קוגל "מעורב" ירושלמי

במוצאי הבחירות ראיתי  פוסט של חבר חילוני שפרסם תמונה שלו עם חבריו חוגגים את תוצאות הבחירות. כחרדי שעבר את מערכת הבחירות האחרונות בתחושה "חרדית" של ניכור,  הדרה וקצת שנאה מהכיוון החילוני. שלחתי לו בבדיחות האם יתנו לנו להמשיך לחיות כאן? בטח יהודה, הוא השיב. רק תביא איתך קוגל. מספר דקות אחר כך תייג אותי בפוסט של תמונת נצחון ממטה יהדות התורה – קוגל ירושלמי עסיסי.

כשבני גנץ ביקש לפגוש את החרדים בבני ברק, חלק מהדיבור איתי להכנת המפגש היה על הצ'ולנט והקוגל שנאכל, היה להם חשוב שזה יהיה מקום 'אותנטי'. כן, גם ביקשו שיח איכותי ומשמעותי. אבל תשומת לב רבה לא פחות מכך, קיבל הקוגל.

כמי שעוסק הרבה שנים בשיח הבין מגזרי וכחלק מכך גם מוביל סיורים להכרת הציבור החרדי. הקול הזה תמיד נשמע, מחפשים את הדבר ה'אקזוטי', וזה יכול להיות הקוגל, או כל דבר אחר .

לעומת זאת, לא מזמן לקחתי צוות של אנשי ונשות חינוך חרדים למסע הכרות עם החברה הישראלית. במסגרת המסע הגענו לישוב ערבי והיה מדהים לראות את המורה החרדית יושבת עם מקבילתה הערבית ומתעניינת בחייה האישיים הרבה מעבר לחינוך. זיהיתי שם אצל דסי צורך להכיר לרגע את שירין כאישה, כאמא, כרעיה. הרבה מעבר לכל הסטראוטיפים.

השאלה הגדולה באמת היא, איך אנחנו רואים את האחר. האם נוח לנו בדווקא לראות את החרדים כאוכלי קוגל, את הערבים כקבלני בניין או דוברי פ במקום ב, משום שזה מרחיק אותם מעט מאיתנו, מגדר אותם וסוגר לנו את הפינה הזו של ה'אחר'.

הרבה כתבו על הנושא הזה של סטיגמות והתפיסות שלהם. ישראל כץ במאמרו המצוין ('על סטריאוטיפים ודעות קדומות') כותב:

"הסטריאוטיפ הוא תווית המצביעה על מסגרת קוגניטיבית או אמונה מאורגנת, ומשמש כידע על קבוצות בקטגוריות חברתיות שונות. היינו, מעין ”מיני תיאוריה“ על המאפיינים המיוחדים ה“מתאימים“ לאותן קבוצות וקטגוריות. הסטריאוטיפ יכול להיות מופעל בצורה אוטומטית, ומחוץ למודע. ככזה, כמו שאר הסכמות הקוגניטיביות, הוא מאפשר לנו עיבוד מידע מהיר, ויכולת להתמודד עם עומס המידע הניצב בפנינו…" מאידך, "קיטוב זה מאפשר לחזק זהויות חברתיות מסוימות על ידי כך שהן מתוארות כשונות בתכלית מזהויות אחרות. בדרך כלל, נלווית לכך גם העדפה ברורה. אם ניתן לזהות ולהבחין בבירור מי נחשב ”חולה“, ”נכה“ או ”פגום“, הרי יש בכך גם כדי להבטיח כי כל השאר מייצגים ”בריא“ ו“שלם“. דווקא משום שבדרך כלל אין הדבר בגדר מובן מאליו, יש בתיוג כדי להציע הקלה ומרגוע."

מה בין דודי לי ואני לו

השאלה היא האם זה משפיע גם עלינו בהתייחסנו למקום הפנימי שלנו. למשל היחס לחודש אלול, אשר גם הוא בסופו של דבר סטיגמתי. נוח לנו עם שופרות, נוח לנו עם צעקות ה"אלוללל,. אולי כי זה חוסך לנו עבודה פנימית מעמיקה של מה בין דודי לי ואני לו.

האם נוח לנו להסתכל על החרדים המודרניים כ'אייפון' וכדומה. או על החרדים השמרניים כ"עדר", פשוט משום שזה חוסך מאיתנו את המחשבה ואת ההעמקה במה זה אומר בשבילי להיות חרדי, מה היא בשבילי דעת רבנים ומהי באמת העמדה שלי ביחסי שמרנות-פתיחות.

נוח לי כחילוני שהחרדים "אוכלי קוגל" משום שזה לא מצריך אותי לשאול האם בשחור לבן הזה יש עוד צבעים, אולי משהו מדרך חייהם רלוונטי גם אליי.

נוח לי שהחילונים 'עגלה ריקה', כך אין לי מה להתבלבל בדיסוננס שבין אנשים ערכיים לפגיעה בשמירת תורה ומצוות.

נוח לי שהערבים הם "פועלי בניין". אין צורך לשאול מה מיוחד בדרך בה הם מתייחסים למסורות אצלם. לכאבים על הארץ שלתחושתם נגזלה מהם.

נוח לנו כיהודים לקטלג את אלול כמפחיד, את חנוכה כמסיבת לביבות, את פורים כאלכוהוליסט. נוח לנו לקטלג את לימוד התורה כמשהו ששייך לכולל, את חיי התורה כמשהו ששייך לאברכים, את דעת תורה כמשהו של ג' או ש"ס, את הפרנסה כמשהו של חולצות כחולות, את הדף היומי של העובדים.

כך קל לנו להיפטר מחשיבה יותר מעמיקה על העמדה הפנימית שלנו, ואנו נפטרים מהצורך לשאול מה באמת אנו יודעים על יסודות היהדות. מה מקומה של השמחה או היראה בעבודת השם, מה בין לימוד תורה לקביעת עיתים, ביו קריירה לפרנסה משמים.

קל, אבל באמת קשה.