היום עולה על מועדון הגלישה. עדיין שקט, רק כמה מבוגרים שוחים בים. פועלים סודנים מנקים את כל הפסולת שפיזרו העורבים. "קרע קרע קרע," הם זועקים, משחקים עם עטיפה ריקה של במבה אדומה.
יושב על קצה הקטמרן, מין סירה מוזרה. לובש חולצת טישרט ירוקה שקיבלתי; "מפקד קורס לוחמה בטרור" כתוב עליה. היא מידה XXXXL ואני מתלבט אם מפקד היחידה ללוחמה בטרור מחסל מחבלים באמצעות ישיבה עליהם. אני באמת מרגיש את עצמי לוחם עז נפש או לפחות פיראט לפני יום סוער ומלא הרפתקאות. אבל מה אני עושה עם הסמים שבתיק? הראש עדיין מלא מחשבות.
"התפללת?" שואל אותי השומר. "כן, תודה".
"אז בוא תאכל איתנו ונתחיל את היום".
אני בא. על יד השולחן המאולתר נמצא כבר גל, מנהל המועדון. אואו, והנה המדריכה עם שיער הזהב ועוד מישהו מהמועדון, יובל שמו. מין חתיך כזה, קוביות ושרמנטי. כבר אתמול ראיתי שהוא איש של פוזות, מתעסק עם כל התיירות הרוסיות.
"הכל כשר בשבילך," אומרת המדריכה. יעלי שמה. חמודה שכזו. והשיער הזה, ואוו ואוו. כמו רעמה של אריה. אני נוטל ידיים, מתיישב איתם, מברך ואוכל פרוסת לחם. על השולחן זיתים, גבינה לבנה. "וזה חמוצים שאני מכין," מגיש לי השומר את החמוצים שהוא מכין. "תאכל, תאכל".
אוכלים, אוכלים. במין חיפזון שכזה. עוד רגע מגיעה קבוצה וצריך להוריד להם את הסאפים לחוף. רץ לפה, רץ לשם. מעמיס, מעלה, מוריד. חוזר, מעמיס, סוחב ,פורק בחוף. "איפה הלישים?" צועק גל. "סליחה, שכחתי." רץ להביא את הלישים, הרצועות שמחברים מהרגל לסאפ.
הקבוצה הגיעה, גברים ונשים בגיל העמידה, מקסימים מקסימים עד כדי בחילה. שלום שלום שלום. "אולי תרצו מעט אנרגיה?" שואלת גברת אלרגיה. "יש לי כאן מעט סופר פוד אורגני וספירולינה. מנקאי. מורינגה. אבקת מאקה וכמובן זרעי צ'יה וגוג'י ברי טרי מיובש בחימום והקפאה. אבל המורינגה זה משהו מיוחד. עשירה מאוד בברזל ונוגדי חמצון, אני מכינה תה. זה מחטא הכול".
איך שהגיעו ידעתי שאני לא אוהב אותם. לא יודע, התנהגות מתנשאת. והנה פונה אלי אחד מאוכלי הספירולינה. "אתה עובד חדש?" שואל אותי. "כן." "אז תביא לי בבקשה את המשוט שלי, זה בקרוואן הראשי." רץ להביא לו. הקרוואן מלא משוטים וציוד. מביא לו את מה שנראה לי שלו.
חוזר אליו. "זה לא שלי," הוא מתעצבן. "אמרתי לך משוט קרבון היברייד של חברת פאייק"
פתאום מגיע יובל, רואה את המשוט בידיים שלי. "באיזה רשות אתה לוקח את המשוט שלי? מה אתה, דפוק?! מה אתה נוגע? מה הסיפור שלך?" הוא מתפרץ.
אני מנסה להתנצל אבל הוא לא מקשיב. צועק עלי מול כולם:
"אם אתה לא יודע, תשאל! ואם לא קשה לך אז פעם הבאה תחבר את הרצועות לסאפים,". הוא ממשיך לנזוף בי. "גם ככה אנחנו מתחילים היום מאוחר".
אני מנסה להסביר שאף אחד לא אמר לי שצריך, שטעיתי. אבל הוא רק צועק: "תשמע. אתה חדש, תלמד איך דברים עובדים כאן. ולא כל דבר אתה צריך להתווכח".
יעלי מגיעה. "בוקר טוב לכולם," היא מכריזה בקול.
"הכל בסדר?" "כן, כן," אומר יובל. "רק שלא יגע בדברים שלא שלו".
"מה זאת אומרת?" היא מסתכלת עלי בפליאה.
גברת מורינגה נחלצה לעזרתי "הוא בסך הכל הביא משוט אחר בטעות, לא נורא." היא מנסה לתקן את המצב. לא קרה שום דבר. הוא ילמד".
"טוב, אז יאללה, מתחילים," היא מסיימת את הנושא ומתחילה את האימון הקבוצתי.
"בוקר טוב לכולם, נתחיל בחימום. ידיים למעלה. תסובבו לצד ימין, לצד שמאל, סיבוב ראש. עכשיו את האגן. כל הכבוד, איזה יופי! מצויין, ועוד הפעם.
תזכרו את הכלל שילווה אותנו בים ובחיים בכלל, לא בכוח, לא בכוח. בלי מלחמות. תנו לגלים לקחת אתכם, אל תתנגדו, לא בכוח".
הם נכנסים. אני נשאר בחוץ. מהדהדות בראשי המילים על לא בכוח, אבל אני כועס. מסתגר בתוך עצמי. "הלוואי ותטבעו כולכם. נראה עם המורינגה תעזור לכם. מקווה שזה ימשוך אליכם כרישים." טוב, בעצם לא. ומה אשמה יעלי? ומה הם אשמים שהם נולדו כאלו פלצנים? לא כולם בתל אביב כאלו, הרוב בסדר. יאללה עזוב, שלא יקרה להם כלום, רק שיחטפו איזה שבר קטן באגן.
לוקח את השאריות מארוחת הבוקר.
נכנס למעגן. מלא מלא סירות. מים מזוהמים שכאלו ולהקות ענק של דגיגים. זורק פנימה לחם, זיתים, ירקות וחמוצים שהשומר הכין. הדגים אוכלים הכול. זו הרגשה טובה להאכיל בעלי חיים.
למה אנחנו אוהבים להאכיל בעלי חיים, למה? אני חושב לעצמי.
אין ילד בעולם שלא ישוש להאכיל ארנבת או צב ואין מבוגר שלא יהנה מהאכלה של ברווזים או ליטוף של כלב. אולי כי זה נתינה טהורה. מישהו מקבל ממני. ואולי יש עוד סיבות, לא יודע.
עובר הזמן; אני שקוע במחשבות, נהנה מתחושת התסכול, מהמסכנות, מהפגיעה בי. אם חשבתי על זה שאין ילד שלא נהנה מהאכלה של בעלי חיים, אין גם ילד שלא קיבל עונש ולא חיכה לזה שיפייסו אותו. אני זוכר את הסטירות שקיבלתי מאבא. אני זוכר את הבכי בתוך הארון והציפיה שאבא יבוא וילטף אותי. ואני לא אגיב כי אני עדיין כועס.
וכמו מלאך משמים, יעלי קוראת בשמי. איזו חמודה. ישתבח הבורא ויתפאר. הנה היא באה לפייס אותי.
היא מגיעה. "מה קורה להיכן נעלמת, בוא צריך אותך במחסן. בוא"
אוי לי. היא בכלל לא שמה לב שאני כועס, מכשפה מרשעת מעצבנת שכמותה. אין לה זכות קיום. ואני חשבתי שהיא מלאך. חמורה.
מסדר את מה שצריך לסדר. סוחב בחזרה את הדברים. מביא, מעמיס, קושר, שוטף, תולה, אבל כמי שכפאו שד. בשלב מסוים כנראה שעשיתי אווף על משהו ויעלי התעצבנה: "תקשיב, אם לא מתאים לך אתה לא חייב לעשות את זה. אתה לא חייב לנו כלום".
"אבל אני רוצה," עניתי.
"אז בסדר, אז די להסתובב עם פרצוף של יום ראשון. בוא, אתה איש גדול ואם יש לך בעיה תגיד. אל תסתובב כאן עצבני." שתקתי. כמה שהיא צודקת וכמה שהיא לא יודעת שזה אני. אני איש שבורח ממריבות, שבורח אל תוך הכעס והברוגז, שמחכה שיפייסו אותו אך לא יקבל את זה בקלות.
היום עובר לו. חי את החלום, נשרף בשמש. עוזר פה עוזר שם ומצלם את כל אלו שרוצים תמונה בים. לקראת סוף היום, כשנרגע במועדון, לוקח סאפ ויוצא למרחבים, לעומק. אני ואלוקים. אני ועצמי. אין בי פחד.
היום יורד ואני יודע שיש לי תיק מלא בחומר, רק שאני צריך לתרגם את זה לכסף. אני חייב כסף בשביל שיהיה לי מקום לישון.
"תגיד," פתאום פונה אלי יעלי. "דיברת עם יובל? הבנתי ממנו שבטעות לקחת את המשוט שלו."
"נכון, ולא הייתה לו שום הצדקה לצעוק עלי".
"אל תתרגש מיובל. האיש הזה מרוכז בעצמו. הראש שלו בין הרגליים, זה כל מה שמעניין אותו.
אני מתנצלת אם אני הייתי קצת קשה".
אני לא מגיב. והיא לא מרפה "מה עכשיו אתה כועס? מה הסיפור שלך? תזרום, אתה בים. אתה לא בשכונה שלך בירושלים. אל תהיה חרדי קשה."
"אני לא קשה, אבל לכל אחד יש את הבעיות שלו. אני אדם רגיש וכשמישהו צועק עלי למה גנבתי את המשוט, זה פוגע. לא ברחתי לתל אביב בשביל שיצעקו עלי שאני גנב".
"הייתי מחבקת אותך," היא אומרת, וליבי זז בקרבי – "אבל אני מכבדת את זה שאתה שומר נגיעה. אני כמעט לא מכירה אף אחד שלא היה מנצל את ההזדמנות לתת לי חיבוק. היא מצחקקת"
"טוב, את באמת מרשימה".
"מרשימה חחחח. איזו בחירת מילים דיפלומטית. תגיד שאני יפה, סקסית. מרשימה חחח. אתה מצחיק, קראת לי מקודם גברת יעלי. מה זה גברת יעלי? מה, אני אישה מבוגרת?. אבל בסדר".
היא נהייתה שקטה לרגע. שקעה במחשבה. פתאום אמרה לי "לכל אחד יש את השריטה שלו. אתה רוצה לשמוע מה השריטה שלי?"
"מה?" שאלתי
"אני אובססיבית."
"אובססיבית? על מה את אובססיבית?"
היא לא עונה. חושבת.
"אני רוצה להראות לך קליפ." היא מוציאה את הסמארטפון ופותחת קליפ ביוטיוב.
"קוראים לזמרת אלישע קיז. היא שרה את הסיפור שלי".
אני צופה בשיר. זמרת באמת מיוחדת, קול מלטף ששובר את הלב.
יעלי מסבירה לי את המילים:
"יש אנשים שחיים למען המזל, יש אנשים שחיים בשביל התהילה, יש אנשים שחיים בשביל הכוח. יש אנשים שחיים בשביל המשחק. ויש אנשים שחושבים שהדברים הפיזיים מגדירים את מה שבתוכם.
הייתי שם בעבר וזה החיים משעמם, כל כך מלא בשטחיות.
יש אנשים שרוצים הכול, אבל אני לא רוצה שום דבר בכלל אם זה לא אתה, מותק, אם אין לי אותך, בייבי…
יש אנשים שרוצים טבעות יהלומים, יש שפשוט רוצים הכול
אבל הכול לא נחשב כלום אם אין לי אותך."
השיר מסתיים. יעלי בוכה. אני יושב בשקט.
נתתי לה לטיפה קטנה על היד. ראיתי שהיא כאובה.
"היה לי חבר, היינו יחד שנתיים. הוא היה כל החיים שלי.
לפני כמה חודשים הוא אמר לי שהוא רוצה להיפרד. לא הבנתי למה, רציתי למות. רציתי להרוג אותו ואת כל העולם. הורים שלי שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי ולמדתי על עצמי שהייתי אובססיבית. זה היה קשר לא בריא מצידי. אובססיה.
היום אני כבר יודעת את זה. אבל אני עדיין מרגישה שאין לחיים שלי משמעות בלעדיו, שלעולם לא תהיה לי אהבה."
ישבתי בהלם. יעלי? יעלי המדהימה? זאת שיודעת שהיא מרשימה ואמרה לי מקודם שכולם היו רוצים לגעת בה? מה היא כבר מצאה בו? אבל שתקתי. אני יודע שאין לי דרך להבין הכול.
"אני מצטער בשבילך, מקווה שתמצאי שלווה. זה מה שכל אחד מאיתנו צריך." אמרתי.
"תודה," היא ענתה. "ואני מעריכה את זה שלא אמרת לי שאני יכולה למצוא עוד אלף בחורים כמוהו. פשוט הקשבת. אני בטוחה שגם בשבילך הדברים יסתדרו.
ועכשיו, נשמה, איפה אתה הולך לישון הלילה? ומה הסיפור עם התיק בתא שלך?"
זהו פרק נוסף בסיפורו של אומץ, זהו סיפור אמיתי שלא קרה באמת.
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא גורם לי לבכות בזה הרגע בזוכרי את הדמויות שאת החיים שלהם אני הולך להעביר לכתב.
אלו דמויות שפגשתי בלילה ארוך של שלושה חודשים, חודשים בהם התגוררתי יחד עם עוד קבוצת אנשים בעיר התחתית של תל אביב.
הרבה אובדן. הרבה שאלות. הרבה תובנות. הרבה שנאה ונקודות קטנות של אהבה. כשחרדים, צריכים קצת אומץ.
לא קל לי.
מעולם לא חשבתי שאעשה גרפיטי במודיעין עילית. מעולם לא חשבתי שאני אומץ.
מעולם לא חשבתי שאפסיק לעשות גרפיטי ושיש משהוא שיכול לעצור אותי מלזעוק.
אבל החיים מורכבים וקשים מרצון ואמונה כזו או אחרת, ובשלב זה אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.
האמינו לי. יש לי יד בדברים רבים ועשיה מהפכנית שעוזרת ומקדמת את הציבור החרדי. לא כולם רואים את זה ככה, אבל אני בא באמת ובכנות בא מתוך אהבה ודאגה למקום בו אני נמצא ובו אני מגדל את משפחתי – יודע שהשינוי מתקדם וקורה.
בנוסף לשלושה עשר עיקרים.
אני מאמין שאומץ זה כלאחד שלא ישב בשקט בראותו עוול.
מעולם לא חשבתי שאני יודע לכתוב ולא חשבתי שאכתוב סיפור משמעותי כמו זה. אבל הנה זה קורה והוא מבוסס בחלקו על מציאות, על סיטואציות ומפגשים שחוויתי ושהפכתי אותם לסיפור.
אני מזמין אתכם להצטרף, להגיב ולהשתתף במסע.
תודה מיוחדת לרחל קסל – מתרגמת ועורכת
בספרו החדש "כמי שיש לו אור" אלי שטרן לוקח אותנו למסע נפשי ורגשי של אמונה,…
בנקמה יהודית גרובייס מייצר לא רק חווית צפייה מרתקת, אלא גם שיח חברתי עמוק
סדרת 'יוצר. האדם" לוקחת אותנו להצצה מעמיקה אל לב עולמם של היוצר והיצירה והחרדית, בדגש…
אם המצבר של הרכב שלכם התקלקל ודורש החלפה, אתם בוודאי יודעים שלא תהיה לכם אפשרות…
לא מעט אנשים כיום בוחרים לנהוג במכוניות חשמליות וזאת בשל הרצון לחסוך בדלק וכן בשל…