עיתונאי קטן – שלי

עוד שנים רבות אחר כך נלחשו מפה לאוזן אגדות סביב זונדל המסכן וחיבורו שאבד • אותה תשוקה בלתי נשלטת דווקא לאותם ביבים סרוחים • החיבור שאבד
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מדוכדך ומרוקן, תחושת כשלון חריפה צורבת כל נשימה ונשימה שלו. כך מתהלך לו זונדל בעולם שאין לו שום שייכות אליו.

שקוע הוא בעולמה של תורה עד צוואר. כבר באו מים, אין מים אלא תורה, והם באו עד נפש.

תעודות המסמיכות אותו להיות מורה הוראה, מעוטרות בחתימותיהם המסתלסלות של גדולי הרבנים, טמונות עמוק בארון חדר השינה שלו. הוא יושב אוהלים ומחמם ספסלי כוללים מזה שנים.

יתכן שהיה רוצה להמית את עצמו בעולמה של תורה, אבל אין לו אפשרות כזאת. מהסיבה הפשוטה והעצובה, הוא כבר מזמן מת שם. אין לו במקום הזה לא טעם ולא חיות, לא ריח ולא לחלוחיות.

ומתוך אותה תחושה מרה וחמוצה של דכאון ויאוש עולה בו זכרון עמום.

זכרון מאותם ימים רחוקים בישיבה בהם היה מבלה את סֵיידֶר בֵּיס המשמים בַּאוֹיצֶר. אי אז כאשר הלימודים הסדירים הפחידו אותו, הוא חש שהם גדולים עליו. הם שעממו אותו. הוא חיפש תחליף זול ופיקנטי בספריה העשירה.

אחד מאותם ספרים שהעביר בהם את זמנו היה אוסף המכתבים ששלח ה"סטייפלער", קובץ אגרות מכורך שנקרא "קריינא דאיגרתא".

באחד מאותם מכתבים, נשאל הרב קנייבסקי מה לעשות עם בן תורה שאיבד טעם בחייו. מתוך כל הדברים שנכתבו בתשובה, זכר זונדל את העצה לכתוב ספר.

נו, ספר תורני לא חשב זונדל לכתוב.

עם כל מה שהיה רחוק שנות אור מדור דעה, אותו דור שזכה לנסי יציאת מצרים וקבלת התורה, לעתים תכופות זונדל היה מרגיש קשר נפשי אליהם, שואב נחמת מה מקלקלתם. אם הם יכלו לומר על אותו לחם אלוקי זך וטהור, על המן הקדוש: "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", ודאי יסולח לו פשעו, או שמא לכל הפחות תובן מעט חטאתו, כאשר התורה שהיא מקור מים חיים, אינה בעיניו יותר מאשר מים מעופשים ומקור מוות.

כמה שניסה להתחבר לתורה, הוא הרגיש בעצמו את קללת הנחש. כל חלק בתורה שניסה ללקט ממנו צוף, לא היה בו אלא טעם עפר מחניק.

או שמא נדבק הוא במחלת קורונה רוחנית ולכן אינו חש כל טעם בדברי תורה. אוי, כמה השחירו כליותיו מרוב יסורי המצפון ומהחשש שמא חטאיו הם שגרמו למחלה המסתורית הזו.

כך שלחשוד בו בהתלהבות פתאומית לכתיבת ספר העוסק בדברי תורה, יהיה רק משום לעג לרש.

נכון, את הספריה התורנית הוא כבר לא יעשיר, אבל ישנן עוד סוגות רבות של ספרים.

כן! כן! זונדל יכתוב ספר ויהי מה.


בזמנים שהם לא יום ולא לילה, במקומות שעין אדם לא תשזפנו, היה יושב זונדל ומזיל את חלומו. הטיף טיפת דיו ועוד טיפה, עד שהחלו להצטייר להם הדמויות.

זונדל השתעשע ביצירת גולם ובטוויית חלומותיו של החכם מכל אדם, הוא בישל את דמותה של הטבחית טובת הלב עם המכשפה.

העלילה הלכה ונטוותה, הלכה והתהדקה. זונדל נמצא במקום מחבואו על גג הבנין, רוח קרירה מלטפת אותו, והוא חש עצמו כעומד על גג העולם.

הדפים כבר צפופים צפופים, לא נשארו כמעט רווחים. זונדל מתחיל להרהר מה יהיו צעדיו הבאים.

עד עכשיו איש לא ידע את סודו. הוא התבייש בחלומו, הסתיר את מעשיו כפושע. חשש שיקוננו עליו איכה הפך זונדל יושב האוהלים ללבלר המכלה את זמנו בסיפורי בדים.

זונדל הופך את הדפים, מסתכל עליהם, אך לא קורא בהם. הוא קורא עכשיו בדפים אחרים, דפי חייו.


הנה עולה בזכרונו אחד מהפרקים המוקדמים, עוד הרבה לפני פרק האיש מקדש.

זונדי בגרסתו הצעירה עומד בחדרו בפנימיה, נמצא יחד עם בנימין חמו, חבר החדר הצרפתי. רגע של זחיחות מעורבת בתסכול מוציא ממנו שורה של העוויות פנים, חיקויים וקולות מצחיקים. בנימין מתלהב "או לה לה, חבל ממש, אתה יכול לעשות קריירה כמו של דוד החקיין, תוכל להיות ממש כמו מיסטר בין".

זונדי שמעולם לא ראה את דוד החקיין וכלל לא ידע מיהו אותו מיסטר בין, הוחמא החמא היטב. אך עם התנפחות החזה מילאה אותו רק מחשבה אחת: "הצרפתי הזה, מה הוא חושב לעצמו? אני, זונדי איהפך למוקיון?! אני אהיה חרפת המשפחה??? נכון, אני לא לומד. אני אפילו שונא ללמוד. אבל עתידי כבר מזמן נמצא מאחורי, מרגע שנולדתי קראו לפני "אברך!". הצרפתים האלה… מה הם מבינים?".

רוח פתאומית שנושבת מתוך קרביו הופכת את דפי חייו במהירות מסחררת.

הספר נותר פתוח באחד הפרקים האחרונים. הוא קורא בעיני רוחו על דסי, בתו המאוכזבת מכך שאפילו תפקיד שולי היא לא מגלמת בחוג הדרמה שאליו היא הולכת.

שוב סיטואציה של שחרור, הפרצופים והתגובות של זונדל מפיקים מדסי את האמירה הלא שגרתית: "אבא, אולי נעשה ביחד הצגות", החמיאה לאביה על כישורי המשחק שלו ובו זמנית שחררה את קיטור התשוקה שלה למשחק, את עשן העלבון מהדחיה שחוותה.

וזונדל… זונדל חשב במרירות שבגילו כבר לא חולמים חלומות, כבר לא רוצים לעשות.

עוד פרק קצרצר נקרא לפניו בספר דברי הימים, אותה פעם שהחברותא שלו הציע לו לממש את חלומו הכמוס, כל כך כמוס שגם לעצמו הוא לא גילה אותו. החברותא הציע לו ללכת להיות עיתונאי.

"אני? להיות עיתונאי קטן, איש ביבים מבוזה?" כך הוא חשב ברובד שאותו העז לחשוב, בקליפת מחשבתו.

על אותה תשוקה בלתי נשלטת, דווקא לאותם ביבים סרוחים, לא העז אפילו להרהר בינו לבין עצמו.


דפים צפופים נגלים לפניו מפרקי חייו, דפים שכביכול היו כתובים עד עתה בכתב סתרים. פרקי חיים כמוסים, מאוויים, חשקים, חלומות מוסתרים ומודחקים.

לפתע הכל צף בו, גודש וממלא אותו. הוא מוצף עד שהוא מתחיל לזלוג.

נהרות של כאב, נחלים של התעלמות עצמית, אשד של רגשות, הכל מתפרץ בלבה רותחת.
זונדל מתפרק לרסיסים, בוכה את נשמתו.

הוא לא רואה כלום.

הדפים, הדיו והדמעות הופכים לעיסה רטובה וחסרת משמעות. הדפים מלאים בשלוליות שקופות עכורות ותחומות בכחול הדיו.

זונדל מבין שהסיכוי כבר אבד, הוא לבד. אין לו אומץ להגשים חלומות. אין לו אומץ לחיות.

זונדל הולך חבוק, חובק את הדפים המרוטים, הולך הלוך ובכה. והולך והולך והולך… הולך לעולמו.

זונדל וחלומו בידו התנפצו אל קרקע המציאות.

בחייהם ובמותם לא נפרדו.


אל פתחו של רב הקהילה הגיעו עם שאלה, מה דינם של אותם דפים מלאי דם, דפים שהיו כתובים בצפיפות, אך לעולם לא נדע מה היה כתוב בהם, אם דברי תורה שיעלו לו כמליצי יושר, או שמא דברים אחרים.

הרב דחה את הדברים במחי יד.

זונדל?! זונדל שלנו? זונדל זה, הוא יושב אוהלים ושוקד על תלמודו.

לא נדע מה גרם למקרה הנורא, אבל ברי לי שכתביו הם דברי תורה.

ובלאו הכי, סיים הרב בטון ענייני ויבש וחתם בנימוק הלכתי, בלאו הכי יש לקבור הכל, שמא דם הנפש נמצא בין הדפים.

אך הרב לא ידע, גם השומעים לא ידעו, כי הדם על הדפים לא היה אדום. אותן שלוליות שקופות עכורות, אותם קווי תחום כחולים דהויים, הם היו דמו של זונדל, הם היו תמצית הנפש שלו.


עוד שנים רבות אחר כך נלחשו מפה לאוזן אגדות סביב זונדל המסכן וחיבורו שאבד. אותו חיבור עלום שכנראה טמן בחובו גילויים שהיו מרעישים את עולם התורה וההלכה, אך לא היה העולם ראוי להם ולכן נימוחו ונטשטשו בדמעותיו של זונדל עד שהפכו לישות אחת עמו בלכתם עמו בדרכו האחרונה, עת נטמן והתאחד עמם כאותם גווילי תורה שנשרף בהם רבי חנינא בן תרדיון.

ולא ידעו אותם מלחשי אגדות עד כמה רחוקים הם מלדעת מהו החיבור שאבד.

כל אותם מתפעמי מעשיות לא העלו בדעתם כי החיבור האמיתי שאבד לא היה אלא החיבור של זונדל לעצמו, החיבור שלו לרצונותיו, לעצמיותו וליכולותיו.

לולא נאבד אותו חיבור, אפשר וגם זונדל לא היה נאבד.

קישור מקוצר:
Image by Reimund Bertrams from Pixabay

2 מחשבות על “עיתונאי קטן – שלי”

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

דור האנוסים

אני כותב את הדברים האלה כדי שתדעו שהפכתם אותי לאנוס, אנוס גמור • זעקה אנונימית ברגע האמת

לחשמל לא אכפת מכלום

לחשמל לא משנה אם הוא טוב מוסרית, אם הוא יפה, אם הוא טעים, אם הוא מריח טוב. כך גם הרצון האנושי, משוחרר מנימוקים

סיפורו של ההלך

איך יתנקה ההלך השפוף, ומי יקח את האחריות

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו