היהדות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואני

ברצוני לשתף אתכם, קוראיי, ביחס שלי המאוד אמביוולנטי כלפי דת בכלל וכלפי היהדות בפרט. היחס שלי ליהדות וליהודים דתיים מושפע ישירות מהתייחסותם של יהודים דתיים (באופן כללי) לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לערבים, לארץ ישראל, לדמוקרטיה, לזכויות האדם ובהן חופש דת וחופש מדת, ומיחסם כלפיי כיהודי לא-מאמין.

אני מודה שבחלוף הזמן, עם ההתרחקות מאפשרות של הסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים, עם התרחבות של ההתנחלויות והעמקת השליטה הישראלית בגדה המערבית,  הולכת ונחלשת בתוכי התחושה שאנחנו כולנו בני אותו עם.

דבר זה מעציב אותי מאוד. כיהודי הרי עליתי ארצה מארה״ב בגיל 22 מתוך תפיסה ציונית חזקה ואמונה בשייכותי לארץ ישראל ובסולידריות שלי עם העם היהודי. מאז היותי בגיל צעיר מאוד שמעתי סיפורים על אודות סבא רבא שלי, הרב יהודה רוזנבלט, אשר היגר לארץ ישראל בשנות ה-20 של המאה הקודמת כדי למות בארץ הקודש. הוא לא היה ציוני – נהפוך הוא. הוא היה רב חסידי שעזב הכול – משפחה ובית – כדי לחיות את סוף ימיו בארץ ישראל. הוא קבור בנחלת יצחק בתל אביב.

אני חי בישראל 42 שנה, ומאז בואי לכאן אני פועל למען השלום בינינו לבין שכנינו הפלסטינים. ב-1981 יצרתי עבורי תפקיד במשרד החינוך בתמיכת השר זבולון המר ז"ל מהמפד״ל ובהסכמה מלאה של ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל. תפקידי הוגדר כ"מתאם פעולות חינוכיות בין מערכת החינוך במגזר היהודי למערכת החינוך במגזר הערבי בישראל".

ההישג הראשון שלי בתפקיד היה פרסום בחוזר מנכ״ל  משרד החינוך, שבו הציג אותי המנכ״ל, מר אליעזר שמואלי (ז"ל), בפני כל מערכת החינוך בישראל וצירף אליו קריאה שכתבתי לעידוד בתי הספר התיכוניים להשתתף במפגשי תלמידים משני המגזרים. מייד עם פרסום קריאתי זו, הוציא מנהל מחלקת החינוך הממלכתית דתית, הרב יעקב הדני, פרסום רבתי הפוטר בתי ספר של הממ״ד מהשתתפות ב"מפגשים עם גויים". בעקבות פנייתי בעניין למנכ״ל משרד החינוך הוא זימן פגישה ביני לבין הרב, ובה טען הרב הדני באוזניי כי מפגשים של תלמידי תיכון יהודים עם תלמידי תיכון ערבים יסכן את זהותם היהודית ויוביל לנישואי תערובת.

נדהמתי מחוסר האמון של ראש מערכת החינוך הממלכתית דתית בתלמידיו ובחינוך שהם מקבלים תחת פיקוחו. גם בדקתי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מה היקף ״הסכנה״ של נישואי תערובת בין יהודים לערבים בישראל. באותה שנה (1981) נישואים בין יהודים לערבים היוו כ-0.04 אחוזים (ארבע מאיות האחוז!) מסך כל הזוגות הנישאים בישראל.

שימו סימן שאלה

שנים רבות אחר כך, במסגרת המכון הישראלי-הפלסטיני שניהלתי בשיתוף עם עמית פלסטיני, ארגנתי לראשי ישיבות תיכוניות השתלמות על חינוך לשלום. בדיון הפותח הצגתי את השאלה "מהו חינוך לשלום?" והשבתי שלדידי חינוך לשלום מתחיל בחשיבה ביקורתית ובשימת סימן שאלה בסופו של משפט, לא סימן קריאה.

התכוונתי להמשיך בהסבר, אך פרצה מהומה בחדר, ובה כמה רבנים התקוממו ואמרו בקול רם מאוד: בחינוך שלנו אנחנו מחנכים לשים סימן קריאה, אצלנו אין לפקפק בענייני אמונה והלכה. אפשר אולי להבין את נקודת מבטם, אך אני בא מעולם אחר. אני זר בעולם שלהם, והם זרים בעולם שלי. נראה שהמחבר בינינו שייך רק לעבר שלנו ולא להווה.

כ-40 שנה אני משתתף בהפגנות למען השלום ונגד הכיבוש. אחד הדברים המאוד בולטים וצורמים את עיני הוא היעדר כמעט מוחלט של חובשי כיפות בהפגנות אלו. זה דבר שעדיין מדהים אותי, אף שאולי אין סיבה להתפלא עליו. לעומת זאת, בהפגנות של תומכי הכיבוש וההתנחלויות אין כמעט ראשים בלי כיפות. מה קורה כאן?

זה שנים שאני, וכל מי שאינו מוכן לעצום את עיניו, עֵד להתנהגות מאוד אלימה כלפי פלסטינים בגדה מידי מתנחלים ואף חיילים. האלימים ביותר במעשים אלו הם מתנחלים דתיים. הם ניכרים בלבושם, בציציות המתנפנפות ברוח ובכיפות, ובשנאה היוקדת שבעיניהם כלפי פלסטינים ועוד יותר כלפי יהודים הבאים להזדהות עם המותקפים או להגן עליהם.

יהדות של ואהבת לרעך כמוך

התנהגויות אלו דוחפות אותי הלאה מהיהדות ומרחיקות אותי ממנה יותר ויותר. ביהדות שהכרתי בחיי כל בני האדם נבראו בצלם –  זוהי יהדות של ״ואהבת לרעך כמוך״, ״כי גר היית בארץ מצרים״ וכד׳. המתנחלים והחיילים האלימים מכנים אותי בשטנה בוגד. ואילו אני חש הרבה יותר נאמן ליהדות כאשר אני מגן על זכויות אדם ועל חיים של אחרים. אני סולד מאלו אשר בשם היהדות כורתים עצי זית של פלסטינים עובדי אדמתם או מגרשים רועי צאן ועדריהם מאדמות מרעה. זאת יהדות? 

בתחילת תהליך אוסלו הוציא הרב עובדיה יוסף (ז"ל) פסק הלכה, ובו קבע שקדושת העם וקדושת החיים קודמים לקדושת הארץ ושאם פינוי שטחים ישמור על חיי אדם (יהודיים כמובן) זהו פיקוח נפש. פסק ההלכה הזה אִפשר לחברי הכנסת של ש״ס להצביע בעד הסכמי אוסלו. רבים בקרב היהודים הדתיים רואים בהבטחת האל לתת לעם ישראל את ארץ ישראל כתב בעלות נדל״ני עליה. אולי בבית משפט של מעלה יש לה ערך, אבל במציאות של החיים עצמם אין זו ראיה בעלת תוקף משפטי וספק רב אם יש לה תוקף מוסרי.

עוד בילדותי למדתי את הפשט, המסביר מדוע אלוהים לא הראה לנו את מקום קבורתו של משה רבנו: כדי שלא נהפוך אותו למקום קדוש ולמקום תפילה, שמא ייתפס כסמל של פגאניות. מסיבה דומה אני מרגיש זר בכותל המערבי. נשיקות ונגיעות באבני הכותל ותפילות שם נראות לי כלא שייכות ליהדות שאני מכיר. כמו כל יהודי אני מצר על חורבן בתי המקדש ובעיקר על הגלות והסבל שגרם חורבנם לעם היהודי. אולם כיום אני שמח שכבר אין לנו בית מקדש בירושלים, ובעיניי החלפת מנהג הקרבת הקורבנות בתפילות שקרתה בעקבות החורבן היא צעד של קידמה חשוב ורצוי מאוד בהתפתחות הדת שלנו. לא הייתי מסוגל לראות את עצמי שייך לדת המעלה קורבנות של בהמות בבית מקדש.

