9:35 בקרן הרחובות ז'בוטינסקי – רבי עקיבא, בני ברק.
התנועה הסואנת נעצרת מדי פעם לטובת הולכי הרגל הנחפזים לחלקה המתועש והממושרד של העיר הגוש-דנית. המוני אנשים נחפזים למלאכתם, עוצרים רגע לנוכח הרמזור האדום, המשהה את הנהירה.
גם אני אחד מאותם החוצים מדי יום את הסמבטיון.
וכך, עשיתי גם הבוקר את דרכי מהרכב למשרד. מול עיניי אדם בשנות ה-70 לחייו. הוא מנסה לעלות על המדרכה, אך תחת זאת קרס והתמוטט על הכביש.
מזווית עיני ראיתי אותו מעוות על האספלט, כשהוא אוחז בקרסול ימין שלו. הרמזור התחלף לירוק וההמונים כמו לא ראו את המתרחש – ואולי באמת לא ראו – והמשיכו ללכת.
חזרתי שני צעדים לאחור. כרכתי את זרועותיי תחת זרועותיו והרמתי אותו. הוא היה מיוסר. בקושי הצליח לעמוד על רגליו, עד שהתיישב כל מדרגה סמוכה.
"זה כלום", "אני בסדר", מלמל, ואני ראיתי שהוא לא בסדר.
"בא תשתה משהו", הציע איש צעיר. "אני הולך לקנות לך שתיה", התנדב. אך האיש בשלו.
"אני בסדר… זה הרסיסים… זה קורה לי לפעמים…"
"אדוני, אני אזמין לך מונית שתיקח אותך הביתה", ניסה הצעיר.
"לא! לא! אני בסדר", האיש המבוגר התנגד נחרצות.
"על חשבוני, אני משלם עליך… תן לי, בכבוד שלי".
האיש המבוגר הליט את פניו בידו האחת והחל לבכות.
"אתה רוצה שנדבר עם מישהו מהמשפחה שלך?", ניסיתי לעזור אך הדמעות הלכו וגברו.
"אין לי משפחה, הכל בסדר. אני עוד רגע אלך לתחנה ואסע באוטובוס הביתה", אמר.
הצעיר ניסה לדבר אל ליבו שיסע במונית אך הוא התעקש שלא. הוא שלף מכיסו כרטיס פלסטיק והראה לנו.
תעודת נכה צה"ל
"אתם רואים? כל הרגל שלי מלאה רסיסים וברזלים. היה שווה להיפצע בשביל המדינה הזאת. כדי לראות שיש עוד אנשים טובים".
כמה אנשים עצרו ממרוצם וחלקם אף ניסו לעזור.
"תיקח מגנזיום", הציעה אשה אחת.
"מגנזיום? זה יעזור?"
"מגנזיום מחזק את העצמות", המטירה האשה מידענותה.
"אתה רואה איזה אנשים טובים יש במדינה שלנו?", הוא שואל אותי ואני מהנהן בשעה שהצעיר סומך את הקשיש ומצעיד אותו לעבר תחנת האוטובוס.
הרמזור התחלף לירוק, ובמקום לעבור התבוננתי בשני האנשים. הפצוע והאיש הטוב הולכים יחד. זה היה נראה כמו סצנת סיום של סרט.
זו הייתה סצנת החיים שלנו כאן בארץ הבלתי אפשרית.
ולא, אפילו לא חשבתי לשלוף את הטלפון ולצלם.
יש רגעים שמנציחים בזיכרון.
יש רגעים שלוקחים לדרך.
