הבוקר, יום א' דחול המועד סוכות שנת תש"ף, התכנסו בכירי מפלגת "דגל התורה" הליטאית בסוכתו של ראש העיר אברהם רובינשטיין לארוחת חג חגיגית בהשתתפות מאות מתושבי העיר.
לסוכה עלו אברכים, עסקנים ותיקים וצעירים, צורבי מדרבנן שחתימת זקן מדובלל על פניהם ובחורי ישיבה מגולחים למשעי, שאימת הדין מחודש אלול התחלפה לה זה מכבר בשמחת החג ובעליצות ימי החופש.
למרות השעה המוקדמת, ועל אף שבבתי השטיבלאך המקומיים עדיין מניפים יהודים של צורה את לולביהם זה כנגד זה, ולוטשים עיניים זה באתרוגו של חברו כשהם מזמרים את פסוקי ההלל, בסוכתו של ראש העיר כבר הוגשו בשרים, סלטים, ואף כמה בקבוקי יין עיטרו את שולחנות האורחים, שעליהם מתוחות מפות בד בצבעי שמנת רב-פעמיות וסביבן מסבים נכבדי העיר: משה גפני, לייזר סורוצקין, אברהם רובינשטיין, יעקב אשר.
אפילו חנוך זייברט, ראש העיר עד לא מכבר ומי שמאייש את תפקיד סגן ראש העיר, ניעור מרבצו ובא, כשכובעו החסידי שמוט על קדמת מצחו בתחכום פולני אופייני, שנימה מבודחת שזורה בו.
רבני העיר וחכמיה אינם בין המוזמנים למשתה חג שכזה, ובצדק, אלפים משחרים לפתחם בשעה זו ממש כדי לזכות ולהתקבל בפניהם, לקושש ברכה ותפילה ואולי אף לחטוף מיני מתיקה כמסורת החג.
אך בצד הסוכה, שאינה עטויה בקישוטים כלל כמנהג ק"ק לובאוויטש המופקדת על כשרות המזון, התרווחו להם בנחת כמה דמויות ססגוניות בהחלט: שוטרי המקוף העירוני, המופקדים מעשה כהלכה על משימת החוק והסדר.
השוטרים, מפקדיהם ובני לווייתם, בלטו על הרקע האברכי הרך שסביבם: שוטרים "כחולים" עטויי דרגות, שוטרים "שחורים" שדי במבטם הקשה כדי לזרוק מרה בלב כל אדם, ואפילו אחד בחולצת חג לבנה משובצת בנקודות שחורות.
כיאה לסוכתו של ראש העיר הליטאי, המלצרים הונחו לסעוד את השוטרים ביד רחבה, והמאכלים זרמו אל השולחן בזה אחר זה. השוטרים, כמנהג מלאכיו של אברהם אבינו, כיבדו את המארחים והוסיפו מנה על מנתם, כשהם מפזרים חיוכים שמחים לכל עבר, טפיחות כתף ואף מיני מעשיות וזכרונות מהווי המשטרה. מפעם לפעם ניגש אל השולחן עסקן-צעיר או עסקן-מתלמד, קורא אל השוטרים בשמם ומחליף איתם הלצה או שתיים, נהנה ממבטי הקנאה הליטאיים, ששמץ התנשאות מהול בהם, מהיונגערמאן החברהמן שיש לו מהלכים, ועדיו לגדולות בין היושבים הללו.
עד לפני כמה שנים היה מראה כזה, בו שוטרים במדים מסבים בידידות לצד אברכים ופרנסיהם, מתקבל בהרמת גבה או שתיים – תלוי ברמת הטיפוח האישי.
מה לקצין משטרה ולחגיגת סוכות, החג בו בכלל נידונין על המים?
אך בשנים האחרונות התרגלו ליצני העיר, שעיניהם כבר ראו הכל בכל, לפוטו-אפים חוזרים ונשנים עם שוטרים משוטרים שונים. הנ"ל נכנס לתפקידו, הנ"ל עוזב, החתום מטה מגיע לברכת חג וחברו כבר יוצא כשכיפה לבנה המגוהצת על צדה הורסת את בלוריתו. שוטרים, קצינים, מפקדי ימ"רים וניצבים עולים ובאים, והעסקנים שרים להם שירי הלל ופורסים בפניהם שטיחים, מעתירים עליהם משלים ופתגמים חסידיים, ומפגינים לעין כל ידידות אמיצה.
מי שחתום על מהפכת הדגל והמשטרה אלו נציגי "דגל התורה" דווקא: אותם בחורים חרוצים ומצוינים, מערבבי העיר, הפכו את הקשר עם המשטרה למקצועי, לידידותי, ואז לחברותי. בנקודה זו החלה לבצבץ האהבה, וגדולה לגימה שמקרבת. רבות נכתב על כך ועוד רבות ידובר, אך אף אחד עוד לא הצליח לפענח את מהות הקשר המיוחד הזה בבחינת "פארו עלי ופארי עליו" – ככל שהשוטר משוויץ בקשריו עם החבר הדגלאי, כך נהנה הדגלאי להשוויץ בכל עת בקשריו עם השוטר. וגדולה לגימה שמקרבת.
שורשי הידידות
אז מאיפה הכל התחיל? שאלתי כמה ממובילי דעת הקהל של העיר, סופריה ומשורריה, בניסיון להתחקות אחר הברית הזו. וכולם נועצים את תחילתה בימי המחלוקת על גבעת ישיבת פוניבז', שאת קורותיה לא נזכיר כעת מפני שאיננה בגדר דבר האבד.
עקיבא וייס, כתב הדתות של תאגיד השידור הציבורי כאן ומי שגדל בעיר, היה הראשון שמצא את שורשי הידידות הזו במחלוקת הנושנה על גבעת הישיבה בפוניבז':
"כל צד רצה בכל מאודו את הקשר עם המשטרה. למרות שזה ציוינים והכל, הקשר עם המשטרה היה הכי חשוב – את מי עוצרים ראשון. השאלה היתה תמיד באיזה צד המשטרה נמצאת. לשני הצדדים היו קשרים עם המשטרה, כי בסופו של דבר הם היו מגיעים ועוצרים בחורים בישיבה. תמיד לשוינאים היה יותר קשר עם המשטרה בגלל רבני העיר, ר' ניסים ועוד. אני זוכר תמונות של מפקדי המשטרה אצל הרב קרליץ. אלו דברים שקרו תמיד רק, שאז פחות צילמו מהיום. אז זה היה אינטרס, היום לא ברור מה האינטרס".
מנחם קולדצקי, איש אתר אקטואליק, זוקף את הקשר דווקא למחלוקת מאוחרת יותר – סביב מלחמות דגל והפלג הירושלמי.
"אני חושב שיש ידידות בגלל הרבה מפגשים שלהם", אומר קולדצקי שגדל בעיר ואז עזב אותה לטובת מודיעין-עילית, המתפקדת במתכונת עיר-בת לבני ברק, "הרבה דילים משותפים שנעשו עם השנים. במלחמה עם הפלג הירושלמי דגל התורה היתה צריכה את המשטרה לצידה וסייעה לה, משכך יש הרבה שיתוף פעולה. גם מבחינת ההטרדות של הפלג הירושלמי המשטרה היתה צריכה את דגל התורה ודגל התורה היתה צריכה את המשטרה. פחות או יותר זה המקור לידידות המופלאה ביניהם".
יעקב גרודקה, מנהל התכניות של "קול ברמה", נועץ סופו בתחילתו:
"זה היינו הך. פוניבז' זה הגרורות הראשונות – השונאים. הפלג – זה המכה בפטיש. הפלג הירושלמי יצר במו ידיו את שיתוף הפעולה מחמם הלב בין המיינסטרים הליטאי למשטרת ישראל. אויב משותף".
תושבי העיר נוספים מחזיקים בתזה הזו, ואף נלחמים עליה ממש, אך שלא לייחוס בשמם מחשש שיבולע להם על ידי אי מי מן הצדדים המעורבים (יוסי ברגמן, כתב ועורך "זירה פוליטית" התבטא במיוחד לכתבה זו ואמר כי הוא מצטער, אך איננו מבין בזה).
כשנחה על גרודקה הרוח, הוא מפרט יותר בשפתו הציורית והמתוקה.
"במשך שנים רבות נרשמה מתיחות עזה בין המגזר החרדי למשטרת ישראל. נטורא קרתא, החסידים והמיינסטרים הליטאי – כולם היו נגד לובשי הכחולים. בהפגנות המיתולוגיות ברחוב בר אילן – כולם השתתפו, זה לצדו של זה.
"אולם בשנים האחרונות המגזר החרדי ובפרט הליטאי – עבר מתיחת פנים, וכמו החורים המפורסמים בגבינה השוויצרית – כך הלכו והתרבו החורים ביחס של המגזר החרדי למשטרה.
אצל הליטוואקעס זה קרה בהגזמה, כמו כל דבר שקורה שם. המריבות האינסופיות באם הישיבות פוניבז' הולידו תחרות ריאליטי חדשה: המקושרים ללובשי המדים. "המחבלים" ו"השונאים" התחרו זה בזה, למי יש יותר 'קשרים' עם בכירי המשטרה המקומית. בכל פעם מחדש, צעירי הצאן השקדנים המתינו במתח לראות, לצד מי יעמדו הפעם השוטרים – דקות אחדות לאחר סיום מעמד הטחת הסטנדרים בתחילת הזמן. כך נולדה לה תופעה: החרדים והמשטרה". מכאן, גרודקה מתזמן, הכל קרה בקצב מסחרר: "ביקורי מפקדים בבתיהם של גדולי ישראל, סיורים דרמטים לפני חג הפורים ומסיבות פרידה ראוותניות ממפקדים שעזבו את תפקידם. כולם כולם שיגרו לעברם הוקרה על כך שעמדו לצד המגזר החרדי הנרדף".
החלק האחרון, לדברי גרודקה, הוא הדובדבן שבקצפת:
"בשנים האחרונות התופעה הפכה למציאות חיים, ומי שגרם לכך הוא 'הפלג הירושלמי' שהכריז מלחמה על משטרת ישראל. התיעוב של המיינסטרים הליטאי ל'פלג' העמיק את הקשר עם המשטרה – האויב המשותף והפך אותו לבלתי ניתן לפירוד. גם אלימות משטרתית הזוייה כנגד ילד חרדי מיוחד לא הצליחה לסדוק את הקשר המופלא ומילתא דשכיחא ברחובות בני ברק: הכחול, הוא השחור החדש. לחיים".
אבי גרינצייג, עיתונאי ואיש דגל התורה, נועץ גם הוא:
"כבר לפני עשורים כל נציג חרדי מכל מפלגה שהצטלם עם שוטרים מיהר לשגר תמונות לעיתונים, מאחר ובכירי המשטרה אז לא נהגו עדיין להתברך אצל רבנים והיחס המגזרי למשטרה בזמנו נע בין תיעוב לפחד, זו הייתה לדעתי תסמונת סטוקהולם מגזרית. מעין הוכחה שהמצולם מקורב לפריץ יותר משאר הקהילה. היום זה בסך הכל תירוץ של פוליטיקאים לתמונה טובה. קשר עם המשטרה נתפס כעוד קשר ייחודי לעסקן המצולם שיוכל לסייע בשעת הצורך (והוא לא…) לאזרח הפשוט, אם חלילה יתנגש בכחולי המדים".
ישראל כהן, עיתונאי קול ברמה ואחד מנכבדי העיר, מוסיף את הזווית שלו:
"זה מועיל לשני הצדדים. מצד אחד העסקנים שמחים להראות וזה חשוב גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים את השיתוף פעולה עם הרשויות ואת השמירה על החוק במגזר החרדי וגם למשטרה זה נותן את ההכרה כגוף המוסמך ומוכר גם על ידי מנהיגי הציבור הליטאי לטפל בנושאים הללו. במבט יותר עמוק יש כאן רצון של עסקני דגל התורה להראות לבכירי המשטרה את היופי של העולם החרדי ולהחדיר בהם את הכבוד ללומדי התורה זאת בפרט על רקע ההסתה נגד החרדים. כשהם רואים את יראת הכבוד לתלמידי החכמים הם מבינים את ההכנעה החרדית לגדולי הדור".
אכן – אפשר להמשיך עם הקו התועלתני-פרקטי הזה ולראות באירועי הענק המתקיימים בעיר על ידי העירייה, בתיאום בנושאים שונים שהשתיקה אינה יפה להם אך נהוגה בהם בכל זאת, ובעוד צרכים שונים את המקור לברית הזו, אך לדעתי ההסברים הללו אינם מספקים ולוקים בחסר. ההסברים הללו מנסים להבין מה האינטרס, אך האינטרס לא מסביר את ההתפארות החיצונית יוצאת הדופן שבה נוקטים אנשי דגל בכל מה שקשור לקשריהם עם המשטרה. גם ארגון "השומרים" העירוני מקיים קשרים עם המשטרה, גם נציגי מפלגות אחרות ואפילו יהודים שאין כיפה לראשם ולולב לאתרוגם, באים בקשרי עבודה עם המשטרה. בכל הקשור לדגל התורה זה שונה.
בשרשור ארוך בטוויטר השתדלתי להציג תיעוד לחימום היחסים הזה במשך תקופה ארוכה. שירים שנכתבו כמחווה לשוטרים, גפני המינימליסטי הפונה לאלפי צעירים בכנס מפלגתי ומבקש להודות לשוטרים! דווקא, מכל אלו שטרחו ועסקו. תצלומי יחצ המשוגרים תדיר ועוד ועוד.
דומה שהדגלאים הצעירים רואים בתמונה עם שוטר, בקשר עם שוטר, בהפעלת שוטר ובחיוך של שוטר, אישוש להצלחתם. דומה אפילו שהם צודקים במידת מה.
להעמיד את השאלה הזו רק על המבחן התועלתני, זה בפירוש לפספס את נפלאות המימוש העצמי הדגלאי, ואת ההתעלות שחווה מצידו השוטר, כשקשר החיבה הזה מתקיים ומתהדק. שברון הלב שאוחז בנציגי דגל כאשר שוטר נתפס כשהוא מכה באכזריות מפגין, או מפעיל אלימות שאינה מידתית כלפי יהודי חרד, לקוח מהתחום האישי ולאו דווקא הפוליטי: כיצד האהבה שלנו לא עמדה בפרץ האלים והגזעני?
במרכז ההתרחשות שלי עומד צעיר חרדי, בוגר ישיבה. כלי הביטוי הגבריים האולטימטיביים אינם לרשותו. הם פסולים אפילו, ולכן ההפך הוא הנכון: הם מסמלים את כשלונו כגבר. אם יתגייס לצבא, או אפילו יעשה כסף או ינהג על ג'יפ מהודר, הוא לא יעמוד במודל הגברי שהציבה לו סביבת נעוריו. שם הרב הישיש השעון על הסטנדר ושונה שוב ושוב את אותה הגמרא הוא הגבוה שבאידיאלים.
הצעיר שלנו לא מצליח ללמוד, והוא בוחר בנתיב העסקני על מנת לממש את עצמו. שם הוא יקיים את עולם התורה למעשה, יחזיק בידיו את מפעל הגבריות החרדי. אך הוא לא נוטל בו חלק.
התורה, מושא התשוקה, תתרחק ממנו ככל שיעסוק בפוליטיקה ובתככי השלטון. הוא מביט אל דור העסקנים שמעליו, על ברכיהם גדל, ורואה כיצד השיגו את הערכת גדולי התורה (דובריה של התורה, אלו שמייצגים את התורה בגופם. החפצא של התורה) והוא רוצה את ההערכה הזו, ואז הוא פונה אל השוטר.
ומי הוא השוטר? השוטר הוא הלא-גבר הישראלי. הוא לא חייל, הוא לא גיבור, הוא לא עטור קרבות. אינו עשיר. אינו אשכנזי. שנוא, מושמץ, נתפס כאלים וכאידיוט. יש לו נשק ואלה, ואיתם הוא מנסה להתנהל במרחב הישראלי כגבר, אך נכשל שוב ושוב. מנחיתים עליו מפכל מבחוץ, עדות לכשלונו, ראש הממשלה תוקף אותו, משמאל ומימין הוא נחשב לתופעה פסולה. אשם בהכל.
ואז הוא פוגש את הצעיר שלנו בתחנת משטרת דן, הצעיר שבשביל השוטר הוא הגבריות האחרת – היהודית, הגלותית, המובסת, הספרותית והעבדקנית. הנה לך, אומר השוטר, הנשק שחסר לך. הנה לך, אומר הצעיר הדגלאי, האהבה שאתה לא מקבל. יחד נרצח את האב ונירש את האם. וגדולה לגימה שמקרבת.
אך אז מגיע רגע השבר, כשסרטון האלימות התורן מופץ במרשתת. הצעיר שלנו אחוז בהלה: כיצד הופקרה החיבה העמוקה לתשוקת הרגע? החזרה המהירה לזרועות המשטרה והשוטרים, אחרי התנצלות רפה או טקס פתיחת-סגירת תיק המחש המסורתי, שתמיד נגמר בלא דבר, היא מן השלמת גורל.
זהו השוטר שלי. גם אם הוא אלים, שונא, גזעני ורע אלי – הוא שלי. וככל שהוא שלי יותר, כך אני חזק יותר בזירתי שלי, שבה השוטר הוא לא יותר מתפאורה גברית. המגרש הפנימי שלי נעדר שוטרים, חיילים, נשקים ושאר אלמנטים גבריים אחרים. יש בו גמרא, סטנדר, ועסקנות שטייטל. כדי להיות הגבר שאני רוצה להיות אני מצטלם עם הצ'יקו. יהיה הצ'יקו הזה מי שיהיה, איתו אני חווה את הגאולה שלי.
*נכתב במסגרת מדור קו 402 לאותם שפספסו את קו 400. הכותב מציין כי מפני קדושת המועד הדברים האמורים נכתבו ונערכו בשינוי.
**תגובת משטרת ישראל: משטרת ישראל פועלת בכלל המגזרים הקיימים במדינת ישראל ורואה את קשרי משטרה – קהילה כחלק אינטגרלי במתן שרות מקצועי ורלבנטי בהתאם לצרכים. קשרי קהילה -משטרה כוללים פעילויות רבות שנים ובכללן מפגשים משמעותיים וראויים.
מחשבה 1 על “ודגלו עלי אהבה: הצעיר הליטאי והשוטר במדים”
רק גילוי נאות חסר,
הכותב הוא איש הפלג ובוגר פוניבז' 'מחבלים'