שלשה ספרי תורה הוציאו בבוקרו של יום: פרשת מקץ, מפטיר של ראש-חודש טבת, וקריאה ליום השישי של חנוכה.

מאז גדל בננו שיראל-שלמה והחכים, גם עוד בנים ובנות העניק לנו מי שנשמות ישראל מונחות בחיקו. ובנר שישי של חנוכה בכל שנה ושנה, זוכרים אנו חסדי השם וחוגגים לבננו זה עוד שנת חיים וצמיחה.

באחת השנים ביום זה ביקרתי עם בני המשפחה בעיר הגדולה, כשבאנו לבקר את אמא. החלטתי לקחת את חתן השמחה איתי לתחנה המרכזית הישנה שברחוב יפו, לטיול בוקר של יום הולדת.

חיפשתי עד שמצאתי מקום שהניח את דעתי, ונכנסנו להזמין פלאפל. ואל יהי דבר זה קל בעיניכם, שמימיו לא אכל בני פלאפל מחוץ לבית. מתגוררים אנחנו ביישוב קטן שבהרי יהודה, ואיננו מזדמנים לעיר אלא לעיתים רחוקות. הביט מוקסם ביהודי המבוגר שהקפיץ בזריזות את הכדורים השחומים והריחניים אל-תוך הפיתה, אחר נטלנו ידינו וישבנו לאכול. בשולחן שלפנינו הגיש המלצר מנה נכבדת ובקבוק בירה למישהו.

"אתה אבא"?

השאלה, במבטא רוסי כבד, נורתה מפיו של אדם בלבוש אלגנטי בשנות השלושים לחייו, שנעמד בסמוך מאד לשולחננו. סמוך מדי. הוא הצביע עלי ועל בני חליפות, וחזר ושאל:

"אתה אבא"?

"כן", עניתי, מופתע מהשאלה הלא-צפויה ומהאורח הבלתי-קרוא. האיש המוזר התעלם מתשובתי, ובהה בנו במבט לא-ממוקד.

הוא עמד מהורהר עוד כמה שניות, ואז קרא בקול של ילד הקורא לאביו:

"אבא"!?

הסתכלתי עליו בחוסר סבלנות. מה הוא רוצה ממני?

הוא הצביע על שיראל, וקבע:

"ילד"!

"נכון מאד, זהו בני. אפשר לעזור לך במשהו"?

הוא פרץ בצחוק משונה, ושב והכריז:

"אבא"!

נראה היה שהאיש איננו שפוי בדעתו.

אודה ואתוודה כי באותו הרגע ביקשתי להפסיק סעודתי ולחפש לי מקום אחר. לפתע הצביע האיש על חזהו, ואמר בעצב תהומי:

"אין ילד"!

אחר שלף האיש המוזר את הארנק מכיסו, ונופף בו כשהוא פתוח מתחת לחוטמי. ממון לא-מעט היה שם. ניכר היה שהאיש איננו מאותם קשי-יום שעלו ארצה ואין הפרוטה מצויה בכיסם. ריח כבד של אלכוהול עלה מנשימתו הכבדה של האיש. סברתי לתומי כי הוא מבקש להראות לי תמונה שבארנקו, אך זה שלף שטר נכבד, והושיט לי אותו:

"ילד"!

זה כבר עבר כל גבול.

גייסתי את מעט הנימוס שעוד נותר לי, וסירבתי בכל תוקף. לא רציתי בכספו, אף לא ידעתי אם כשר הוא אם לאו. ובכלל – מה לי ולו, למען השם?!

הוא לא התבלבל, תחב את השטר אל כיס חולצתי, ונהם: "ילד"!

לגם עוד לגימה גסה מבקבוק הבירה, חבט אותו על השולחן, ויצא כשהוא מזניח גם את צלחתו העמוסה, שנראה היה כאילו כמעט ולא נגע בה.

בעל המקום צפה בכל האירוע מאחורי הדלפק, ראה את התדהמה שעל פני, פנה ואמר:

"אינני מכיר אותו. הוא הופיע כאן וסיפר לי ברוסית ובעברית רצוצה כי אמש הודיעוהו על אביו שבמוסקבה, שנפטר בצהרי האתמול וכבר נקבר שם, בטומאת ארץ העמים. יהודי היה, ובודד היה.

בודד הוא גם בנו השוהה בארץ.

אף-על-פי ששנים הרבה לא ראהו, נתמלא הבן צער על מות אביו. נתמלא צער, ולא ידע מה עליו לעשות. חיים שלמים שעשה האב תחת המגף הקומוניסטי הותירו את חותמם גם בבנו.

מנהגי גויים מכיר הוא, ולא מנהגי ישראל. לא אומר "קדיש", לא יודע אבלות "שבעה", איננו מדליק נר נשמה. יצא מביתו והסתובב לו ברחובות העיר כל אותו הלילה, כשהוא שותה כמנהגם לזכר אביו המת. עד הבוקר כבר היה שתוי כדבעי.

כשנכנס לסעוד, ראה לפתע אתכם. אב ובנו. ליבו יצא אליכם. מי יודע אלו זיכרונות צפו ועלו מנבכי מוחו המעורפל אלכוהול. שנים אבודות, מקומות נשכחים".

"קח את הכסף, אחי, אל תחשוש". הוסיף בעל המקום ברחמים. "מתנת-אמת נתן לך האיש. מנחת געגועים. קנה בו משהו לבנך ושמח את ליבו".

נר שישי של חנוכה בכל שנה ושנה זוכר אני חסדי השם בהולדת בני. אף אומר אני "קדיש" לעילוי נשמתו של יהודי גלמוד שחי ונפטר בניכר, ואפילו את שמו אינני יודע.

הפוסט מנחת געגועים הופיע לראשונה ב-קו 400.

רוח שורקת סוחפת עלים
ספיחים אחרונים של שלכת
מתכנסים לגורן קמוטים ושפלים
מבוישים בפינת מרפסת.

אנשים קודרים עטויי צעיף
ממהרים ברחוב האפור
ענן ממרום אליהם מזעיף
מאיים להרטיב את האדם

וילדי הקט עומד בחלון
ומצמיד את אפו לזגוגית
מצייר באדים חיוך עם תקווה
מתבונן הוא בנרות ועיניו משתאות

סתירה רואה הוא לנגד עיניו
כליון החומר יוצר אור
אבא איך?? תמיהה על פניו
ובעיניו מבט טהור

הרוח הינה האש הבוערת
משמן הגשמיות נוצרת
נר ה' נשמת אדם
אנרגיה מזקק בם

הפוסט הנרות הללו הופיע לראשונה ב-קו 400.

ראינו את העוברים והשבים נבלעים בבתים ממהרים להתכונן למצוות היום, בסמטאות הצרות תפסנו שיחה עם הבחורים מכל ארצות הגולה, העולים ללמוד תורה בארץ ישראל בישיבת בריסק הסמוכה, ואף רקדנו במעגל סוחף ביחד איתם להודות ולהלל לריבון העולמים שזיכנו להיחלץ מהיונים הרשעים ש"התקבצו עלי בימי חשמנים וכו'".

הצצנו לשטיבל'ך המפורסם זכרון משה שלא נח לרגע מהתפילות, שם שמענו על תפילת שחרית מנחה וערבית שמתנגשות ביניהם… הבטנו בלוח מודעות המתמלא מידי חמש דקות, הבנו שהציבור החרדי – כיון שרובו מתנזר מאינטרנט וסמרטפונים – "אפליקציית" הלוח מודעות ממלאת מקום חשוב בהעברת ידיעות. המצחיק בסיפור שכיון שכל חמש דקות נתלת מודעה חדשה, אזי הזמן פרסום הינו אפסי, ויש מידי ערב שבת מאבק מי יתלה את המודעה האחרונה שתתנוסס כל השבת.

מדריכנו מוציא דף מרושל מכיסו, ומספר לנו את הסיפור המרתק הבא: פעם אחת הגעתי להתפלל והבטתי בלוח מודעות המתמלא בכל רגע נתון במודעה חדשה, ההזוי שלא הייתה מודעה אחת שלמה, החלטתי לקרוא את הכל האחת על גבי השניה, שמעו מה יצא לי…

"אברך ירא שמים מוכן ללמוד עם ילדיכם עד שידע להוציא כיסאות ושולחנות לפולין ולרוסיה, למסירה טנדר 15 מקומות לשמחות שלכם נא להתקשר, אם אין מענה נא לפנות ליארצייט של הבד"צ העדה החרדית הקמח מנופה עם אברך ירא שמים, אנו מבקשים להוציא את הרבנים הגאונים מביתכם ולזרוק את המחשבים על ראשה של אשה אלמנה צעירה שנשארה לבדה אחר האסון הנורא בהולדת התאומים שיחיו, והצדיק יהיה מליץ. הציבור מוזמן לשולם זכור בבית ההלויות שמגר בשעה 2.00 בצהריים ויתכבד בארגז בשר בקר טרי בהשגחת הוסרה ההשגחה מחנות הכל בשקל, נגד הטלפונים הלא כשרים ומיד לאחר מכן הפגנה על גזירת התימנים בראש העין, הכל בדולר!דירה פנטהוז חמש חדרים! עדשות בזיל הזול, גדולה ומשופצת עם סוכה, שבת מרוממת יחידה לזוג צעיר במחיר משקפים אחד חינם, שני תוכים של תלמיד חכם שלקה בליבו 40 שקל לפיצה 40 יום יתפללו עליך בלי טריקים ובלי שטיקים מקרר משומש שמור משעת קצירה אסור להשתמש באינטרנט, כתובתנו באינטרנט, תהלוכת ל"ג בעומר תפילת השל"ה הרבי מסאטמר איש בל יעדר תרומה חשובה להכנסת כלה לבייביסיטר שתשמור כל היום במחיר ילדינו ציפור נפשינו ,למכירה כלוב מתקפל גזירת שמד חיטוטי שכבי שומו שמים דפנות סוכה בזיל הזול עשוים מקמח ומים ללא חשש קטניות ומחה ה' דמעה מעל כל פנים נ נח נחמ נחמן מאומן"

יצאנו משטיבלך זכרון משה ומשם המשכנו דרך מאפיית אביחיל המפורסמת לבית אומנית מקומית גברת ר' בעלת תשובה שבעברה שרתה שרות סדיר בצה"ל ביחידת צנחנים, שם אנו נכנסים לארוח ביתי חם ומפנק ביום חורף מקפיא, ושומעים את סיפור חייה הבלתי יאמן של "חילוניה" מבית לחם הגלילית, שבנר שמיני של חנוכה לפני שנים רבות הרגישה אור פנימי, והחליטה לחזור בתשובה, בדרכה למאה שערים, עברה על כל המגזרים והפלגים של הציבור החרדי, ולבסוף החליטה שהיא נשארת עם תורתו של רבי נחמן, בסימן האור גובר על החושך.

כל ביתה מלא ציורים המבטאים את התגברות האור על החושך.

המבקרים שרואים את אשה שלבושה באופן זהה לנשות מאה שערים ורחוקה מאד מאד מצה"ל צנחנים ובית לחם הגלילית, שואלים אותה "מה היחס שלך למדינת ישראל?", בתשובה בעלת הבית מספרת להם שמידי יום עצמאות היא ומשפחתה המורחבת נוסעים לקרובי משפחתם "החילונים" בגליל, שם הם משתתפים איתם בשמחת היום, כולל מנגל בשרי (הבשרים מובאים מירושלים בהשגחת בד"ץ עדה החרדית) כך שנים ארוכות היא נוהגת.

המבקרים מאחלים לבעלת הבית שלא ירחק היום וקרוביה "החילונים" יבואו לבקר ביום העצמאות במאה שערים לחגוג את היום. בעלת הבית מצטחקת ומפטירה "רק ששכני הנטורי קרתא לא ישמע אותכם".

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט "שלום זכור בבית ההלוויות": ישראל שפירא חזר נרעש מסיור חנוכיות הופיע לראשונה ב-קו 400.

הפוסט הנר של אייביש הופיע לראשונה ב-קו 400.

"אתם חושבים שאפשר באמת לנצח אותם?", שאל יונתן, וכולנו שתקנו כי באמת לא פשוט לענות על שאלה שכזאת.

צעדנו עוד אל עבר הלא נודע, נתפסים בחיים בציפורניים שלופות. לא כך ראינו את עצמנו מתים, בערבות צייה ושוממה.

זהו הזמן המטלטל ביותר, נגיעה של קיום ואי קיום יחדיו. החפיפה שבין תקווה לייאוש, וחוסר ההחלטיות שבין הרצון לצעוד עוד צעד, לבין הרצון למעוד כבר עכשיו.

החיים לא מרגישים את עצמם – הם חיים כל הזמן. המוות הוא זה שנותן את התחושה לחיים. עומד לו מרחוק כמטחווי קשת, מציץ מן החלונות, דופק על הדלתות, וקורא בשקט את מגילת העצמאות של המתים, מזכיר לכולם את מה שאפשר להזכיר להם – את עצמם.

"צריך נס, זה מה שצריך עכשיו!", אמר יהודה, וכולנו שתקנו, כי כולנו הבנו שהוא צודק.

הלילה רד, וכוכבים של מדבר החלו לנצנץ בשובבות, משחקים את המשחק שלא יסתיים אף פעם – חושך ואור.

הפסקנו לצעוד, אין טעם להתקדם בתוך החושך כשאי אפשר לראות את ההתקדמות, והחושך נראה אותו הדבר.

מתתיהו אמר ש"הדבר היחיד שאפשר לעשות בחושך הוא לספר סיפורים. דווקא בחושך אפשר לראות את האור של הסיפור", הוא אמר.

ומתתיהו התחיל לספר.

על תקופות קשות שיהודים לא יכלו לחיות כיהודים; על יראי אלוהים שבמקום לבחור לחיות חיים של ריק החליטו להתגבר ולא לחיות. על צדקותן של נשים שלמרות הכל – פעלו נצורות, על ילדים שלא היו כ"כ ילדים, על בית המקדש בשיממונו, על בית המקדש בתפארתו, על מלחמות ועל עולם שלם.

ישבנו בחושך, עייפים, רעבים וצמאים עד כדי עילפון, חרבותינו מונחות שמוטות לצידנו, אך תיאוריו של מתתיהו ריחפו באוויר, טווים קורים של חיים בצל המוות.

לפתע מתתיהו נעמד, מרשים בגובהו, זקנו הלבן נוצץ-לא נוצץ בחשכת הלילה. כולנו השתתקנו, מביטים בכבוד על המנהיג שלמרות זקנותו החליט לצאת למלחמה על מה שהיה חשוב לו מכל, על הזהות היהודית, על חיים יהודיים.

התבוננתי באחרים, כולם מרוכזים כליל, באוויר להטה אש.

"מחר תתחיל ההתנגדות, המאבק, חלשים כנגד חזקים, רבים כנגד מעטים, צדיקים כנגד רשעים", אמר מתתיהו, "נותר לי רק לנאום את נאום המלחמה שקיבלתי מאבותי – שקיבלו מאבותיהם".

ומתתיהו פתח ואמר:

"החיים הם פרוזדור ארוך של משחקים, אנחנו גם השחקנים ואנחנו גם המשחק, אנחנו הניצחון ואנחנו ההפסד".

"ישנם חמורים וישנם בני אדם, מעלתם של החמורים שתמיד ישארו חמורים, והיא היא החסרון שלהם – תמיד ישארו חמורים. לעומתם בני האדם בעלי חסרון הם, תמיד יוכלו לרדת ממעלתם ולהפוך לחמורים, והיא היא מעלתם – הם יכולים להתעלות ולהפוך ליותר ויותר בני אדם, לאנשים בעלי משמעות, לאנשים שרחוקים מזרח ומערב מחמורים".

"השמש זורחת כי שמש צריכה לזרוח, גם כשחשוך בשמים אי שם זורחת השמש, כי השמש תמיד זורחת, אחרת היא איננה שמש".

"הלוחם והחרב אחד הם, אך לוחם שנלחם בשביל החרב דומה למת שיושב לאכול".

"ריצה אל עבר פי תהום היא הבטוחה ביותר כשהמקום שאתה נמצא בו עמוק יותר".

"ניצחון איננו מה שמכנים אותו הנשארים ניצחון, ניצחון הוא מה שמכנים אותו אלו שמבינים מהו נצחון, גם אם בסוף נפלו הם בקרב – כולם מתים בסוף".

"לא בשביל עצמנו אנו נלחמים, לא בשביל סיר בשר ונוד יין. לא בשביל להילחם אנו נלחמים, לא בשביל עוד מכה או שתיים של חרב. אנו נלחמים בשביל החיים, אנו חיים בשביל החיים ואנו מתים בשביל החיים, אנו נלחמים כי המשחק יקר מידי בשביל לשבת בשקט ולהפסיד. אנו נלחמים כי אנחנו בני אדם ולא חמורים. אנו נלחמים כדי שהשמש תישאר שמש, גם אם שקיעה אצלנו. אנחנו נלחמים שלא בשם החרב ואנחנו קופצים לתהום כי התהום שמקפצת סביבנו עמוקה מכל תהום אחרת. ואנחנו ננצח, כי את הניצחון לא המנצחים קובעים אלא המטרה קובעת".

דממה. הלבבות סביב פעמו בעוז, ראיתי את רוח הגבורה שנשבה באנשים, ראיתי את העיניים הנוצצות ממאנות להיעצם. הנשקים כאילו שקלו פתאום פחות, מבקשים כבר לשאתם אל עבר הזריחה.

יהודה קם ממקומו, שמעתי שהוא יהיה שר הצבא שלנו. "מי לה׳ אלי?" הוא צעק, מחריד את החושך הישן שנת ישרים, וכולנו צעקנו בחזרה, מריעים בלב שלם, מבקשים להתאחד עם האחד, שלמענו נחייה בקרב ושלמענו נמות. "מי כמוך באלים ה'", צעק שוב יהודה וכולם זעקו כהד בחזרה, "מכבים"!

כך התחיל המאבק למען ה', למען עם ישראל, למען בית המקדש, ולמען כל מה שקדוש וטהור. רבים מאיתנו נהרגו תוך כדי, מקדשים במותם את החיים. רבים נפצעו. אלעזר נפגע מפיל כשניסה להרוג את מנהיג האויב בקרב בית זכריה.

אחיו, יהודה, אף הוא נהרג בקרב עם 'בקכידס', אך עם ישראל קם, מנורה הודלקה בבית המקדש, והמסורת המשיכה הלאה, אל העתיד, אל כל הדורות הבאים שיבחרו לעבוד אל אחד, ושיישאו אף הם נאומי מלחמה אם וכאשר יהיה צורך בהם, ויהיה, בטוחני בזאת.

הפוסט "מחר תתחיל ההתנגדות", אמר מתתיהו. "נותר לי רק לשאת את נאום המלחמה" הופיע לראשונה ב-קו 400.

הויכוח בדבריו הוא מהותי ביותר. רבני הציבור הדתי לאומי סוברים שעיקר דבריו של הרמב"ם הוא שחג החנוכה הוא לזכר המלכות שחזרה לישראל יתר על 200 שנה. למרות שהמלכים שלה היו רשעים כגון המלך ינאי רצח את כל הסנהדרין, או הורדוס, אותו רוצח גדול, שהרג את כל זרע המלוכה מבית חשמונאי. ומכאן מוכח שגם מדינת ישראל למרות השלטון החילוני, שאינה רוצחת את חכמי ישראל היא טובה מאד.

במבט שטחי, לכאורה דבריהם נופת צופים. אך כדי שנעשה סדר בדברים, תחילה נביא את לשונו המלאה של הרמב"ם:

"בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני".

כאמור מסוף דבריו "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים" לקחו המזרחי ראיה לשיטתם.

ובכן: ראשית נביא את דברי החזון איש על שיטת בריסק בהבנת דברי הרמב"ם, הן ידוע אסכולת בית בריסק שכל דברי הרמב"ם הינם דיוקים בכל מילה ובכל אות, וכל פעם שיש סתירה ברמב"ם, הרי שהיו לו כוונות עמוקות, והדברים ידועים ומפורסמים לכל מעיין בספר "רבי חיים הלוי על הרמב"ם".

אך לא כן היא שיטת רבינו החזון איש. הוא בפשיטות סובר שאם אכן הרמב"ם היה מתכוון לסברות שמתכוון אליהם הרב מבריסק, הרי שהוא היה כותב אותם… אם הוא לא כתב אותם – הרי שהוא לא התכוון אליהם.

וידוע בשמו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאמר במילים יותר בוטות: "הרמב"ם יושב בשמים ומעלה חיוך מכל מי שמדייק בדבריו, ואומר לעצמו "יפה, לא חשבתי על זה".

ואם כן התשובה פשוטה, אי אפשר לדייק מדברי הרמב"ם ולהוכיח על "מלכות ישראל חילונית שהיא קדושה לדבריו".

אולם גם אם נחמיר כשיטתם של שושלת בריסק, הרי שהדברים שמייצגים רבני המזרחי הינם סילוף חמור ומראה על אי הבנת סעיף ברמב"ם.

ונבאר, בגמ' בעבודה זרה [ט:] נכתב: "מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל"- וודאי שקשה להגדיר תקופה שפשטה מלכות הרשעה על ישראל בכלל "חזרה המלכות לישראל".

בנוסף, מחלקת הגמרא שם בין מלכות בית חשמונאי לבין מלכות הורדוס, ומשמע שרואה את שתי המלכויות כשני דברים נפרדים ושונים זה מזה. אם כן קשה, כיצד מחברם הרמב"ם יחד למלכות אחת?

יתרה מכך, בספר דניאל [י"א כ'] כשמתואר ניצחון החשמונאים ועלייתם למלוכה מופיע התיאור הבא:

"וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה"

ומפרש שם המצודת דוד (ובאופן דומה ברש"י)

"כי האחים הורקנוס וארסתובלוס יתקנאו זה בזה בדבר המלוכה ויביאו הרומים על עצמן למשול בהם כמ"ש ביוסיפון"

הרי שלא הייתה מלכות ישראל אחת.

כמו כן, הרמב"ם בתחילת דבריו, מדבר על התורה והמצוות שהיוונים לא נתנו לקיים:

"בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם".

אח"כ הוא ממשיך על בית המקדש שחרב:

"ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים".

ופה מגיע המשפט "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים", וסיום דבריו "עד החורבן השני".

מסיום דבריו נראה שהוא התייחס לבית המקדש, שהרי כתב "עד החורבן השני", ונשאלת השאלה, מה הזכיר הרמב"ם את החורבן השני? הרי אם הוא מדבר על מלכות ישראל (כשיטת רבני המזרחי) המתבקש שיסיים את דבריו "עד שכבשו הרומאים"! וניטל מלך מישראל.

אלא פשוט לומר שכמו שהרמב"ם כתב מפורש בתחילה על התורה המצוות שנאסרו ללמוד ע"י היוונים, וכן הזכיר את בית המקדש שנחרב בידי היוונים. ובדיוק כמו סוף דבריו – שכותב "עד החורבן השני" – כוונתו לחורבן בית המקדש, וזה כוונתו במילים "וחזרה מלכות לישראל על מאתים שנה", מלכות כוונתו היא בית המקדש.

והרי הרמב"ם לא היה טיפש ח"ו. הוא ידע היסטוריה. הוא ידע שינאי הצדוקי, הורדוס הגר אדומי, והנציבים הרומאים – לא היו תקופה טובה ליהדות. כל דבריו במילים "מלכות ישראל" כוונתו לבית מקדש,  ועל זה הוא שמח שנשאר בית מקדש "יתר על מאתים שנה" שסופו היה "בחורבן השני".

לעניות דעתי, מי שלא לומד כך רמב"ם, הרי שהוא מוכיח על עצמו שאינו יודע ללמוד רמב"ם ומוטב שיניח את היד החזקה ויתעסק בספרים אחרים.

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט רבני המזרחי, במחילה, לא הבנתם את הרמב"ם הופיע לראשונה ב-קו 400.

עיניו עצומות, אצבעותיו פורטות במיומנות על ששת מיתרי הכלי וקולו המחוספס הומה ברגש. 'אוייי שעשית לאבותינו… בימים ההם… בזמן הזה…', הלחן של ר' שלמה קרליבך הדביק את הנוכחים. שרעפי קודש נהוג לכנות את העיניים העצומות וקצותיהן המכווצות, כשהלב בוכה והנשמה זועקת. וזלמן שטוב, בעל המנגן העילאי, בהחלט יודע לזעוק את נשמתו בנעימה ובניגון ונדמה היה לי שזיהיתי דמעה קטנה שזולגת מזווית עינו ונספגת אי שם.

והניגון הזה לא סתם מרגש את זלמן. לא בכדי הוא סוחט את נשמתו לתוך הגיטרה ומהדהד אותה לאחרים. המתנתי בסבלנות ונתתי לזלמן לספר לי את הסיפור הנפלא הזה שקרה לפני למעלה מ-45 שנה בשני מוקדים גם יחד.

אני יודע עכשיו אתם סקרנים לשמוע מה הסיפור שהעלה דמעות בעיני זלמן, ולכן אתן דרור מקלדתי ואנסה להעביר אותו כפי שקרה באמת אי שם לפני כחמישים שנה בשתי קצוות תבל בו זמנית.

חורף של מלחמה

היה זה חורף קשה במיוחד עבור אזרחי ארצות הברית. זה לא היה החורף הקשה היחיד שעבר על תושבי המעצמה הגדולה בעולם. למעשה, מאז 7.12.1941 היום בו היפנים תקפו את הבסיס הימי בפרל הארבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמה בצורר הנאצי, הצבא האמריקאי היה מעורב במלחמות בכל רחבי הגלובוס, שכן עם תבוסתו של היטלר החל מאבק איתנים בין הרוסים – ששאפו להשליט את משנתם הקומוניסטית על כל העולם, לבין האמריקאים – לוחמי החופש.

הצבא האמריקאי נזעק לדרום מזרח אסיה לסייע במאבק נגד הדוב הרוסי בקוריאה, ולאחר מכן מצאו עצמם האמריקאים מעורבים עד צוואר במלחמה לא להם, מלחמה שעד היום נעוצה כלהב חרב בלב האומה – הלא היא מלחמת ויאטנם שארכה כ-15 שנים וגבתה מחיר דמים נוראי שגרם לאמריקאים לחשב מסלול מחדש.

והנה, ממש בעיצומה של המלחמה הנוראית, המלחמה שכל נשיא נבחר הבטיח שהנה, אוטוטו מנצחים וחוזרים הביתה, הלכה והסתבכה והצבא האמריקאי שלח עוד ועוד חיילים אל שדות הקטל המדממים במדינה שכוחה בקצה העולם, מדינה שלולא המלחמה מרבית אזרחי המדינה לא היו יודעים על קיומה ובוודאי לא היכן היא מצויה בגלובוס.

בין המתגייסים היו לא מעט יהודים, ובמדינה דמוקרטית וליברלי כמו ארצות הברית, דאגו לחיילים לכל מה שהם זקוקים להם בחייהם ובמותם ולכל פלוגה דאגו לאיש דת, נוצרי ויהודי.

הרב ג'ף שוורץ בדיוק סיים את לימודי הרבנות שלו כשנתקל במודעה בעיתון שבה נאמר כי הצבא האמריקאי מחפש רבנים צבאיים. הוא ניגש להיוועץ עם רבו והאחרון נתן לו את ברכת הדרך. הרב שוורץ התייצב לפגישה במשרדי הרבנות הצבאית האמריקאית ולאחר בחינה קצרה ובדיקת התאמה שובץ לבסיס שהיה ממוקם אי שם במדינת נבאדה.

תנאי ההעסקה היו די הוגנים. הצבא דאג לו ולמשפחתו למגורים ומשכורת לא רעה וכך, מספר שבועות לאחר מכן, משפחת שוורץ עשתה רילוקיישן לבסיס הנחתים הגדול.

הבסיס היה בסיס של חיילי קבע שהתגוררו במקום עם בני משפחותיהם, ובעוד הגברים נשלחו לחזית, משפחותיהם המשיכו בניהול חייהם הרגיל. ומה תפקידו של רב בכזה בסיס? בעיקר ניהול שוטף של צרכי הדת כשמדי פעם כשנפל חייל יהודי, טיפל בסידורי הלוויה ובשאר העניינים הפחות נעימים שהמוות האורב מעבר לאוקיינוס נושא בכנפיו השחורות.

חנוכה עם משפחות הנחתים בנבאדה

עם כניסתו לתפקיד, הודיע לו מפקד הבסיס כי בקרוב ממש, בעוד מספר ימים יחגגו בבסיס את חג החנוכה וכי צפויה להיערך מסיבה מכובדת עם הדלקת נרות, שיר ורננים. משפחות החיילים היהודים, רובן ככולן לא היו משפחות שומרות תורה ומצוות, אך חנוכה הוא חג שכולם חוגגים. 

נהוג לומר על אירועים כגון אלו 'החגיגה הייתה מושלמת'. אך היא לא הייתה כזו, שכן מרבית הגברים לא נכחו במסיבה, בימים הללו התקשורת הייתה מינימלית ורק מדי פעם המשפחות זכו לשמוע מה שלום יקיריהם וזאת בתנאי שאכן הייתה אפשרות לקיים תקשורת. החרדה והדאגה נראתה היטיב על פניהם של רבים והרב עשה ככל יכולתו להעביר אותה בסיפורי החנוכה שעוברים מדור לדור.

'להדליק נר של חנוכה' … הרב שוורץ סלסל בקולו את ברכות החג בנעימה המוכרת, כשכל הקהל מצטרף לעניית אמן משותפת. הוא חש בזוג עיניים נעוצות בו. ניסה להתעלם אך התחושה המעקצצת כשמישהו נועץ בך עיניים לא הניחה לו. הרב שוורץ סיים את הברכות, הדליק את הנר הראשון של חג המכבים וכשהקהל החל לשיר 'הנרות הללו' הוא הפנה את מבטו לעבר זוג העיניים הנעוצות.

שמי ג'ודית פינקלשטיין

זו הייתה אשה, הוא לא הכיר אותה. היא לא נראתה יהודיה. היא ניגשה אליו בצעד בוטח הציגה עצמה כג'ודית פינקלשטיין וביקשה לדבר איתו.

"הרב והרבנית יכולים לבוא אלי הביתה? יש לי משהו חשוב להראות לכם"

הרב היסס, הוא לא הבין מה האשה הזו רוצה ממנו אך היה משהו בצורת הדיבור ובתחינה שבה הוצגה הבקשה שגרמה לו לבקש מרעייתו להתלוות אליו, לראות מה הדבר שיש לה להראות.

החגיגה הסתיימה, החוגגים התפזרו לבתיהם וכמו בצבא, לאחר מספר דקות למסיבה לא נותר זכר, מלבד ג'ודית שהמתינה בסבלנות לרב ואשתו שעל אף עייפותם, עשו את דרכם לביתם של משפחת פינקלשטיין.

בואו, היכנסו, ביקשה באדיבות, אך גם אם לא היו נכנסים הם לא יכלו להבין מה האשה הזו רוצה להראות להם. 

'מוזיאון' – עברה המחשבה במוחם של הרב שוורץ ורעייתו, כשחלל הבית או יותר נכון מה שנותר מחלל הבית, היה עמוס לעייפה בעשרות חנוכיות.

היו שם חנוכיות מכל הגדלים, בכל הצבעים ובשלל צורות. מחנוכיות ענק שניצבו על הרצפה ועד כאלו מיניאטוריות. המראה הותיר אותם המומים וההלם לא נעלם מעיניה של ג'ודית.

"אתה מבין רבאיי למה ביקשתי שתבוא? גילוי נאות, אני לא יהודיה. אך מייקל בעלי שנמצא ברגע זה בויאטנם כן יהודי. הוא אינו שומר מצוות, אנחנו לא מציינים אף חג יהודי מלבד חנוכה. במשך עשרות שנים הוא מטפח את האוסף הזה, כשכל שנה נוספות כמה וכמה חנוכיות", אמרה.

"כן… זה די בולט שאתם מציינים את חג החנוכה", הפטיר הרב שוורץ ועדיין לא הבין מה היה כל כך חשוב לאשה הזו להזמין אותם לביתה. הם הסתובבו בין החנוכיות שהם מתפעלים מיופיין והודן של שכיות החמדה. באמת הם לא ראו כזה אוסף מרשים מימיהם.

"כבוד הרב, תדליק בשביל בעלי"

הרב ואשתו כבר היו בדרך החוצה, כשג'ודית ביקשה מהרב להמתין רגע.

"כבוד הרב, לא קראתי לכם לביתי רק כדי שתתפעלו מהאוסף של בעלי", הרב נדרך, הוא הבין שיש כאן עוד משהו מעבר לתצוגת היודאיקה.

"מייקל נמצא עכשיו בויאטנם, אין לי מושג היכן הוא ומה עובר עליו, האם הוא חי או מת, אם נפצע או הוא בריא ושלם ונלחם ביערות הג'ונגל בוויטקונג, בכל מקרה לא שמעתי ממנו מספר שבועות וזה ממש לא אופייני לו. אני יודעת כמה שחשוב לו להדליק נרות חנוכה. אני מבינה שזו מצווה של יהודים ואני לא יכולה לעשות אותה במקומו, אני מבקשת אם לא אכפת לך להדליק נר ולברך כמו שעשית במסיבה", אמרה בתחינה.

ג'ודית הראתה לרב את החנוכיה שבה מייקל היה מדליק נרות בכל שנה, וזו לא היתה משימה פשוטה, ולו רק בשל העובדה שכדי להגיע אל החנוכיה שעמדה ליד החלון היה עליהם לנייד כמות נכבדה של חנוכיות. אך בכוחות משותפים של שלושתם המשימה הושלמה.

"כיוונתי להיות שליח מצווה עבור בעלה – מייקל – החייל היהודי, בירכתי על הנרות בפעם השלישית בכוונה רבה", סיפר הרב שוורץ לזלמן. "ואז שרתי שוב את 'הנרות הללו' כשאני חושב על היהודי הזה, שנמצא אי שם וזו המצווה היחידה שהוא מקיים. התרגשתי מאד".

"נו. סיפור יפה", אני אומר לזלמן וחושב איך בדיוק אנסח אותו ואיך אעביר את המסר העוצמתי של הסיפור הבאמת מיוחד הזה.

"חכה, רק התחלנו…"

"תמשיך… זה מתחיל להישמע מעניין", אני דוחק בו. אך זלמן לא מוותר על הליווי המוזיקלי. הוא מעביר אקורדים במיומנות ושר שוב את הלחן הנפלא של 'הנרות הללו' 

"ואז, כשהרב שוורץ מסיים את שירת הנרות הללו והוא ואשתו באים לצאת מהבית, זה קרה".

אש זרה

הדלת שנפתחה הביאה בעקבותיה פרץ רוח חורפית וקרירה שהעיפה את הווילון היישר על השלהבת המרצדת ובתוך שניות האש אחזה באריג והחלה לטפס מעלה מעלה כשהיא מאיימת לכלות את הבית על תכולתו.

הרב שוורץ לא איבד את העשתונות הוא נטל במהירות דלי מים והחל לכבות את הדליקה בטרם תתפשט ותכלה את בית העץ על תכולתו הייחודית.

• • •

שבועיים חלפו ואותה ג'ודית לא קיבלה אות חיים מבעלה. היא ניסתה להשיגו בכל דרך אפשרית, אך פניותיה הושבו ריקם. איש לא ידע לתת לה תשובות, איש לא הסכים להעביר את שיחת הטלפון למפקדת הגדוד בויאטנם. היא הבינה שמשהו לא טוב קרה לבעלה אך לא רצתה להאמין למחשבות הרעות שהלכו והציפו אותה, ככל שהזמן עבר.

ליבה שניבא לה רעות, ותחושת האסון שאפפה אותה הפכת למוחשית באותו בוקר חורפי וקודר במיוחד, כשנקישה רכה נשמעה בדלת. וכשזו נפתחה עמדו בפתח שני קצינים במדים.

כמי שהייתה נשואה לחייל וכמי שהתגוררה במעונות חיילים היא ידעה היטב מה המשמעות של שני קצינים עומדים בדלת.

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת

קְצִין הָעִיר, אָחוֹת ופְּסִיכוֹלוֹג

הֵם רַק פְּרוֹלוֹג

לְסִפּוּר חַיִּים

שֶׁמֵּעַתָּה וְעַד עוֹלָם 

לֹא יִהְיֶה כְּשֶׁהָיָה

הקצינים ביקשו את רשותה להיכנס. היא הייתה בטוחה שהיא עוד שנייה מתעלפת, אך הקצינים בראותם את מצוקתה הרגיעו אותה.

"מייקל לא מת", אמר הקצין המבוגר שביניהם.

"הוא נפצע קשה? אל תגידו לי, הוא שבוי בידי הוייטקונג!", התקיפה אותם ג'ודית בשאלות.

בשבי לוחמי הוייטקונג האכזריים

המחלקה של מייקל חזרה מסיור שגרתי בג'ונגל הויאטנמי. החיילים היו מותשים, החום והלחות האינסופיים והיתושים שלא הפסיקו לנגוס בבשרם הכהו את עירנותם שגם כך הייתה מוטלת בספק אחרי לילות ללא שינה. ואז לפתע, מתוך האדמה, ממנהרות שהיו מוסוות היטיב בצמחיה העבותה, קפצו עליהם לוחמי הוייטקונג האכזרים ומטווח אפס פתחו עליהם באש קטלנית.

לנחתים לא היה סיכוי. על אף נחיתותם של הויאטנמים, הם הצליחו בעזרת גורם ההפתעה לחסל כמעט את כל המחלקה. שני חיילים ניצלו, אך נפלו בשבי הוייטקונג. אחד מהם היה מייקל.

השבי הויאטנמי הוא לא תענוג גדול במיוחד. לוחמי הוייטקונג, לאחר שבזזו את גופות החיילים האמריקאים, משכו אחריהם את שני השבויים אל מערכת המחילות התת קרקעיות וכלאו אותם בתנאים איומים. רעב, מכות ועינויים היו מנת חלקם של השנים ומנת חלקם של שבויים אחרים, שרבים מהם לא שרדו ונפחו את נשמתם.

"אז באתם לספר לי שמייקל שבוי ומוחזק בידי הוייטקונג"?, נחרדה. "אתם עושים משהו כדי לחלץ אותו?".

"בעלך חי!", בישר הקצין.

באחד הימים התנהל קרב עקוב מדם באיזור בו שכנו מחילותיהם של לוחמי הוייטקונג. האמריקאים – בניסיון להביס את הלוחמים – הטילו טונות של פצצות על מעוזי ההתנגדות, ועל אף הגשם הבלתי פוסק – אחת הפצצות הבעירה את היער בדיוק בנקודה שבה הוחזקו שני החיילים האמריקאים.

הויאטנמים הבינו שאם הם רוצים לחיות, עליהם להימלט ונשאו את רגליהם ונסו מתוך המחילות כשהם מותירים אחריהם את שני השבויים.

בדרך לא דרך הצליחו מייקל וחברו לחלץ עצמם ולברוח מהמנהרה, לפני שתיהפך למלכודת אש ועשן, והחלו לנווט אל עבר בסיס הנחתים האמריקאי שם התברר כי השניים סובלים מרעב ומתשישות והושארו להשגחה והתאוששות בבית החולים.

"הוא מתאושש , מצבו טוב וברגע שיתאפשר הוא יוטס חזרה הביתה", בישר הקצין השני.

• • •

מייקל נכנס הביתה. אוסף החנוכיות האהוב שלו קידם את פניו ועיניו אורו. הוא העביר את עיניו מחנוכיה לחנוכיה, מלטף כל אחת במבט אוהב ועורג ואז עיניו נתקלו בכתם פיח שחור על הקיר הסמוך לחלון.

"הכל בסדר מייקל, כל החנוכיות שלמות, אף אחת לא נפגעה. אה וגם הדלקנו נרות במקומך…", אמרה ג'ודית וסיפרה לו על הדלקת הנרות  של הרב שוורץ. 

"רגע, אני חייב להבין משהו", אמר מייקל ומצחו נחרש קמטים. "מתי אמרת שהרב שוורץ הדליק נרות בשבילי? את יכולה להביא לי לוח שנה?".

ג'ודית לא הבינה מה נחוץ למייקל לוח שנה דווקא עכשיו. 

"את קולטת?", קפץ מייקל ממקומו במעמקי הכורסא. "היה לי נס חנוכה. לי, למייקל, היה נס חנוכה!".

ג'ודית חשבה שמייקל השתגע. רבים מאלו שחזרו מהשבי, איבדו את שיות דעתם והיא חששה שגם מייקל במאבדים.

"תראי, התאריך שבו ברחתי מהשבי היא הלילה הראשון של חנוכה…"

"הבט, הנה מייקל וג'ודית"

"טוב זלמן, אני מודה שהפתעת אותי", אמרתי. "לא חשבתי שזה יהיה סוף הסיפור. תגיד לי את האמת, לא המצאת את המייקל וג'ודית האלו רק כדי שיהיה לך סיפור טוב שמתאים ללחן של 'הנרות הללו'?…"

זלמן חייך. "אני רוצה להראות לך משהו", אמר, הוציא תמונה והגיש.

"אתה מחייך או שסתם נדמה לי"?, המשיך לסנוט בי.

האמת שאי אפשר היה שלא לזהות את אוסף החנוכיות המדובר. ליד אחת החנוכיות הגדולות נראו זוג יהודים חביבים וחייכנים כבני 70.

– "אתה מזהה את השנים?"

– "אולי הרב שוורץ ורעיתו?"

– "ממממ אתה בכיוון", עודד אותי זלמן. "אלו מייקל וג'ודית שבינתיים הפכו למיכאל ויהודית".

– "רגע, לא אמרת שג'ודית גויה?"

"נו מה הבעיה? גויים לא יכולים להתגייר?", אמר זלמן וקרץ קריצה משמעותית, תוך שהוא פורט שוב על הגיטרה את הלחן שובה הלב: "הנרות הללו שאנו מדליקים… על הניסים…"

הפוסט "תוציאי לוח שנה", דרש השבוי מוייטנאם הופיע לראשונה ב-קו 400.

כָּל אֶחָד זָקוּק לְנֵס
לָלֶכֶת לְאִבּוּד וְלַחֲזֹר חֲזָרָה

כָּל אֶחָד זָקוּק עֲדַיִן
לְאֵיזוֹ נִחֲמָה זְמַנִּית

כָּל אֶחָד זָקוּק עֲדַיִן
לֶאֱמֶת אַחַת הֶגְיוֹנִית

כָּל אֶחָד זָקוּק בֵּינְתַיִם
לְאוֹזֵן וְלֵב שֶׁיָּכִיל

כָּל אֶחָד זָקוּק בֵּינְתַיִם
לְסִימָן בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל

כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ
שֶׁבַּסּוֹף קוֹרִים נִסִּים

וְעַד אָז נוֹפְלִיםק
ָמִים וְשׁוּב מְנַסִּים

הפוסט כָּל אֶחָד זָקוּק לְנֵס הופיע לראשונה ב-קו 400.

רַק אֶצְלִי הַחַלּוֹן סָגוּר
מְרוּחוֹת שִׁלְהֵי כִּסְלֵיו,
וַאֲנִי פַּךְ קָטַן
לְלֹא בַּיִת אוֹ חוֹתֶמֶת.

וְהַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קוֹדֶשׁ הֵם
וֵאֶיּן לִי רְשׁוּת,
אֵלּוֹקַיי
אֵיֶּן בִּי עוֹד יְכוֹלֶת,
לִראֹותָם לְבַד…

הפוסט רַק אֶצְלִי הַחַלּוֹן סָגוּר הופיע לראשונה ב-קו 400.

מתפצפצת ולוחשת על סוד קיומה הנצחי.

כמו משואה היא מתייצבת,

מקפלת בתוכה ספורי גבורה ובכי.

מה סוד קיומך שלהבת יפהפיה.

איך ועל שום מה את מגיעה, נוכחת ונראית כֵּפֶיהָ.

ימים של אובדן, אב קובר בן,

נער ללא חתימת זקן מתאבן.

אחים נלקחים בזוגות, שריפות ושאר מרעין בישין.

המלאך הממונה, בא ולוקח בלי שאלה, אין וודאי, הכל מרשין.

האומנים שרים על גאולה, על אוויר דחוס של בושה והעדר תמימות.

וביקום המקביל, הווירטואלי על כל אימיג' אנשים נוטים למות.

מה סודך שלהבת יקירה

גלי לי מה את מסתירה

איך יופייך לא פג עם השנים

לא נס ליחו, לא התפוגג בין העמים.

האין זאת שלנצח נשארת, בשלמות

מאירה לכל דורש בחמימות

בצניעות אופיינית, אורגינלית, באצילות.

סופרלטיבים נקשרו בשמך

כל זן של מתוק פודר לכבודך

ואת לא ממש יוצאת מגדרך

עסוקה בלהאיר כל לב, כל רגל בַּשּׁוּק כל צהר,

מלאה כולך בזוך שנמשח, באיחוי ובטהר.

הפוסט מהירות האור הופיע לראשונה ב-קו 400.