מדי פעם קורה לי, בסיטואציות חברתיות מסוימות – במהלך דיון, ויכוח או סתם מפגש חברתי או משפחתי – כשאני עוקב אחרי אחד המשתתפים המתנהל בתוך הסיטואציה, נדמה לי שאני מזהה מלחמה סמויה אותה נלחם אדם זה בתוך הדינמיקה החברתית. אולי לעתים אני רואה מהרהורי לבי, אך נדמה לי שלפחות בחלק מהמקרים אני צודק באבחנתי.
קל לפספס את זה, אבל ממבט מקשיב ורגיש יותר אתה פתאום שם לב: הבן אדם מנהל כאן מלחמה. מלחמה על הפרסונה שלו, מלחמה על כך שהוא צודק ולא טועה, מלחמה על להיות רצוי ואהוב, מלחמה על הכבוד שלו בתוך החברה, וכן הלאה.
ואני עומד מהצד, ומלבד זה שאני לעתים מזדהה אתו (כי מי לא רוצה להיות אהוב ומכובד וצודק וכו'), אני פשוט רוצה לגשת אליו ולחבק אותו, לפחות מטפורית – לחבק את החלק הזה שבנפש שרוצה להיות אהוב וצודק וחכם ויפה, ולמען המטרה הזאת מוכן אפילו להתבזות ולהשפיל את עצמו ולהלחם בחירוף נפש על דעתו, לדבר בחוסר גילוי לב, או לפחד לחשוף את פגמיו וחולשותיו.
אני רוצה לחבק אותו ולומר לו: תפסיק להלחם! אתה אהוב גם ככה! כל החלקים שלך, גם הטובים וגם אלה שפחות, עושים אותך למי שאתה. החלקים המוצלחים שלך – לא בהכרח גורמים לאנשים לאהוב אותך. לעתים להפך. אהוב את עצמך וקבל את עצמך כמו שה' אוהב אותך ומקבל אותך, ואז תראה שגם אחרים יאהבו אותך. או למעלה מכך – לא תזדקק בכזו נואשות לאהבתם.
מתוך המקום הזה, שהתחבר לי אל ה"וימינו תחבקני" של הסוכה ואל ה"חבוקה ודבוקה בך" של ההושענות, כתבתי את הרשימה הבאה.
יהי רצון שנזכה תמיד להיות מחובקים, ולא פחות חשוב – להיות מסוגלים להתחבק.
מעצמאות להתמסרות – המסע מראש השנה אל סוכות
ראש השנה הוא "יום העצמאות" של האדם, ככזה הוא יום שמח מאד, וככזה הוא גם יום מלא אימה. ככזה הוא גם יום המשפט. ביום זה האדם נבחן כבעל אחריות על חייו. תמונת עולמו נפרסת ומתבררת. ביום זה נשקלים חלקי הטוב מול חלקי הרע, בו הוא נזכר ובו הוא נסקר. זהו יום בריאת האדם – "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" – האדם זוכה להכרה כמציאות עצמאית. יום זה עומד בסימן עצמאותו של האדם כבעל בחירה, כאחראי על מעשיו, ומתוך כך עולה ונוקבת תהומות הטענה כלפיו, מתוך כך באה חרדת הדין. במקביל – עבודת היום היא פעולה אקטיבית של האדם כבעל בחירה: עליו לבחור בדרך הנכונה, בהמלכת ה' – "כדי שתמליכוני עליכם", ובהשמעת קול – תקיעה בשופר. זהו יום חירותו של האדם. חירות שממלאת אותו בחרדה, חירות שמביאה בעקבותיה דין ומשפט, ושדורשת מן האדם לעשות ולפעול.
יום הכיפורים הוא יום שבו האדם מתגלה כתלוי בחסד האל. הוא יום שבו מתעוררים הרחמים מתוך חוסר האונים של האדם. כאשר מתגלה הפער בין הציפיות לבין המציאות, כאשר מתגלה שכוחו של האדם מוגבל, כאשר מתברר כי האדם חסר וחוטא, לא-מושלם מטבעו, אז האדם זקוק לישועה ולגאולה, לחתירה מיוחדת מתחת כסא הכבוד. כאשר מתברר שכל הדרכים הרגילות אינן מועילות, כאשר בתוך המערכות והחוקים הקבועים ("שאלו לתורה. שאלו לנבואה. שאלו לחכמה.") אין לאדם כל סיכוי – האדם זקוק לכפרה מיד ה' בעצמו: "וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו הגון". "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא? מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'". האדם יודע שאין לו לתלות במעשיו ובזכויותיו, אלא לקוות לישועת ה', שכן רק בכוחו לטהר את הטמאים. זהו יום שבו האדם פסיבי, נפעל ולא פועל. הוא נכנס כולו אל מי המקווה ומגיח מהם אדם אחר, כאילו חזר אל הרחם ונולד מחדש. לא בזכות – אלא בחסד וברחמים.
אם בראש השנה האדם עומד בפני עצמו, וביום כיפורים הוא מתגלה כתלוי בחסדי ה', הרי שבחג הסוכות, שהוא השלב הבא במהלך – צריכים הדברים להיות משולבים, כהכנה לקראת חיי החול – שם האדם נדרש לשתי תנועות הנפש גם יחד – להיות עצמאי ותלוי בו זמנית. לפעול כבעל חירות, כאילו אינו תלוי בחסד, ולצַפות לישועה ולחסד כאילו אינו בן חורין. נדמה שאת זה מסמלות שתי מצוות החג: מצד אחד "ולקחתם לכם" – פעולה אקטיבית של מעשה בידיים (ומלבד זאת הלולב ומיניו מסמלים כלי מלחמה כמובא במדרש), ומאידך – "בסוכות תשבו" – ישיבה (פעולה פסיבית) תחת צל הסוכה, כניסה תחת כנפיו וחסותו של ה'.
הפער המובנה הזה בין האדם כבעל חירות ועצמאות, שנדרש לפעול בעולם ולתקן את עצמו, לבין האדם שפוגש את עצמו כחסר וכזקוק לישועה ולחסד, מקבל פן נוסף, עמוק יותר, בחג הסוכות.
פסגת עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היא כניסתו אל קודש הקודשים, שם הוא עוסק בהקטרת הקטורת. למקום המקודש ביותר מכניס הכהן הגדול גם את החלבנה, שריחה רע ומסמלת את פושעי ישראל (כריתות ו, ב: "א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת").
המשכה של עבודה זו בימי חג הסוכות, בהם אנו אוגדים יחד את כל ארבעת המינים, ומכניסים אותם אל הסוכה. גם הערבה נכנסת. גם לה יש מקום. לא זו בלבד – בלעדיה, האגודה כולה חסרה.
מפורסם מדרש חז"ל ב'קהלת רבה' (ל, יב):
פרי עץ הדר – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות – אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד הבונה בשמים מעלותיו. ואימתי הוא מתעלה כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. לפיכך משה מזהיר את ישראל "ולקחתם לכם".
אולי אפשר להמשיך ולדרוש (בדומה לאמירה הידועה על ארבעת הבנים מההגדה של פסח – שיכולים כולם להתקיים באותו אדם) שפעמים באותו אדם עצמו יש את כל ארבעת החלקים: חלקים ממנו – יש בהם טעם וריח, חלקים אחרים – ריח ללא טעם; יש חלקים יפים שיש בהם גם מזה ומזה, וחלקים ריקים ונבובים – ללא טעם וללא ריח.
ארבעת המינים כנגד איברי האדם
בהמשך המדרש שם (ל, יד) מובא כי ארבעת המינים רומזים לאיברי האדם: הלולב – לשדרתו, האתרוג – ללבו, ההדסים – לעיניו, והערבה – לפיו. ארבעת המינים הם חלקים שונים באדם, ואיחודם מסמל את קומת האדם השלמה.
כל ארבעת המינים – כל חלקי האדם – מתאחדים ונכנסים אל הסוכה. נכנסים לצל כנפיו של בעל הרחמים. הכל יכול וכוללם יחד. האדם מקבל את הקיום שלו כפי שהוא, גם עם החלקים המבישים והלא-נעימים.
האדם, באופן טבעי, נוטה להדחיק ולהסתיר את החלקים הפחות-יפים שלו, נוטה להזעיף להם פנים ולהתעלם מקיומם. כלפי חוץ הוא מנסה לייצר פרסונה מכובדת, מהוגנת, תקינה, שלימה. הוא משתדל לסדר את הנתונים הטובים שלו יפה יפה, כמו בכתיבת "קורות חיים". המפגש עם החלקים הפחות-טובים מרגיז, מכעיס, מתסכל, ולעתים גורם לנו להאשים בהם אחרים.
אבל הקב"ה מקבל אותנו ככה. כפי שאנחנו. עם כל החלקים. כולם נכנסים אצלו אל הסוכה. ארבעת המינים, ארבעת הבנים. גם החלבנה חביבה עליו. היא חלק מן הקטורת, ואם חיסר אחת מכל סממניה – חייב מיתה. ואם נתן בה דבש – כדי לנסות ולהמתיק, אולי כדי להסתיר ולחפות – פסלה.
המבט הפשוט הוא שלחלקים הנמוכים, חלקי ה"ערבה", בהם האדם זקוק לחסד, יש זכות קיום בזכות החלקים היפים – בזכות האתרוג והלולב, בזכות המקומות שבהם האדם פועל ועושה; אבל לעתים מנקודת מבט אובייקטיבית – המצב בדיוק הפוך: החלקים ה"מוצלחים" של האדם יכולים להיות לו לרועץ. במקומות האלה הוא נוכח במלואו, ולעתים הם מקור האגו הנפוח ומקור הגאווה שלו. הוא חושב שמגיע לו בזכות ולא בחסד, ובגאוותו הוא "דוחק רגלי השכינה". מי אמר שתמונת העולם שאנו כה בטוחים בה – היא הנכונה? משמים הדברים נשקפים אחרת: "עולם הפוך ראיתי – עליונים למעלה ותחתונים למטה" (בבא בתרא י, ב).
בסוכות אנו אוגדים יחד את כל החלקים. אנחנו מצווים "ולקחתם לכם" – לעצמכם (כפי שדרשו חכמים). אנחנו נדרשים לקחת את עצמנו כמכלול וכך לעמוד מול ה'. לעבוד אותו בכל לבבך – בשני יצריך, בכל החלקים.
אנחנו נכנסים בתוך חיבוק הסוכה – חיבוק הרחמים של אלוקים, ומכניסים אתנו גם את החלקים הפחות טובים (וכמו באמרה החסידית "עם המגפים"). זה לא בהכרח נעשה מתוך "ויתור" ו"סובלנות" כלפי הערבה, אלא מתוך הבנה שהמבט שלנו מוגבל, שגבולות החירות והחסד לא בהכרח ידועים וברורים לנו. לעתים האתרוג זקוק לחסד לא פחות (ואולי אף יותר) מן הערבה, ולעתים הערבה היא דווקא זכות הקיום של האתרוג. אותם חלקים שאני מתבייש בהם – הם אולי המקומות שהם זכות הקיום שלי, הם המקומות שבהם אני יכול להתגלות בצורה שקטה, ענווה ורכה, פחות אגרסיבית ופחות מתנשאת. אלו המקומות שבהם אינני מלא בעצמי ולכן פתוח לקבל התגלות שמחוצה לי, בהם אני יכול לגלות את פני האחר, ומשם את פני ה"אחר לגמרי" (האלוקים). מאותה תודעת כשלון ונמיכות רוח, מאותה תחושת חסרון וחוסר-מושלמות אני יכול להאיר החוצה בצורה יותר אמיתית: פחות "פוזה", פחות יחצנות, פחות היבריס, וקצת יותר אמת. אמת קטנה, אולי קטנה-מאד, אבל אמת.
נראה כי ספר קהלת שנקרא בחג הסוכות מתאים להלך הרוח הזה. לא מדובר, כפי שניתן לחשוב, בפסימיות כלפי העולם (הגשמי והרוחני) אלא בניסיון לערער בנו את תמונת העולם הבטוחה כל-כך, להטיל ספק בביטחון שלנו ב"עליונים למעלה ותחתונים למטה", ולהכין אותנו למקום מפתיע יותר, ל"עליונים למטה ותחתונים למעלה".
"כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ… כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל" (קהלת יא, ה).
יש להדגיש: אין הכוונה לייפות את החלקים הלא-יפים, לרפות את האדם מלפעול ולתקן ככל יכולתו, ולטשטש את גבולות החטא. כאמור לעיל, על האדם הוטלה האחריות ועליה לדבוק בעשייה, "לעבדה ולשמרה", בכל הכלים העומדים לרשותו. אלא שתודעת העצמאות והחירות צריכה להיות משולבת עם תודעת החסד.
על האדם לפעול בכל כוחו לתקן ולשנות. הוא נדרש לתפקיד שהוטל עליו, ומכאן המשפט והדין. אין הוא בן חורין מן האחריות. ואולם מאידך, הוא נפגש בעל כורחו בגבולותיו ובחולשותיו – במקומות שבהם נבצר ממנו לשנות ולתקן, וכאן השאלה: מה היחס שלו למקומות האלה?! על האדם להכיר בכך ולקבל את העובדה שהוא לא מושלם, שהוא בן אנוש וככזה – אור וחושך משמשים בו בערבוביה. המפגש עם המציאות הזו מביא עמו מפח נפש גדול לאדם שחולם על תיקון מלא והכרתת האלילים שבקרבו, אבל קבלת המציאות הזו יכולה להביא עמה גם שחרור גדול.
האדם מבין שאם יש בו כיעור הרי גם זה רצונו של מקום, והקב"ה אף הוא "אחראי" על כך ("לך לאומן שעשאני"), ומחייה ומקיים אותו גם כך. ואולי אין זה בכלל כיעור?! ואולי הכיעור הזה הוא פוטנציאל ליופי אחר, גדול יותר?! לא פעם דווקא מהמקומות החלשים והכעורים ניתן להצמיח פירות מובחרים; ולעתים המקומות ה"מוצלחים" מעוררים קטרוג על האדם. למרות שחלקי הטוב והרע שבנו נראים לנו ברורים וידועים, לפעמים אנחנו נופלים שבי אחרי תוויות וכותרות ולא יורדים לעומקם של דברים. "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו).
הכחשת המקומות החלשים שבי – היא שקר שאני עושה בנפשי.
ועוד: חוסר המוכנות לקבל את החלקים החלשים שבי הוא בעצם חוסר מוכנות לקבל את החסד האלוקי במקומות האלה. למעלה מכך, הוא לכאורה מלמד שגם בחלקים שבהם אני חש בטוח ועצמאי – במקומות הטובים שלי – איני רואה את החסד, ואני מייחס את ההישגים ואת היכולות שלי לעצמי. כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.
אמונה שהיא אמון
הרצון לראות בעצמי רק את החלקים האלה ולהדחיק את המקומות הפחות-טובים, היומרה להיות מושלם – היא היומרה להפוך לאל בעצמי. היא האלהת עצמי. ומאידך, היכולת להכיר במוגבלות שלי, היכולת לקבל גם את החלקים שנראים בעיניי כפחותים ורעים, לחבק גם את ה"ערבה" שבי, ולהבין שהיא יכולה להפתיע לטובה – היכולת הזו היא גילוי של אמונה. אמונה שהיא אמון. אמון בבורא שמאמין בי. אמון ברחמים ובטוב שלו. התמסרות לחיבוק שלו.
נדמה כי השאלה הגדולה שנשאלת בחג הסוכות היא: האם אני מסוגל להתחבק בחיקו של הקב"ה? או ביתר פירוט:
האם אני מסוגל להשיל מעצמי את כל אותן התחכמויות, מגננות והצטדקויות ולהתמסר לגמרי לחיבוק?
האם אני יכול לקבל את עצמי כפי שאני?
האם אני יכול לראות את עצמי במבט החסד האלוקי?
האם אני יכול להכיר בקיומם של החלקים הפחות-יפים שבי ולהיווכח שהקב"ה נותן גם להם זכות קיום?
האם אוכל להכיר בכך שאולי דווקא החלקים שנראים בעיניי מוצלחים, החלקים שאותם אני יכול "ליחצן" בקלות ובגאווה, אולי דווקא הם פחותים ונלעגים בעין הנצח?
אולי במבט אלוקי – החלקים שבהם אני פועל ועושה ומצליח (לפי דעתי) הם דווקא החלקים שמקנים לי פחות זכות קיום?
אולי במקומות האלה אני דווקא דוחק את רגלי השכינה, ואילו המקומות הנמוכים שלי, בהם אני שפל ברך וקומה, יכולים להיות מצע להזרחת אור החסד והרחמים של הבורא?
החיבוק מוכן ומזומן, האלוקים מקבל אותי על סך כל חלקיי. האם אהיה מסוגל להיענות לו ולהתחבק בצל כנפיו?
