כן לא שחור לבן – פרק 13

בדרך לעוד יום במועדון הגלישה בתל אביב.

עדיין מוקדם. הדלתות של מרבית החנויות עדיין סגורות ואני רואה שבכניסה למסעדות וחנויות מונחים ארגזי מצרכים. איך זה שאף אחד לא גונב דברים? אני שואל את עצמי ומפנה את השאלה גם לשומר מועדון הגלישה – חברי חסר השיניים, שכבר נמצא במקום ועסוק בשטיפה של רחבת הכניסה.

הוא מגיב בחיוך: "גנבים לא מתעוררים בשעות כאלו. אם הם היו קמים בשעה כזו הם לא היו נקראים גנבים."

"מה הקשר?" אני תמה. "מה זה הקשקוש הזה? אין אנשים שגונבים שוקו מחנות באמצע היום?!"

""אולי יש," הוא עונה, "אבל הם צריכים להיענש. כי אם למישהו אין מה לאכול הוא צריך להתארגן מראש. ואם הוא לא דאג, אז הוא או דפוק או מכור. אבל מי שיבוא מוקדם ויקח שוקו ולחמניה אף בעל מכולת לא יכעס עליו. ותאמין לי שהייתי שם."

אני לא מסכים עם הקביעה. "אין הבדל בין אדם שלקח באמצע היום, לאדם שלקח בבוקר." אני נחרץ.

"בוא, אני ישאל אותך שאלה," הוא עונה.

"יש חבילת עיתונים בכניסה לפיצוציה. החבילה סגורה. כשהיא סגורה, אף אחד לא נוגע. בא מישהו ופתח את החבילה והלך. באו עשרים איש ולקחו כל אחד עיתון אחד. מי כאן הגנב – זה שלקח עיתון או זה שפתח את החבילה ולא לקח כלום?"

"אבל מה הקשר לשוקו ולחמניה?" אני שואל.

הוא עוצר אותי: "רגע רגע, תן לסיים. 

מי שפתח את החבילה הרי לא גנב כלום, נכון? אבל בגללו שאר האנשים לקחו. אז אתה מסכים איתי שיש דברים שאנחנו עושים שנחשבים גניבה אפילו שלא גנבנו כלום? ואני אומר לך שיש דברים שאנחנו עושים ולא נחשבים גניבה. לקחת לחמניה לאכול לא נחשב לגנוב." 

"אני שומע מה שאתה אומר, אבל אני לא בהכרח מסכים.

אז אתה אומר שוקו ולחמניה. ומה אם הוא גם צריך שעון או בושם? מי מחליט מה מותר ומה אסור? ותגיד, מותר לגנוב מעבריינים? ואם הם עשו טעות ונתנו לי תיק של כסף גנוב או סמים? מותר לי לקחת?"

הוא צוחק. "אף גנב לא יתן לך בטעות תיק של כסף, תאמין לי. ואם הוא נותן לך תברח. למה שיתן לך סמים?"

עומד לי על קצה הלשון. אני כמעט מספר לו על התיק, אבל מחליט שלא.

"שורה תחתונה," הוא אומר.

"כתוב בתורה 'לא תגנוב', אבל התורה מדברת על גניבה, ותאמין לי שאני יודע שיש דברים שאדם לוקח שזה לא גניבה, ואולי גם אם זה גניבה זה לא באשמתו."

"מה זאת אומרת?"

"מה זאת אומרת?! אני הייתי שם. אני הייתי מכור. הייתי גונב בשביל השימושים שלי."

"השימוש בסמים?"

"כן, לשימוש בסמים. אבל לא רק סמים נקרא שימוש. יש כל מיני סוגי שימוש. יש שימוש בסמים, באלכוהול, בהימורים, במין. קורים לזה שימוש כי משתמשים בחומר או בהתנהגות בשביל לפתור משהו שזה לא יכול לפתור."

"ומה הכי מסוכן?"

"הכל מסוכן. בעיניי הכי קשה זה הימורים."

"הימורים? דווקא שאר ההתמכרויות נשמעות בעייתיות יותר. דופקים את הגוף, הכבד וכל זה."

"תן לי להסביר לך. כבר דיברנו על התמכרויות. אדם שמכור לסמים יודע שהסמים דופקים לו את הגוף. הוא לא חושב לרגע שהסם יסדר לו את החיים. הוא רק עושה את זה כי זה גדול עליו. הוא לא יכול לשלוט בזה.

אבל ההימורים יותר שורטים את הנפש. כשהוא קונה לוטו, הוא עושה את זה עם אמונה, עם התפילה שהפעם ילך לו. שעם זה הוא יצליח, יעשה את המכה ויחזיר את החיים שלו למסלול. יחזיר את כל החובות, יקנה דברים לילדים שלו, יתחיל חדש. וזה אף פעם לא עובד. בכל פעם האמונה או התקווה מתנפצת מחדש."

השומר שתק רגע והוסיף: "ואני יודע, כי עשיתי הכול."

"ואו."

"כן, ואו. ועכשיו אני אחרי כל זה, נקי שש שנים ארבע חודשים ושבע עשרה יום מהימורים. רק להיום. רק להיום. יאללה בוא, מדיטציה ותפילת השלווה."

עשינו מדיטציה. עשינו תפילת השלווה בעיניים עצומות. ואחרי זה הנחתי את התפילין של השומר. הוא ראה שאני מסתבך עם הגלגול, צחק ואמר לי: "מה יש לך להסתבך? אתה בכלל חרדי."

"אה, כי זה נוסח אחר. זה אשכנז ואני מניח ספרד."

"ובלבד שיכוון את ליבו לאבינו שבשמים," הוא ציטט ואני צחקתי. 

"זה אמנם ציטוט למתקדמים אבל הוא חייב להופיע איפשהו בספר יחד עם 'ואהבת לרעך כמוך' ו'אם אין אני לי מי לי אם לא עכשיו אימתי'."

"ברור, ברור," הוא ענה." תוסיף גם את 'איזהו עשיר השמח בחלקו' ו'אשת חיל מי ימצא'."

אין כמו להתפלל על החוף בבוקר. אין כמו לשכב, אין כמו לרוץ, אין להתעמל. אין כמו לנוח ואין כמו לעשות כלום על החוף. בעצם אין כמו הים. המחזוריות של הגלים שאומרת לנו ששום דבר לא הולך לשום מקום. הכל חוזר. 

מתחילים לארגן את המועדון. היום הים גבוה. אי אפשר סאפים, יבואו רק גלשנים. מהמעט שאני כאן למדתי שגולשי הגלים והסאפיסטים הם סוגי טיפוסים שונים. צעירים מול מבוגרים, כאלו שבכושר מול כאלו שפחות, ועובדים מול מובטלים. הסאפים, לדוגמה, באים מוקדם בבוקר ואחר כך רצים לעבודה. אבל אף גולש לא יגיע, גם לא בשמונה בבוקר. הם מגיעים ככה באחת עשרה.

אין יותר מדי מה לעשות במועדון והם מחליטים לשלוח אותי לשליחויות בעיר.

"קח את האופניים החשמליות," אומר לי מנהל המועדון. "סע לדיזנגוף סנטר, יש שם חבילה לאסוף מבית הדפוס. אחר כך כנס לדואר, יש כאן דו"ח שצריך לשלם וגם חלק של סאפ שצריך לשלוח."

עולה על האופנים החשמליות היישר אל מסלול האופניים של הטיילת. 'טיילת שלמה להט' קוראים לזה, כשבעצם לשלמה להט בכלל קראו שלמה לינדנֶר. הטיילת נקראת על שמו ואולי בשל אותה אמירה אמיצה בזמן מלחמת המפרץ. אז התבטא על בריחת התושבים ואמר כי "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת." למה שמישהו ירצה לברוח מכזו טיילת? אני שואל את עצמי.

מדווש לאורך החופים. לכל חוף  אישיות משלו. עם הזמן לומדים להכיר. יש לצעירים, יש למשפחות, ויש לכל מיני עניינים שאני לא מתעסק. חוף גורדון, חוף פרישמן, בוגרשוב, טרומפלדור, ירושלים. ידעתם שלחוף ירושלים קוראים גם גאולה? גם הם יודעים שרק מירושלים תבוא גאולה. ממשיך, ממשיך. בננה ביץ, חוף אביב. אוי, מרוב שהייתי עסוק בחופים שכחתי שאני בכלל צריך לדיזנגוף. שובר שמאלה לשכונת כרם ישראל, עולה על רחוב יצחק אלחנן.

איזו אירוניה. "יצחק אלחנן שמאלה," מהדהדת בראשי צעקתו של הרב ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל, שבכל קעמפ מספר מחדש את הסיפור על רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא, שבהיותו צעיר התקשה בלימודו וכמעט שהעבירוהו מהחיידר לעבוד אצל הסנדלר. אם רק היה הופך לסנדלר היו אומרים לו בעת פטירתו בבואו לשמים – לך שמאלה לגיהנום, כי לא ניצלת את הפוטנציאל שבך, הרסת את גדול הדור ויצאת סנדלר…

ראש הישיבה היה צועק עלינו ואומר "אתם עומדים כאן, משה וחיים ודוד ושלמה ויצחק. אבל זה לא משה, זה גדול הדור הרב משה שליט"א. זה לא יצחק, זה הפוסק הידוע הרב יצחק. זה לא חיים, זה הגאון רב חיים מחבר הספרים הידועים. אל תרצחו את מה שיכול לצאת מכם. תאמינו בעצמכם. בתוך כל אחד טמון גדול הדור הבא!".

והנה אני, די ברור לי שרצחתי את עצמי. רוכב על אופניים ולוקח שמאלה בתוך רחובות הגיהינום התל אביבי. מרחוב יצחק אלחנן אל רחוב התבור, עובר דרך סמטאות שוק הכרמל היישר אל קינג גורג. קצת מלחיץ אותי כי זה קרוב לנחלת בנימין, שם הרי קיבלתי את התיק עם הסמים. אז אני ממהר לעלות לקינג ג'ורג ומשם בנסיעה מהירה עשר דקות ואני בדיזנגוף סנטר. או כפי שהמקומיים אומרים 'הסנטר'.

---

זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.

אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.

לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.

בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.  

מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.

אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.

תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת