כן לא שחור לבן – פרק 6

אני רעב, אני צמא, אני עייף ואני בעיקר בודד.
נפרד לשלום מאנני ותקווה ונכנס אל התחנה המרכזית החדשה.

מי למען השם קורא לדבר כזה חדשה? הבניין הזה נולד מסריח. מה חדש בו?
שני ביתנים של בייגל טוסט. כשר, רבנות מהדרין. מספיק טוב בשבילי עכשיו.

על הדוכן הראשון כתוב בייגל טוסט ב-25 שקלים, על הדוכן שלידו כתוב בייגל טוסט ב-16 שקלים בלבד. אלך על הזול יותר, גם ככה אני בקרקעית של הכסף שלי.

"מה לשים לך?" שואל נער שעומד מאחורי הדלפק.
הוא נראה בדיוק כמו שאמור להיראות. שרשרת מגן דוד, כובע נייקי וחולצת אדידס.

"מה שיש," אני עונה. "אין בעיה," אומר הבחור. "רק קח בחשבון שכל תוספת זה שני שקלים".
"אז כמה זה יעלה?"
"עם הכול? שלושים ושניים".

"אה, ואני חשבתי שאתם יותר זולים מזה שלידכם. אצלו הכול בעשרים וחמש".
"אתה יכול ללכת אצלו, מה שאתה רוצה," הוא אומר. "אתה הבוס".

"פשש, איזה ג'נטלמן," אני עונה.
"לא ג'נטלמן ולא בטיח. שני הדוכנים של אותו בעל הבית".

אני צוחק. "לא חשבתי שאתם כאלו מתוחכמים בתחנה המרכזית.
אתם בדיוק כמו בסיפור על שני הקמצנים," אני אומר לו.

"סיפור על קמצנים?" הוא מתעצבן. "אולי אנחנו בתחנה, אבל קמצנים אנחנו לא. אני עובד קשה על הכסף שלי, אז קצת כבוד".

"לא לא, לא התכוונתי לפגוע, תשמע את הסיפור ותבין".
אבל הוא כועס. "אחי, את הסיפורים שלך תשמור למישהו אחר, קמצן תקרא לאבא שלך. מה לשים לך בטוסט?"

"גבינת שמנת שום שמיר, הרבה ירקות. כן, קצת זיתים. כן, גם קצת בצל סגול, תירס ופטריות".
"מה נטרק איתך?" הוא ממשיך להתעצבן. במקום שים לי זה ושים לי זה, תגיד לשים הכול. אתה מאלו שכל דבר חייבים לסבך. וגם יהיו לך טענות. מי ישמע אתה משלם כאן על גורמה. יאללה יאללה…"

"הבא בתור," הוא פונה לחיילת שעומדת מאחורי.
"מה יש? למה אתה כועס?" היא שואלת אותו. הוא מביט עלי ונאנח, "הורסים לי את הבריאות האנשים. הורסים. כל דבר שנעשה להם לא טוב".

"צודק", היא עונה לו. והוא ממשיך, "אנשים משלמים לנו כמה שקלים על טוסט ובטוחים שהם קנו אותנו. רוצים שנוריד להם את הירח. הבנאדם הזה חושב שאני קמצן או משהו".

החיילת מסתכלת עלי בתוכחה. "לא יפה," היא אומרת.

אני לא עונה. גדול עלי. והיא ממשיכה, "אנשים עושים כאן את העבודה שלהם, ומה קרה אם עשו טעות?! צריך לכבד".

"אבל הוא לא עשה שום טעות!" אני מתפרץ.
"לא אמרתי שהוא קמצן . הוא לא עשה לי רע, רק אמרתי ששני הדוכנים מזכירים לי סיפור".

"מה אמרת?" הוא פתאום מקשיב.
"אמרתי שהמציאות שבה שני הדוכנים כאן שייכים לאותו אדם, זה מזכיר לי סיפור".
"אהההה," הוא עונה. "אז פעם הבאה תדבר ברור, אחי, אתה לא יכול לבוא ככה לשגע אותי באמצע העבודה, זה לא בסדר. מתנצל אם כעסתי, אבל זה לא אישי".

"אין בעיה," אני עונה. "מתנצל אם הייתי לא ברור".
"הכל טוב. ומה הסיפור הזה? דבר איתי, כי אני המלך של הצ'יזבטים. אני אלוף בסיפורים. יש לי סיפורים מכאן עד לאיפה שתרצה".

מחכים שהטוסט יהיהי מוכן, ובינתיים אני מספר על שני הקמצנים ברומא.

"שני קבצנים ישבו סמוך לכנסיה ברומא וביקשו נדבה. אחד היה נראה כמו נוצרי עם צלב גדול, והשני יהודי עם כיפה, זקן ופאות. כל יום עברו אנשים על פני הקבצנים, משליכים מטבע מכובד לנוצרי ואילו ליהודי לא נתנו.

יום אחד ניגש הכומר אל הקבצן היהודי ואמר לו: ,למה לא תשב בשכונה היהודית? שם לא ילעגו לך ואולי יתנו גם לך משהו.

אמר היהודי לקבצן השני: "לייב’ל, הגויים האלה רוצים ללמד אותנו איך לעשות כסף!"

"חחח גדול. נכון, זה בדיוק כמו שאנחנו עושים כאן עם הדוכנים, יעני יקר וזול. זה היה רעיון שלי לתת לאנשים לחשוב כאילו הם ניצחו את המערכת.
שיחקת אותה עם הסיפור. תגיד, זה סיפור אמיתי?"

"לא יודע, אבל אמרת שאתה איש של סיפורים. ספר לי אתה משהו".
"וואלה, לא עולה לי משהו בראש. רגע רגע, אני אי יגיד לך משהו יעוף לך הסכך. אתה יודע שיש לנו כאן בקומה חמש קומת אמנים, מלא יצירות ואמנות מעפנה ומוזרה. לך תראה – הדברים הכי הזויים שראית בחיים שלך.

יש שם אחד, צייר של ציורים. אני כאן כבר שנתיים והוא כל בוקר בא. הבנתי הוא חי כאן איזה מאה שנה. הוא ישן כל היום וער כל הלילה. בא אלי כל בוקר כשאני פותח בערך בחמש וחצי וקונה כמה ביצים קשות. הוא גם לוקח קצתכמה סומסום מהלמטה של המגשים.

פעם חשבתי אין לו כסף, לכן הוא עושה את זה. אז נתתי לו בייגל בחינם. אבל הוא אמר שליעלי זה יותר מדי. אז אמרתי לו שזה בסדר ושזה עלי. ככה כמה חודשים, כל פעם נותן לו איזה פרוסת לחם ליעלי.

כבר כמה פעמים הוא מסר תודה בשמה, אמר שהיא אהבה מאוד.

יום אחד אמר שיעלי לא מרגישה טוב ואני אמרתי מי יודע מה הסיפור שלה.
שאלתי אותו בת כמה היא, אמר שהיא בת שש. וואלה נלחצתי. מה הוא גר עם ילדה בתחנה?

אז אמרתי לקצין ביטחון שיבדוק את העניין.
יום אחרי זה הוא חוזר אלי, מת מצחוק.  מה מתברר? שיעלי זה בכלל דג. לאיש הזה יש דג קרב קטן והוא קורא לו יעלי. וואלה איזה צחוק. סיפור אמיתי, נשבע לך".

"ואוו באמת הזוי".

אני לוקח את הטוסט, מודה לו, משלם לו. "אחלה טוסט שבעולם, נראה ומריח טוב. תודה שהורדת לי את הירח," אני צוחק. "חחח," הוא צוחק. "תשמע אחי. יום אחד אני יהיה מפורסם, אני יספר את הסיפורים שלי ואני אלוף בזה. ראית איך שאני מספר ואנשים ככה עם פה פתוח".

"צודק," אני אומר, "לך עם החלום שלך. ספר סיפורים".
"ברור. אבל קודם אני יעשה קופה. אחרי זה יהיה לי זמן ללמוד לקרוא כמו שצריך וגם לכתוב נורמלי ואחרי זה אני יתחיל להיות מורה ולהיות שחקן או דברים של סיפורים".

"ואוו, נשמע שלך בעצמך יש חתיכת סיפור".
"אהה, כן. אבל זה כבר סיפור אחר. לא מסוג הסיפורים שאני יספר. לי יהיה רק סיפורים מצחיקים או כאלו שעושים טוב על הלב".

---

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת