כן לא שחור לבן – פרק 14

דיזינגוף סנטר. מבוך אורבני המכונה משום מה, קניון.

"אתה יודע איפה זה בית הדפוס הברווז?" שאלתי את אחד המאבטחים.

"נראה לי שזה בקומה שלוש בצד השני." עולה, מסתובב, הולך, חוזר, יורד. שואל עוד איש ביטחון והוא אומר: "זה למטה במעבר." יורד למטה למעבר. זה לא שם. מישהו מסביר לי שזה בכלל בבניין השני. אז אחרי שיטוטים רבים אני מגלה שהם בכלל לא כאן, עברו דירה. אין לי פלאפון לשאול מה מו מי. הולך לחפש את הדואר. גם זה חתיכת סיוט עד שאני מוצא. בדרך נתקל באינספור חנויות מוזרות: חנות של מוצרי פיות, חנות מתנות משונות, חנות ציוד לשודדי ים ופיראטים. יש גם אולם תצוגה של פסנתרים. יושב לו במרכז איש מבוגר, שיער כסוף, מנגן על פסנתר לבן. מנגן את השיר האלמותי "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן". כישרון מבוזבז, אני חושב לעצמי. יכל למלא אולמות. המבוגר קולט אותי מסתכל עליו ומחייך ואני מחייך בחזרה. "כל הכבוד, יפה מאוד," אני אומר לו. והוא עונה: "תודה רבה, זה השיר היחיד שאני יודע לנגן." טוב, הוא לא באמת כישרון מבוזבז.

יוצא החוצה. אבוי אבוי, זה בכלל יציאה אחרת, רחוב אחר. חוזר פנימה, ממשיך לשוטט ויוצא ביציאה אחרת. עשר דקות רק בשביל למצוא את האופניים. הנה הם, קשרתי אותם כאן ליד החנות של מוצרי הבריאות. אני תמיד תמה: כל האנשים הבריאים האלה שאוכלים רק אדמה, שלא מעשנים, שעושים ספורט שלוש פעמים ביום – כשהם ימותו, ממה זה יהיה? הרי תמיד אומרים "הוא היה מעשן", "הוא היה כבד משקל", "היו לו מחלות רקע". אז מה נגיד על כל הבריאים האלו? מתו סתם ככה? מזל שיש תאונות דרכים, אחרת היו חיים לעד.

רוכב חזרה, הפעם דוך דרך רחוב בוגרשוב. באמצע הדרך אני מוצא את עצמי משתרך בעקבות קבוצת קשישים עם מדריך שסוחב מגבר עצום על גלגלים. "אנחנו ניכנס עכשיו לרחוב טבריה שמוביל אותנו אל בית הקברות טרומפלדור," הוא מכריז.

אני מופתע, בית קברות בלב תל אביב? הולך שבי אחריהם. קושר את האופניים לעץ ועוקב אחריהם פנימה אל בית החיים. צריך להיות חירש גמור בשביל לא לשמוע את ההסברים של המדריך שבוקעים בקול עצום מהמגבר. בעוד רגע הוא באמת יעיר כאן מישהו. אבל האמת שמרתק. מתברר שבית הקברות נוסד בשנת אלף תשע מאות ושתיים בזמן שפגעה ביפו מגפת כולירה. השלטונות העות'מאניים אסרו לקבור את המתים מיפו בבית העלמין המקומי וראשי הקהילה קנו שטח מרוחק תמורת חמישים מג'ידי. 

"חוץ מפתרון לקבורת הנפטרים במגיפה," מסביר המדריך, "הדבר שימש להתחלת ההתיישבות כאן, ולכן שני הקברים הראשונים נעשו במרחק זה מזה, כדי לתפוס טריטוריה. הנה, תראו. הראשון, של שמואל-דוד גרשין-זאן, בפינה הצפון מזרחית של החלקה, והשני, של נישקא בת ברוך בראמבערג." יפה, חשבתי לעצמי, כמה משעשע שדווקא בתל אביב המתים קדמו לחיים.

"אספר אנקדוטה מעניינת שממש כאן, היכן שאנו עומדים, נעשתה סגולה מיוחדת לעצירת מגיפות. חופה לשני זוגות של יתומים, וכן כתבי קודש גנוזים נקברו במקום בקבר מיוחד. הנה, תראו, נפטרו באותו הזמן יהודים רבים שחלקם נקברו בחיפזון ופחד ועד היום הם מוכרים כקברים האלמונים. אתם יכולים לראות, יש שלט שכתוב עליו 'גלמוד'." 

אז נכנסתי לביקור קצר בפנינת הנדלן הטמונה בלב תל אביב. מבט חטוף גילה לי כי שמות הרחובות התל אביבים רשומים על המציבות השונות. מקס נורדא, אשר גינצבורג, חיים נחמן ביאליק, רבניצקי, חיים ארלוזורוב, לובה אליאב, פרץ חיות, איכילוב, שאול טשרניחובסקי, משה שרתוק, אליהו גולומב, דב הוז, סמי עופר ואפרים קישון, ועוד כל מיני. ואו, גם אריק איינשטיין כאן. והנה קבר אחים לנרצחי מאורעות תרפ"ט.

שוב עולה על האופניים בחזרה למועדון. "תודה," אומר לי המנהל, "לא נורא שלא מצאת את בית הדפוס. אתה משוחרר, לך לים, תהנה קצת."

לובש את בגד הים, לוקח גלשן ויורד לחוף. אף פעם לא התנסיתי, אבל מה כבר יכול להיות? ניפול? לא נורא, הים סלחן כשיודעים איך להתנהג איתו.

כולם כאן. גל, אורן, אלה, יובל וכמובן יעלי.

"היי, היי, מה קורה? בוא, נלמד אותך לגלוש," היא אומרת.

"אני כאן בשיעור פרטי עם מישהו אבל יובל ילמד אותך. דיברתי איתו, הוא רוצה להתנצל שהוא צעק עליך. הוא היה לא בסדר ואני מבקשת סליחה בשבילו." 

יובל מגיע. טוב, הוא לא בדיוק מתנצל. "הכל בסדר איתנו?" הוא מכריז, ואני עונה שכן.

"בוא, בוא. הנה, בוא. אני יראה לך איך הדברים עובדים. הנה, זאת עמידת המוצא," הוא מסביר. "רגל אחורה רגל קדימה, וככה אתה עומד עם רגל ציר. וזאת התנועה שאתה צריך לעשות. אתה רואה? יופי, תעשה כמוני ותגלוש."

אז אני עושה כמוהו וכמובן לא ממש מצליח. נופל שוב ושוב. הוא כבר הלך לדרכו, לפלרטט עם הבנות. לפלרטט, מילה חדשה שלמדתי בתל אביב. כזה הוא יובל, מפלרטט עם כל מי שזזה. שונא את האיש הזה. כל יום מביא בחורה אחרת ואת כולן זורק בסוף. הספיק לי יום יומיים לראות איך הוא עובד. בהתחלה סופר נחמד עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה וזהו.

לא הולך לי עם הגלשן. מרגיש מדוכא. בבת אחת נופל חזרה לתוך דיכאון גדול. געגועים לבית, לילדים. וגעגועים לאישתי שלמרות כל הכעס והבלגן אני עדיין אוהב. מרגיש לי עולם ללא מוצא. כל אווירת החופש , הכיף והשחרור שחוויתי נעלמו. לוקח את הגלשן, חוזר אל המועדון. שם אני מוצא פינה שקטה ומתכנס בתוך עצמי.

אלי אתקשר הביתה? כבר כמה ימים לא דיברנו. אבל אני לא יכול להראות כאילו שאני לחוץ. אני רוצה שגם מצידה תבוא הבקשה לעבודה וטיפול זוגי.

יעלי מגיעה. "היי, מה קורה? למה אתה מצוברח? בגלל יובל? תעזוב אותו. הוא איש של אינטרסים. רואה רק את הזין של עצמו וזהו."

"לא, לא. לא קשור יובל, סתם רע לי. אני רוצה להתקשר הביתה."

"אז תתקשר."

"אבל מה אני אומר לאשתי? מה אם היא לא תרצה לפתור את הבעיה?"

"אתה סתם אוכל סרטים. היא בטח נובחת יותר מאשר נושכת."

"טוב, את לא צריכה לדבר ככה."

"אני כן."

"את לא."

"אני כן. אני מבינה יפה מאוד בגברים. גבר צריך שתהיה לו מילה. מרוב שאתה מפחד, אישתך דורכת עליך וזה הזייה כי אתה לא טיפוס כזה שקט. יש לך דעות. יש לך אומץ להסתובב כאן, לדבר איתי, לריב עם הפועלים. פתאום עם אשתך אתה מאבד את הביצים. כבר אמרתי לך שזו לא אשתך הבעיה. זה אתה!"

"טוב, את לא ממש עוזרת לי, תעזבי אותי בשקט."

"אני לא אעזוב אותך בשקט, תתאפס על עצמך."

"דיייי, באמת תעזבי אותי."

"לא אעזוב אותך," היא מתעקשת.

אני הולך ממנה. היא באה אחרי.

"תקשיב, עילם, אתה רוצה שאני יעזור לך? אז תקשיב!"

"לא, לא ביקשתי עזרה, תעזבי אותי."

"בסדר, אבל אחר כך אל תתעצבן אם יהיו לך בעיות. איך הדתיים אומרים? צריך לעשות השתדלות. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. אתה לא עוזר לעצמך."

ואו, אני מתעצבן. "טוב, יעלי, לא באתי עד לכאן בשביל שגם את תתחילי לתת לי עצות. אני לא מוכן לקבל עצות ממישהי שכל מילה שנייה שלה זה פאק או זין. זה הזוי שאני בכלל מדבר איתך. את קולטת שבמקום שאני אתייעץ עם איש מקצוע, או לפחות עם הרב שלי, אני מקבל עצות מבחורה בלונדינית מדריכה לגלישה שבעצמה נמצאת במשבר אהבה?!"

היא שותקת. אני רואה שהיא נפגעה.היא מסתובבת והולכת ואני מקלל את עצמי בשקט. "אוישש"

---

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת