ותן טל ומטר

"אנו דוחים את אמירת ותן טל ומטר ל-ז' חשוון כדי שעולי רגלים יחזרו לבתיהם ללא גשם, מדוע איננו מפסיקים לומר ותן טל ומטר שבועיים לפני פסח?"

המונים המונים, סבבו את בית המקדש ומלאו את רחובות וסמטאות ירושלים בדרכם לביתם מחג הסוכות, כולם התארגנו לנסיעה ארוכה עד מחוז חפצם.

זה עתה הם חגגו שבעה ימים מלאים בעולות וזבחים ריקודים ומחולות, הם אמרו לעצמם, היה שווה לעלות לרגל, כיון שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, הם הוסיפו לספר על מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג אַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה מדליקים מְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב.. וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶם, מחמת כך  העידו שְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, והריקודים, אוהה, זה דבר שלא יחזור על עצמו "חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת" הגדיל לעשות רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה – היה נוטל שמונה אבוקות של אש, וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחווה – נועץ שני אגודליו בארץ, ומתכופף ונושק את הרצפה, וזוקֵף, ואין כל ברִייה יכולה לעשות כן.

והעיר ירושלים, איכלסה בתוכה מליוני עולים "שהיו עומדים צפופים צפופים ומשתחוים רווחים רווחים… ומעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" וכבר הפליגו חכמים ביופיה "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם".

ומעל הכל בית המקדש, שכולם אמרו עליו "מי שלא ראה בהמ"ק בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם" כמובן שמי שבנה אותו היה האדריכל הכי מוצלח בעולם, הורדוס, שייבא מידידיו מרומא את החידושים הכי גדולים, אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בנין הורדוס במאי בניה? אמר רבא באבני שישא ומרמרא (מרמרא הוא שיש מיוחד בצבע לבן/ירוק)  איכא דאמרי באבני שישא כוחלא ומרמרא (שיש כחול, לבן וירוק)  אפיק שפה ועייל שפה" (בצבעים של גלי הים, והעיניים המסתכלות בהן שוטטות, ונראות האבנים כאילו גלי הים הם, נדים ונעים).

החזרה מן הרגל

העולים החלו לנסוע לביתם, העניים ברגל, המעמד הבינוני בעגלות, והעשירים בכרכרות. אומנם החורף החל, והרוחות החלו לנשב, אך הם היו בטוחים שגשם לא ירד לכל הפחות עד ז' במר חשוון, כיון ששנים רבות קודם לכן, דחו אנשי כנסת הגדולה את בקשת הגשמים "ותן טל ומטר" למשך שבועיים עד שאחרון העולים יחזור לביתו, מאחר שהעולים הגיעו עם בגדי קיץ.

אומנם בדרך הלוך לבית המקדש לחג הפסח בסוף החורף אנשי כנסת הגדולה לא תיקנו להפסיק לומר "ותן טל ומטר" למרות שהדרך מלאה בעולי רגלים, וההבדל היה כיון שעולי חג הפסח עלו מצוידים בבגדי חורף, וידעו היטב לקראת מה הם הולכים, מה שאין כך אצל עולי חג הסוכות שעלו עם בגדי קיץ, וכעת באם ירד גשם לא יהיה להם איך להתגונן בפניו (ע"פ הגרש"ז אוירבך זצ"ל).

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף [email protected]

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!
https://chat.whatsapp.com/Hf6ToR62di36qaJmEJlRtL