שחרור גלעד שליט

אחת מהפתעות חיי הייתה החיבוק הגדול שקיבלתי מהעולם החרדי אחרי שנודע לרבים על חלקי בשחרורו של גלעד שליט באמצעות הקשר הישיר שפיתחתי מול ראשי חמאס. עיתונים חרדיים ערכו איתי ראיונות עומק שהופיעו במוספי סוף השבוע, ובעקבותיהם הביעו קוראים רבים רגשי הערכה כלפיי ואהדה לפעילותי. עד היום הזה, תשע שנים אחרי כן, עדיין ניגשים אליי אנשים, לרוב חרדים שזוכרים אותי, למשל לפני כשנה כאשר שימשתי חבר בוועדת קלפי בשכונת גאולה בירושלים במערכת הבחירות מועד ב׳.

לעומת זאת, הרב משה גפני, לפני שנים מספר בוועידת עיתון הארץ, אמר שהוא מוכן לשבת עם ראשי חמאס, עם אויבינו הגדולים ביותר, אבל אינו מוכן לשבת עם יהודי רפורמי.

אני אינני יהודי רפורמי, אך עזרתי להקים בירושלים בית כנסת השייך לתנועה ליהדות מתקדמת, ״קהילת כל הנשמה״, ואף שימשתי יו״ר בית הכנסת בשלוש השנים הראשונות להקמתו. עשיתי זאת מכיוון שאני מאמין שחשוב שבמדינת ישראל יהיו מקומות כאלה – שוויוניים, רוחניים ויצירתיים – שבהם כל יהודי, גם לא אורתודוקסים, יוכל להתפלל ולהרגיש בנוח. איך אני אמור להרגיש כלפי נציג של היהדות החרדית הרשמית בישראל כאשר הוא אומר משפט כזה? מילותיו מצלצלות באוזניי עד היום הזה.  

לסיכום, נוכחתי כי עם השנים התחזק המִתאם ההפוך בין מידת הדתיות של יהודים בישראל לבין השלום בין ישראל לפלסטינים.

אני רואה שבמציאות חיינו היום, ככל שאתה קושר את ישראליותך יותר ליהדותך, אתה מתנגד יותר לפשרות עם הפלסטינים,

אף שעליי להודות כי הבחנה זו אינה גורפת לחלוטין ואינה נכונה לכולם. לפני שני עשורים היה הציבור החרדי הרבה פחות ימני, ואילו היום עמדותיו בסוגיה הפלסטינית דומות יותר מאי-פעם לאלה שבציבור הציוני-דתי-מתנחלי.

אני חייב להודות גם שהיום היחס שלי ליהודים דתיים וליהדותם קשור קשר הדוק לעמדותיהם הפוליטיות, היות שלפי נקודת מבטי העמדות האלה מייצגות סט שלם של ערכים, ואלה לצערי מוכיחים עד כמה אנחנו רחוקים זה מזה. ה"גילוי" הזה  מחייב אותנו להיות כנים זה עם זה ומחייב אותנו לחפש הבנה הדדית – שפירושה אינה שאני צריך "להתחשב ברגשות הדת" ולהתפשר על הערכים שלי, כי זה לא יקרה.

שוב, אני מודה, אני חש את עצמי אנטי-דתי. עם זאת, אני מוכן להילחם על הזכות של כולם לחיות בכבוד ובשוויון זכויות מלא, ולהיות חלק רצוי במדינה הזאת. החיים שלנו בצוותא במדינת ישראל מחייבים אותנו להכיר זה את זה, לכבד זה את זה, ולחיות ולתת לחיות בלי כפייה ובלי אלימות.

המחבר הוא יזם חברתי ופוליטי, אשר הקדיש את חייו למדינת ישראל ולשלום בין ישראל לבין שכניה.  ספרו האחרון  In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת  Vanderbilt שבארה״ב, ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון.