממשלה בהוספת אפליקציות ואתרים הרלוונטיים למאבק בנגיף הקורונה. בחברה התגייסו לאשר באופן מיוחד טכנולוגיות ללמידה מרחוק ועל שימוש רב בשל הלקוחות בכלים אלה. כך גם נמסר מהחברה על גידול של מעל 250 אחוז במכירות בסמארטפונים כשרים.

על פי הנתונים של חברת בזק, ישנה עלייה של 40% בממוצע הגלישה היומי בריכוזים החרדים ועלייה של פי שלושה במספר המתחברים לאינטרנט.

הנתון הכי מעניין, הוא העלייה של 26% בשימוש בני נוער באינטרנט. על רקע המבוכה והקושי הטכני להתנהל בתוך המגבלות הדיגיטליות, יש גם את החופשה הארוכה מאד מהלימודים.

נכון, היא מהווה אתגר לכלל האוכלוסייה בהרבה מובנים, והחרדים בתוכה. אך לחרדים אין אמצעים דיגיטליים, למידה מרחוק נעשית אך ורק דרך הטלפון – ואם המצב ימשיך, ברור שהפתרון הזה מוגבל מדי. בחורי הישיבות שמגיל צעיר רגילים לסדר יום תובעני, מוצאים את עצמם בבטלה בבית – שם יתכן ויש מחשב או סמארטפון סורר.

אך כידוע, בכל משבר יש גם הזדמנות, והנה סנונית ראשונה: יריד לימודים וירטואלי לציבור החרדי שיזם בנצי שוורץ, פעיל בתחום תעסוקת חרדים.

רוצים לדעת אילו מלגות אתם זכאים לקבל?

מעוניינים לעבור אבחון לימודים ללא עלות?

אל תפספסו את יריד הלימודים הגדול ON LINE למגזר החרדי.

היריד יתקיים ביום רביעי 3.6.2020

לפרטים נוספים ולרישום ליריד לחצו כאן:

הפוסט התנערי מקורונה קומי: היכנסו ליריד הלימודים הגדול לציבור החרדי הופיע לראשונה ב-קו 400.

והנה המעשייה בניסוח שלי:

השבוע, יום אחד בזמן מגיפת הקורונה, לאחר ההקלות החדשות, החלטתי לעזוב את הגטו שלי וללכת לגטו החילוני. זה נחמד להכיר מקומות חדשים בארץ ישראל ובעולם של הקדוש ברוך הוא.

הלכתי לתומי בגטו החילוני, מקום הידוע בשם מדינת תל אביב. חדרתי לגטו שלהם בשעת בין השמשות, שעה שהיא לא יום ולא לילה – שעה קווירית. זמן לקוויריות מחשבתית ופרובוקציות מהנות.

והנה ראיתי חילוני ראשון לאחר שלא ראיתי חילוני כלל מזה זמן רב, מהחלת הסגר על ידי הקיסר נתניהו יר"ה.

החילוני הצעיר היה בגוף די חשוף שהיה גם שרירי ומוצק כיאה לתרבות הספורט שלו. היה לו גם מלא קעקועים של סמלי שמאל, עגילים ונזם, וחשבתי לעצמי נזם זהב באף חזיר.

כמובן הוא גם הקיף את פאת ראשו והיה מגולח למשעי, נראה ממש כמו גוי עם בגדי עור ומגפיים גבוהות. ממש חילוני סטריאוטיפי.

הוא נעץ בי מבט ארוך על מלבושי היהודי המוזר, או אפי היהודי מעבר למסכה.

ואני שמתי לב שמישהו מביט בי, חשבתי שזה שוטר שאולי רוצה להציק לי ולקנוס את היהודי, אולם התברר שזה אותו האיש ממקודם.

וראיתי שהוא מעיין בי זמן ממושך. אז אני הבטתי בו לראות מה הוא זומם נגדי. ומתוך שנפגשו עינינו, זיק של אהבת ישראל נולד.

פניתי אליו בחיוך אדיב ושאלתיו, האם אני יכול לעזור לו? כן, הוא אמר, אבל זו לא בדיוק עזרה. אני מתעניין במגזר שלכם, בפרט אחרי שאתם כל כך הרבה חולים בקורונה. רציתי להבין, בבקשה, למה אתם לא מתאמצים להוריד את רמת השנאה כלפיכם, ובפרט בזמן מגיפת הקורונה, הרי כעת זה זמן לאחדות.

שאלתי אני: מדוע אתה חושב שאנו שנואים? מה מפריע לך בנו?

שאל התל-אביבי: למה אתם החרדים לא עושים צבא כמונו?

עניתי אני: פשוט מאוד, אתם לא רוצים.

שאל עוד ההלך: מה הכוונה?

השבתי: לא החלטתם לגייס אותנו כמו שאתם מגייסים את שאר החברה הישראלית? מה אתה רוצה מבחור בן 18, שקיבל חינוך אנטי-צבאי, שינטוש הכל ויתאבד חברתית? אם הייתם רוצים לגייס הייתם פועלים בחינוך, הייתם מגייסים על פי חוק כמו אצלכם. אולם אתם לא ניסיתם אז כעת יש לנו תרבות חזקה נגד גיוס. לי לא היה עניין להתגייס וכתוצאה מכך לאבד שידוך טוב על כל המשתמע מכך.

אמר האיש: צודק, אבל אתם לא רוצים להתגייס.

עניתי: גם אצלכם יש רבים שלא רוצים או ששים להתגייס, וגם יש רבים בקרבכם שלא מתגייסים. אם כן, מדוע אתה לא שונא אותם או יש לך בעיה עמם כמו מולנו חרדים?

אמר התל–אביבי: צודק. אך הבעיה שלנו אתכם כי אתם לא עובדים.

עניתי: כל אחד עובד בהתאם לחינוך שקיבל ולרצון הכלכלי שלו. הנה, אני עובד בכולל אברכים, מה רע? אני עובד, אני חייב לבוא בזמן מסוים, אני צריך לכתוב חידושי תורה. איני יכול לעשות מה שבא לי. אני מרוויח קצת, אבל אני עובד. אז אני אוכל פחות ולא מתלבש במותגים, זכותי.

אמר החבר החדש מתל אביב: צודק, אבל אתם לא משלמים מיסים, לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: יש להבדיל בין לא לשלם מס בניגוד לחוק הישראלי, לבין לא לשלם מס כי החוק מתיר לא לשלם מס במצב הזה. זה כמו חברות הייטק שעושות רילוקיישן לארץ והם מקבלים תנאי מס מיוחדים. אתם החילונים קבעתם העניין. מה אתה רוצה מאיתנו?

אמר התלאביביניק: צודק. אבל למה אתם מתעקשים להתלבש מוזר כמו פרימיטיבים מיושנים מלפני מאות שנים?

עניתי: מי קבע מי מתלבש מוזר ופרימיטיבי מיושן? אולי אתם המוזרים? הנה לך יש בגדים כמו איש בג'ונגל, מי המיושן והפרימיטיבי בדיוק? אולי אנו מתלבשים וינטג'?

אמר החילוני: צודק. אולם אתם שתלטנים ועושים כפיה דתית. אתה היית רוצה שאני אכפה עליך מה שאתה לא רוצה? לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: הרי אתם תמכתם בחוקי הכפייה הללו, על כך תשנא את המגזר שלך שבחר בנבחרי הציבור שיחליטו לו כך, מה אתה רוצה ממני?

אמר התל אביבי: צודק. אולם זה לא משנה מה אתה עונה לי. ואתה נשמע לא חרדי אמיתי כמו כולם, אתה פייק חרדי עונה לי תשובות מתוחכמות בשפה חילונית שאין לי מענה כלפיך, אתה לא אומר לי שזה אסור לפי הדת כמו שאני שומע בתקשורת. אתה טוען לי דברים לפי הערכים החילוניים. בסופו של דבר אתם מתעקשים לא להיות כמוני, לכן אתם שנואים.

אמרתי לו: צודק, אולם הדת מנתבת את התנהגותנו לכיוון מעשים הרצויים לפי הדת, אולם כשאני מדבר איתך מותר לי לטעון טענות מעולם המושגים שלך. וחוץ מזה, אולי גם אתה לא חילוני כמו כולם, ואני עדיין מדבר איתך בכבוד, זה בסדר מותר להיות שונה חריג לא כמו כולם. זה די נחמד האמת..

חייכנו בחיוך, איחלנו אחד לשני שלום ונפרדנו. וחשבתי לעצמי, תל אביב, אני פה, איזה כיף לפגוש חילונים ולהסיר את מסכתם גם כשפרצופם מוסתר במסכת קורונה.

הפוסט הטיול הראשון שלי בגטו תל אביב הופיע לראשונה ב-קו 400.