"אין לי משפחה", אמר הקשיש ושלף תעודת נכה צה"ל: "היה שווה להיפצע"

בסופה של רחוב ז'בוטינסקי, משה ארלנגר נזעק להרים קשיש שהתמוטט. שום דבר לא הכין אותו לווידוי המטלטל

9:35 בקרן הרחובות ז'בוטינסקי – רבי עקיבא, בני ברק.

התנועה הסואנת נעצרת מדי פעם לטובת הולכי הרגל הנחפזים לחלקה המתועש והממושרד של העיר הגוש-דנית. המוני אנשים נחפזים למלאכתם, עוצרים רגע לנוכח הרמזור האדום, המשהה את הנהירה.

גם אני אחד מאותם החוצים מדי יום את הסמבטיון.

וכך, עשיתי גם הבוקר את דרכי מהרכב למשרד. מול עיניי אדם בשנות ה-70 לחייו. הוא מנסה לעלות על המדרכה, אך תחת זאת קרס והתמוטט על הכביש.

מזווית עיני ראיתי אותו מעוות על האספלט, כשהוא אוחז בקרסול ימין שלו. הרמזור התחלף לירוק וההמונים כמו לא ראו את המתרחש – ואולי באמת לא ראו – והמשיכו ללכת.

חזרתי שני צעדים לאחור. כרכתי את זרועותיי תחת זרועותיו והרמתי אותו. הוא היה מיוסר. בקושי הצליח לעמוד על רגליו, עד שהתיישב כל מדרגה סמוכה.

"זה כלום", "אני בסדר", מלמל, ואני ראיתי שהוא לא בסדר.

"בא תשתה משהו", הציע איש צעיר. "אני הולך לקנות לך שתיה", התנדב. אך האיש בשלו.

"אני בסדר… זה הרסיסים… זה קורה לי לפעמים…"

"אדוני, אני אזמין לך מונית שתיקח אותך הביתה", ניסה הצעיר.

"לא! לא! אני בסדר", האיש המבוגר התנגד נחרצות.

"על חשבוני, אני משלם עליך… תן לי, בכבוד שלי".

האיש המבוגר הליט את פניו בידו האחת והחל לבכות.

"אתה רוצה שנדבר עם מישהו מהמשפחה שלך?", ניסיתי לעזור אך הדמעות הלכו וגברו.

"אין לי משפחה, הכל בסדר. אני עוד רגע אלך לתחנה ואסע באוטובוס הביתה", אמר.

הצעיר ניסה לדבר אל ליבו שיסע במונית אך הוא התעקש שלא. הוא שלף מכיסו כרטיס פלסטיק והראה לנו.

תעודת נכה צה"ל

"אתם רואים? כל הרגל שלי מלאה רסיסים וברזלים. היה שווה להיפצע בשביל המדינה הזאת. כדי לראות שיש עוד אנשים טובים".

כמה אנשים עצרו ממרוצם וחלקם אף ניסו לעזור.

"תיקח מגנזיום", הציעה אשה אחת.

"מגנזיום? זה יעזור?"

"מגנזיום מחזק את העצמות", המטירה האשה מידענותה.

"אתה רואה איזה אנשים טובים יש במדינה שלנו?", הוא שואל אותי ואני מהנהן בשעה שהצעיר סומך את הקשיש ומצעיד אותו לעבר תחנת האוטובוס.

הרמזור התחלף לירוק, ובמקום לעבור התבוננתי בשני האנשים. הפצוע והאיש הטוב הולכים יחד. זה היה נראה כמו סצנת סיום של סרט.

זו הייתה סצנת החיים שלנו כאן בארץ הבלתי אפשרית.

ולא, אפילו לא חשבתי לשלוף את הטלפון ולצלם.

יש רגעים שמנציחים בזיכרון.

יש רגעים שלוקחים לדרך.

קישור מקוצר:
Photo by Alireza Badiee on Unsplash

כתיבת תגובה

אולי יעניין אותך גם

בלילה אחד: הצלתי בחורה מתקיפה והחזרתי כלבה בתשובה

אני צועד מדושן עונג. בראשי דברי תורה, בידי חלה ריחנית. ואז היא הגיעה, מתחננת שאתלווה אליה • אבל מי שבאמת גדעו את ההתעלות היו חבריי. הם הציעו סיגריה, אני ניהלתי דיאלוג עם הכלבה • גרשון מושקוביץ מסכם שבת

ראש הישיבה ובנו המתקשה

איך הילד הצליח לעבוד עלי כל השנים, ממלמל הוא ללא הרף, טור אישי ממטפל בנוער מתקשה

היהדות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואני

במציאות חיינו ככל שאתה קושר את ישראליותך יותר ליהדותך, אתה מתנגד יותר לפשרות עם הפלסטינים • מודה, חש את עצמי אנטי-דתי • גרשון בסקין בטור יהודי כאוב

נס העז העיוורת

האם יש צורך בשפיכת קפה לחיבור ליהדות, ולמה אבא שבשמים הציל אותי בנס – מנס

80 שנה אחרי: מותו הטראגי של החזן ההולל, הוא הסיפור של כולנו

יואל דוד סטרשונסקי עזב את השטייטל החמים לטובת קריירה בוורשה הגדולה • שנות הזוהר הקצרות הסתיימו בחטף, לא לפני שזכה לחיבוק אחרון מהחברים בכור מחצבתו • ולסיפור שלו יש הרבה יותר אקטואליה מנוסטלגיה

מהירות האור

מה סודך שלהבת יקירה, גלי לי מה את מסתירה. איך יופייך לא פג עם השנים, לא נס ליחו, לא התפוגג בין העמים • אתי קצבורג

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן