אבני הרחוב המשתלבות, מפויחות פיח עולמים, נעלמות ובאות תחת סוליות מנעלי. רוחשות חורקות הן האבנים כמו אל נכון רוצות הן לגעור בי: "פה זה תל אביב אדון, אזיל לקרתא הליך בנימוסה במטותא!" אך אני מתעלם מהן.
למול עיני מגדלים ממגדלים שונים. לזה צורת תיבה ולזה חוד המיתמר מעלה, לזה חזית בולטת ולזה שוקעת – הצד השווה שבהן שכולם עטויים זכוכית, זכוכית המשברת קרני שמש רכות אלו של אחר צהריים זה של שלהי אלול.
חולין.
הכל חוליני מדי בשבילי בתל אביב זו, יותר מדי חול עד כדי מחנק. לא נראה כאילו עוד שבוע ראש השנה יהיה פה ויום הכיפורים וסוכות, לא. חפץ הנני לזעזע קמעא שלווה קייצית זו, קמעא, לא ביותר, שכן אני אוהב אותה ככלות הכל וטוב יש בה לישראל.
השפתיים מרחשות, הניגון בוקע, רחוב המסגר כנראה אולי אף פעם לא שמע את הניגון הזה מנסר בחללו. הניגון ניגון של סליחות, והנוסח? הנוסח נוסחו של ר' זישא הורוויץ שיחיה, חרוט על לבבי.
ארבע שנים, ארבע שנים חי אני עם הסליחות הללו בדיסוננס ועדיין לא התיישב ליבי עם המילים הקשות הללו. אולם, בעודי ספק הולך ספק רץ אני מבין שהמילים הקשות והמייסרות הללו מזמן איבדו את משמעותן התוכנית, איננה. אין הן כי אם רק תשתית תמסורת לצליל שעל גביהן, לאותה התרפקות כוספת, בוכיה ואוהבת של ר' זישא על עמוד החזן אל אביו שבשמיים.
אני הולך, הולך ומחזן, סח אל המגדלים.
רואה אתה בניין MIX? "חלים כמבכירה מעברת משאך…",
שומע הנך בניין בנק הפועלים? "לשמוע, לשמוע, לשמוע אל הרינה ואל התפילה…"
