הַחִטָּה
אֲנָשִׁים שֶׁזּוֹרִים קֶמַח עַל הַפְּצָעִים,
לְלֹא אַבְחָנָה אֶת הָאָרֶץ מְפַדְּרִים

הַשְּׂעוֹרָה
יוֹשְׁבֵי הַקְּרָנוֹת, רַכְלָנִים וְאַנְשֵׁי הַבִּירוֹת
עַל כָּל הִתְרַחֲשׁוּת, הֵם מֵלֶּאֵי פַּרְשָׁנוּיוֹת

הַגֶּפֶן
אֵלּוּ שֶׁמְּבָרְכִים עַל כָּל דָּבָר בִּמְתִיקוּת
גַּם בְּתוֹךְ כָּל הָרֹעַ, הֵם יוֹצְרִים שְׁפִיּוּת

הַתְּאֵנָה
ברואים, שֶׁנֹפֶת הַצּוּפִים שֶׁלָּהֶם נִדְבֶּקֶת לַחֵךְ
בְּשֵׁם הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה, עַל הַכֹּל אֶפְשָׁר לְגַחֵךְ

הָרִמּוֹן
בְּנֵי הַדָּם, נִרְאֶה כִּי מְלֵאִים בְּשֶׁפַע וּשְׁנִינוּת
אַךְ מְנַצְּלִים זֹאת, בָּעַט לְמָשָׁל לִזְרֹעַ צִינִיּוֹת

הַזַּיִת
אַנְשֵׁי הַמֶּרִי, הַמֶּרֶד, הַמְּרִירוּת, הָאָנַרְכִיזְם
יְרֻקִּים מוּל שְׁחוֹרִים, עִם אֵגוֹ וְסַרְקַזְם

תָּמָר
הַמָּתוֹק שֶׁבַּחֲבוּרָה, רַךְ, עֲסִיסִי, טָעִים
בְּכָל מַצָּב לִסְבִיבָתוֹ יִהְיֶה נָעִים
אֶרֶץ יָפָה,חֲבוּלָה מְלֵאָה דָּם
מְלֵאָה בְּפֵרוֹת שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת יִעוּדָם

יְהִי רָצוֹן וְהַשָּׁלוֹם וְהָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק יִתְקָרֵב
וְאִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ יֵשֵׁב.
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ

וְכָל אֶחָד אֶת כְּבִיסָתוֹ פְּנִימָה יְכַבֵּס
טוּ בִּשְׁבָט שָׂמֵחַ.

הפוסט איזה מין אנחנו הופיע לראשונה ב-קו 400.

אתה שואל איך זה התחיל?

תכלס, עצבן אותי הרעיון שלא הגענו למספר עגול של חיוביים לקורונה בעיר האדומה שלי, אז החלטתי ללכת להיבדק. להשוות את העקומה. 
שלא תחשוב שמישו שם בבדיקה עשה לי חיים קלים. תחת השמש הקופחת עמדנו איזה 30 איש, משתעלים לתוך מסכה מכוערת, רחוקים אחד מהשני, אבל עם מבט כזה בעיניים של: "גם לך הקורונה הזאתי דפקה קטע?"
בחור, ג'ינגי' כזה, עמד מולי עם אצבע זקורה והתרה בי: "בלי תמונות, אה?"
אין לי שמצון מה היה בי שנראה שאני הולכת לשתף את האירוע המשעמם הזה, של דחיפת מקל אוזניים באורך צוואר של ג'ירפה לנחיר השמאלי. מה יש לתעד, מהההה? 
הנהנתי לו בראש וחיכיתי לתור כמו עז שחוטה ועייפה.

בערב צלצלו כל הפעמונים ובישרו את החיוביוּת.
ביישומון, במרשתת, בטלפוניה, בהודעה לקונית ואנושית, כולם עשו יד אחד והצהירו: "את חיובית" – – –

ככה בעצם זה התחיל רשמית.
ברגע אחד את הופכת למצורעת ומוצאת מחוץ למחנה.

יודע מה הכי גרוע, יא יומן? 

אסור לחבק אף אחד, חוץ מהאף שלך שהטישו מחבק בילד-אין, לחבקקק, אתה קולט? מה ביקשתי? קצת נחמה מאלו שטרחתי לגדל כל השנים…

הקורונה הזו לא משחקת הוגן. היא מכה מתחת החגורה במקומות הכי רגישים: לא להתחבר, לא לגעת, לא להיות ליד.

קיצר, מפלצת.

אז אחרי יומיים בהם ביתי, או יותר נכון חדרי, הפך למבצרי, וכל מי שזז בבית ושייך אליו גרעינית באיזה דרך סונג'ר לטובת:

מקושקשת אבל בלי בצל
זירו בכוס זכוכית עם קרח
נורופן עם כוס מים פושרים
טישו שומר שבת
הוראות להפעלת מכונה
הוראות להורדת כביסה
שמיעת קיטורי הפולניה

וכך הוחלט על הפרד ומשול. בצער רב וביגון חלקי הוחלט על פינוי למלונית קורונה – מילה כוללת למאות מלונות שפעם, לפני מיליון שנה, היו מלאי כוכבים ונופשים ברי מזל, ובעקבות המצב הפכו את עורם ואורם ופתחו את שעריהם למשפחות ג'מבו וחברות קייטרינג שבהסדר.

טוב, עייפתי. אומרים שבקורונה המוח מקצר מדי פעם, הלכתי להטעין אותו.

חזרתי, יומנוש, היום כדאי שתעקוב

יום א'

בלילה סיכמו איתי בפיקוד העורף על: המלון, מה יש בו, ונתנו הוראות אחרונות.

היצור שישב שם בפיקוד, היה למוד קרבות ולקוחות שנתנו לו רשימת הגבלות שהם דורשים באירוח. בשיחה ארוכה ובסבלנות הוא הסביר שהטלוויזיה סורסה ואפילו הידברות או גרובייס אאוט, (הוא הוסיף שבחלק מהמלונות אנשים דאגו לשבור אותה), הווי פיי על מיוט, והכל כשר וישר לפי כל ההחמרות.

נלחצתי בעיקר אם לא תהיה הפרדה במתנפחים ואז אראה מראות אסורים, אבל הוא הרגיע וחתמנו לחיים ולשלום ולעוד מספר שמצטרף לתיירות קורונה.

כשסיימתי את השיחה נעמה מתחילה לארוז. החיובית היחידה בבית שמצטרפת להרפתקאה המסתורית.

היא פותחת 2 מזוודות ענקיות ומתחילה להעמיס פריטי לבוש, קיסמי שיניים, סידורים, טליתות (אם ייתנו לנו לעלות לתורה), החדר בוקה ומבולקה, השליליים בבית מסתכלים מבעד לדלת בקנאה צורבת, זה נראה שאנחנו טסות לחו"ל או משו, מבינה אותם.

בינתיים הבטן שלי עושה סלטות; לא יודעת מה יחכה לי שם, אני מבינה שכיף לא יהיה פה אלא אם כן כלא-מלון זה סבבה, אבל להמשיך להיתקע בחדר, להאזין למריבות מחוץ לדלת עם אפס יכולת תגובה, לעורר רחמים כדי לקבל את המנה היומית, זה גם פחות כיףףףףףףףףףףףףףףף.

בלילה אני חולמת על משאיות עמוסות קורונה. אני נדחסת בהן, משוחחת עם חיידקים במסכה שאיכשהו נראים אנשים.

הגב שורף, לא מוצאת תנוחה נורמלית. 
העצבים רופפים

מחר באים לקחת אותי באמבולנס. אאוץ', זו הסיבה שאני לא ישנה, מדמיינת את כל הרחוב בולש בעיניים צרות לראות את מי מפנים, ואת האנונימיות שלי נמוגה בין האלונקה לכיסאות של הפרמדיקים המבודדים.

המשך יבוא, אם המצב ימשיך להיות קל… 

פרק שני

הבוקר עלה על גגות השכונה. אני מקבלת טלפון מבחור נמרץ, מתנדב ב'הצלה', שהוא מגיע לאסוף אותי עם האמבולנס עוד שעה, המוח שלי מתפוצץ לאלף. מחליטה לשחרר את תחושת האי נעימות ולרדת לאמבולנס בסבבה שלי, ואם מישהו יראה התעניינות יתר – אציע לו טרמפ.

אחרי הזדהות – מילולית עם תעודת זהות ומלא תנועות ידיים (נראה שאני מתחילה לתרגל שיחות פנטומימה עם אנשים), אנחנו עולות ללימוזינה האמבולנסית, מוזיקה חסידית מנעימה את השהות, מזגן קפוא, המיני בר נראה כמו מקום לאפסון אספלניות ומחוללי חמצן, אבל סך הכל סבבוש, נעמה ואני מסתלפות למוות, נואמות ושרות לעצמנו עד שהקורנה מכריעה את הכף ואני נרדמת כמו זומבי עד עין תות.

נכנסים לטבריה, מבעד למדבקות הממותגות של הרכב אני מגלה עיר דוממת, כמעט עיר רפאים, הו טבריה אהובתי, מה עשו לך???

נוחתים בכניסה למלון, אנחנו קופצות מהכיסא, משחררות עצמות, אך האוטו נשאר נעול… שעה של פרוצדורה מול פיקוד העורף, חמ"לים וכל מיני כאלה. 

סוף סוף: ברוכים הבאים למלון-כלא שלנו בימים הקרובים. עד שיסתיימו עשרה ימים מהבדיקה ועד שנצהיר על שלושה ימים נקיים מתסמינים ושאר מרעין בישין.

בכניסה, אין שירות, אנחנו נסחבות עם המזוודות (נראה שנעמה שמה אבנים בפנוכו). הצוות מסתכל עלינו במבט מעצבן כזה, שכמעט שחררתי ת'מסכה והדבקתי אותם בקורונה הארורה, מה הם חושבים – שבאנו לחגוג, שאבין?

בלובי, משפחות ממוקמות היטב, בנות בכל הגילים מביטות בצמד הזה שנכנס עכשיו, עם קוד לבוש לא הכי פוליטיקלי-קורקט לטעמם, אבל אני רק רוצה מפתח לחדר ולהתחפף משם. אני עומדת מרחק קילומטר מהדלפק, צריכה מגאפון להקשיב לפקידת הקבלה, שמבקשת שאבוא לקחת מפתח ונותנת לי מתנה מרגשת מקופת החולים, ארגזון מלא מסכות ומד חום ומד סיטורציה חתיך. תמיד אהבתי מתנות.

למרות כל הציפיות והסיפורים ממקומות אחרים, חדר 331 נקי להפליא, נוף לים, חיפויי עץ, מיני שומר קור בצורת מקרר, וחומר חיטוי לרחצה בריח נוראי.

ילד קטן עם בימבה נכנס לנו בטעות לחדר, מוודא שאנחנו שמחות בחלקנו.

אנחנו מתמקמות במעוננו החדש, לומדות את הסביבה, העין הכחולה של הכינרת קורצת בידידותיות, במוח צף לי זיכרון ישן של ספר שקראתי 'האי של סופיה' – מגפה משתוללת בקפריסין והחולים מועברים לשהות בבתי מלון על האי.

דף אורחים בכתב יד צפוף על הנחיות והוראות מיוחדות: סעיף חשוב מתריע על שימוש בסמים ואלכוהול. חבל, כי בניתי על זה. החלק החשוב: מועדי ארוחות בחדר האוכל, 3 ארוחות במרווחי זמן קבועים ואפילו קפה ועוגה לביניים, הכל כלול סטייל.

בינתיים שעת צהריים מגיעה, מכל הכיוונים נפתחות דלתות וגברים, נשים וטף ממהרים לחדר האוכל, שלושה אולמות אוכל בגודל מפלצתי עמוסים במשפחות ענק, ההגשה חופשית, ערובוביה של מאומתים ושאינם, חיוורים וחלושים קקופוניה רצינית.

אברך אחד הגיע עם 7 ילדים כשהבכור בן 7, אשתו מאושפזת אחרי לידה, והוא מנסה להתמודד עם כולם, בלגן של מקרוני, קטשופ ואבא אחד מתוסכל.

האווירה מוזרה. משהו בין נופש למשפחות בני תורה לבית החלמה ליולדות, נשים בחלוקים וקרוקס, ילדים מתנדבים שמעמיסים צלחות למשפחה, שאלות על מידת הכשרות של הארוחה, האם הפירות מועשרים והאם הפטל נקי מחשש שמיטה (האמת שכמו שהוא נראה הוא לא עמד בחייו ליד תפוז).
נעמה ואני מוצאות פינה של שקט, נקייה יחסית, עם נוף לבריכה, הבריכה עם אדוות שקטות, מסוגרת מכל חור, שמא אחד הזאטוטים יחליט לקפוץ ראש באופן עצמוני כדי לבדוק את מידת הכלור.

עצוב לי בלב. אני מנקרת במנה שלי, מנסה להתעלם מכל המסביב, הגב כבר נותן את איתותיו, מזכיר לי למה אני פה, נעמה מתרגשת, מתעדת הכל במצלמה שלה, נתח רולדה הודו פוטוגני יותר מתמיד, היא חיובית אבל בריאה, נהנית מהחוויה סך הכל, יש לה מה לשתף את הטינאייג'ריות שלה.

מתכננות את עצמנו לשהות ארוכה. בלובי מאות ילדים מתרוצצים, הלובי המפואר הפך למגרש משחקים, בנות בקוקיות עושות כאן אליפות עולם בקורקינט, הורים נואשים משחקים תופסת עם בני השנתיים. 

במעליות תכונה רבה, אני קולטת בזווית העין ילד בן 4 נמרץ מזמין את המעלית ונכנס אליה, ברגע של תיקון עולם אני שואלת אותו אם מישהו מסכים לו לעלות לבד והוא רק תולה בי עיניים תמימות.

ואז מצד שני מגיע האבא, אני מבינה שיש קשר גרעיני ביניהם ובודקת עם האבא אם זה בסדר שבנו בן ה-4 תכנן מסע קומות עכשיו.

הוא לא ממש מבין מה אני רוצה. מבחינתו זו האטרקציה היחידה פה, והוא לא רואה סיבה שלא 🙈. 

זאטוט עם מבט חבלני מסמן לי לבוא אחריו, ומספר על הגג שהוא הצליח לפרוץ אליו. אני סקרנית, מזמינה מעלית לקומה 10 בשביל לגלות משפחות שלמות שעושות שם את הבוק של הלייף, מול האגם של המדינה.

יום שלם לוקח לי להבין מי נגד מי ולמה. חדר האוכל הופך להיות מועדון המטפחת; בין שווארמה לחציל קלוי, אני נחשפת לסיפורים על שלשולים, הקאות, כאבי גב, כל סוג תסמין מנותח כאן ונאכל עד לשד עצמותיו. 

משום מה התסמין חביב הקהל של אי תחושת טעם וריח – מדלג עלי בגסות, ומשאיר אותי להתמודד מול ערמות של תופינים שנערמו בארגז בחדר שלי, כל בוקר נעמה ואנוכי נודרות בשבועת צופים שאנחנו מתחילות דיאטה, ובמקביל לצד מדידת חום וסטורציה מודדות עם בלוטות הטעם האם הן תקינות עדיין.

הן תקינות. השבועה תחכה. 

הימים עוברים, בסדר צפוי מדי, קוטג ולחמניית ברמן בבוקר, מתחננת לאלוקי הבאגטים שיחוס עליי ויזכיר לי את הטעם שלהם שלא אשכח, מנוחה, ארוחת צהריים, מנוחה, פטפוטי לובי משמימים על חיובי, שלילי, כאבי שרירים וחתונות פיראטיות שיסתיימו באלימות.

שקיעה בכנרת, מוזיקה של עומר אדם מיאכטות ברות מזל שמשייטות, ריח של 'בורי' צלוי, וירידה לארוחת ערב לגלות שיש 'דגים'.
יומנוש תבין, כולם חושבים שאני במלון, סבבה?

לך תסביר להם שאת רואה את הבריכה ולא יכולה להכנס.
הספא סגור במסמרים וקורות, וגם אם גידלת זקן עם הזמן אין חדר טיפולים וקוסמטיקה, כולם נטשו.
אין חדר כושר, הצלוליט גם בחופשת מחלה
אין משחקיה
אין חצר ישיבה כי היא הולאמה לטובת מכבסה תוצרת בית עם מכונות ומייבשים,
הברזים של הבר בלובי נעטפו כמו גופה בזקא.
אין זכר לעוגות ויטרינה או לקיום אלכוהול בעולם הזה.
הכל מת

חוצמזה שלא כמו רגיל פה את דואגת לניקיון החדר, לפינוי הזבל ממנו, להורדת צלחת הקלקר מהשולחן.

אין שירות

הבנתוש?

משבת אני עושה מאמצים להסוות את התסימנים כדי שמוקד קורונה ישחרר אותי הביתה,
שאהיה שלושה ימים נקייה.

בשלב כלשהו מתחיל להמאס לי. הגיוני לא?

אני מכירה על פה את המשפחה עם ה15 ילדים שהיתה שבועיים וכשיצאה פוצצה את המלון בa4 של תודה לצוות ולפיקוד העורף, מכירה את ה'ירושלמים' עם האמא שנראית מורה ובוחנת את הכפכפי אצבע שלי משל היו 'דבר אחר', עשיתי הכרות עם זותי מתפרח, שחפרה לי שעה מה השורשים שלי מצד אמא של אבא שלי, כלומר מאיזה עיר הם הגיעו בהונגריה, רעה, למה היא מזכירה לי את הונגריותי במצב כזה מה היא לא רואה שאני גם ככה לא במצב תקין?

זהו מיציתי.

את הימים האחרונים אני סופרת בוכה כל שיחת ווידאו עם הילדים, המסך שלי דביק מנשיקות.

המלון מתרוקן לאיטו יודעי דבר יודעים לספר שהחגיגה מסתיימת, כל בוקר הלובי נראה כמו יציאה לקרב על הבופור, משפחות על מטלטליהן מחכות לשוב הביתה, אל הסוכה שהם נטשו, אל החיים שהם עצרו, נשארנו 5 משפחות במלון שהכיל שבוע קודם כמעט 2000 יחד.

את מזהה את השאריות על פי האורות שנדלקים בחדרים.

דופקים לי בדלת, מציעים לי חבילת בפלות מצופות תמורת אמירת פרקי תהילים, בחדר אוכל מתארגנת מסיבת הודיה ספונטנית לחולה שאושפז עם דימום וחזר למלונית כדי לספר על נס ההצלה.

ביום האחרון , אנחנו יושבים מסביב שולחנות מאולתרים. חסיד, תימני, אברך ליטאי, אשה מצפת, אוסף מרתק.

מדליקים נר לרב עובדיה, נוגסים בעוגיות פריך שידעו ימים טובים יותר, מודים על נס ההצלה של ההוא שהשתחרר ממחלקת קורונה, הגברים דופקים על השולחן עם איזה ניגון תערובת, עד שהצוות מזרז אותנו לצאת, זהו החגיגה נגמרה.

בבוקר, אני קמה עם דפיקות לב, חולשה וסחרחורת, הקורונה המטופשת הזו נאחזת בי בכח, לא משחררת המזרובה, אני מגלגלת איתה שיחה, מסבירה לה שלא תתעסק איתי, אני רוצה הביתה.

בלובי, מעמידים אותנו למסדר, מקריאים שמות ומוציאים אותנו אל החופש, השמש מכה בעוז, האנשים נראים יפים פתאום בחוץ, והלב מנתר החוצה.

לשנה הבאה בוולדורף אסטוריה.

הפוסט יומני הסגר הופיע לראשונה ב-קו 400.

לא, זה לא התחלה של פרוזה, מדובר במציאות מפחידה שהפכתי להיות חלק ממנה, מציאות בה אנשים החליטו לקחת את הדין לעצמם, אנרכיה מוחלטת.

בימים האלה, הכל דינאמי, כל יום מביא בכנפיו בשורות ומידע חדש, כל מה שנראה הגיוני כבר לא, כל מה שהתרגלנו עליו שונה וייתכן שגם פוסט זה שנכתב היום יהיה בעוד רגע קט כמו אתרוגים אחרי סוכות.

רלוונטי או לא יש דברים שמוכרחים למחות עליהם בפרט שבנשימה אחת יהיה מי שיקרא לקבוצות הללו משני צידי המתרס חרדים.

חברים אנחנו במלחמה, מלחמת כוחות ומוחות, אין בה באמת צדדים כי הלוחמים פה נלחמים נגד עצמם, נגד החיים שלהם, וכמו בכל שדה קרב החלשים והזקנים הם הראשונים ליפול בשבי או במקרה הזה ליפול שדודים בפניה .

ימים יגידו האם האלמנטים החיצוניים שנקבעו בחוק כמו המסכה ושמירת המרחק הם אלה שבאמת הגנו מפני הנגיף, אך עד אז ובהעדר אמצעים אחרים כאזרחים שומרי חוק וכאנשים האמונים על מצוות ו"נשמרתם" אנחנו מחוייבים בהגנות אלה, גם אם זה מציק, מעצבן, מרגיז ומרגיש לחלק כאילו מדובר במינימום "חוקי נירנברג".

בא ניקח רק לדוגמא את עירי מודיעין עילית לאט ובטוח היא מטפסת לראש הרשימה וזוכה בפרס 'העיר האדומה' ביושר, אין באמת הסבר למה המספרים שוברים את הכספית במדחום, את הפרשנות אשאיר לחכמים וצודקים ממני שיספרו לכם על צפיפות אוכלוסין ואורח חיים חרדי שגורם לחיידק להרגיש נח מדי להתנחל.

מה שבטוח, שלמרות המצב הכל נראה רגיל פה, בשבת האחרונה אנשים פסעו בניחותא אחרי התפילה ההמונית בבית הכנסת , נטולי מסכות, אם לא הייתי רואה בעיניי היה נראה כי מישהו ממציא את זה, כי אשכרה בחוץ משתוללת מגיפה ולא נראה שזה מזיז למאן דהוא.

שבוע לפני בחלוקת חג מסורתית, מאות אנשים הצטופפו בהחניית אחד הבנינים אפס פיקוח, אפס שמירת מרחק.

וכאן הבן המטומטם שואל, הרי חרף כל הטענות הצודקות ומרדף אחרי מצוות והידורים, יש כאן חשש, ספק ספיקא (תראו כמה אני נדיבה), שאחד מכל אותם צפופים יפתח תסמינים, מתוכם ייצא אחד עם מחלות רקע, וסבא חביב שעוד נשאר לו זמן לחיות לכאורה, והאקט הקטן הזה ייגרום לו לחלות במקרה הטוב או למות, כפי שראינו בעשרות מקרים, ועדיין הכל בסבבה?

הרי פיקוח נפש דוחה הכל, היכן מצוות ונשמרתם?

איפה היא מסתתרת למען ה' ולמען הררי החלוקות המקסימות?

נראה שהקורונה שינתה סדרי עדיפויות תורניים דווקא, ואנשים נוטים לעשות דין לעצמם כי ממילא זה נגד שלטונות החוק, אז הכל מותר חופשי,

רק כי ככה אמר מישהו למישהו ששמע ממישהו.

יכול להיות ששמעתם את זה אלף פעמים, ועכשיו זה הפעם האלף ואחד, זה לא באמת מעסיק אותי, מה שחשוב זה שכל אחד בערוץ שלו,  מול משפחתו וחבריו יעשה מה שמוטל עליו שזה גם לקיחת אחריות אישית ושמירה וגם השפעה על מי שאפשר.

כי במלחמה כמו במלחמה כל אחד מגן על עצמו ואם הוא חזק מספיק הוא מגן גם על סביבתו שלא נוכל לאמר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

הפוסט הקורונה שולטת בכיפה הופיע לראשונה ב-קו 400.

הַעֲלֵם אָזְנְךָ כְּשֶׁקִּירוֹת בֵּיתִי סוֹפְגִים אֶת צַעֲקוֹת גְּרוֹנִי

שַׁפֵּר אֶת הָאָקוּסְטִיקָה סבִיבִי

הַמְצֵא לִי מְזוֹנוֹתי, לְלֹא מַגַּע יַד אָדָם.

עֲזֹר לִי לְהַבְדִּיל בֵּין גֶּרֶב לַנַּעַל, בֵּין פִּיגָ'מָהּ לְלֹא

תֵּן לִי בִּינָה לְהַסְבִּיר לַאֲחֵרִים אֶת הָעִנְיָן שֶׁבִּידוּד מִשְׁפַּחְתִּי זֶה הַכֹּל חוּץ מִבִּידוּד

רַחֵם עַל נִשְׁמָתִי וְשֶׁכָּל הַחוּגִים, אֵרוּעִים, תּוֹרִים, יִתְבַּטְּלוּ מֵאֲלֵיהֶם, אוֹ שֶׁלֹּא יִתְקַיְּמוּ

הַשְׁאֵר אֶת מוֹחִי צָלוּל, עֵרָנִי, שָׁפוּי, מֵגִיב לְכָל מִקְרֶה שֶׁל פְּשִׁיטָה עַל הַמְּקָרֵר אוֹ הַמְּזָוֶה בִּידֵי מְבֻדָּדִים נוֹסָפִים

עֲשֵׂה שֶׁלֹּא יִגָּמֵר הַבָּצָל וְאֶצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ מִנַּדְבָנִים לִקְנוֹת וְלָשִׂים עַל פֶּתַח בֵּיתִי

תִּדְאַג שֶׁהַ'טּוּרִים' שֶׁלִּי לֹא יַעַבְרוּ אֶת 2.5 3 חָנוּק

תִּזְכֹּר בִּכְלָל שֶׁתִּכְנַנְתִּי מָטוֹס וְלֹא מָטוֹשׁ

וקִוִּיתִי לְהִשְׁתַּזֵּף וְלֹא מִפְלוֹרְסֵנְט.

תִּרְשֹׁם זֹאת בְּסִפְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת לְפָנֶיךָ

וִיהִי רָצוֹן שֶׁתָּעִיף לְקִיבִּינְמָט אֶת הֲקוֹרוֹנָה

וּתְנַסֶּה לְהִתְחַשְׁבֵּן אִתָּהּ כִּי אִם אֶצְטָרֵךְ לְטַפֵּל בָּהּ זֶה לֹא יִגָּמֵר טוֹב

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

טוֹב לְאֹמְרָה מִדֵּי יוֹם, וְהָאֹמְרָה יִנָּצֵל מִשֶּׁדִּין רוחין וְלִילִין וּמַזִּיקִין עַד עוֹלָם.

הפוסט "קִוִּיתִי לְהִשְׁתַּזֵּף וְלֹא מִפְלוֹרְסֵנְט": תפילה לנכנסים לבידוד • לַחַן וְאִבּוּד: אֶתִּי קַצְבּוּרְג הופיע לראשונה ב-קו 400.

"אני מאמין בשמש גם כשהיא לא זורחת, אני מאמין באהבה גם כשאיני מרגיש אותה, אני מאמין באלוהים גם כשהוא שותק" (נכתב על קיר במחנות השמדה).

טוב נו, בגדול אחרי טקסט כזה הכי מתבקש זה לשתוק ולהכיל את הנכתב, אך הוא צעק אליי ברעש מחריש אוזניים והתלבש בול למצב הנוכחי, שלי.

הטרפת הזו שכולנו חווים; הקרניים שאנחנו מצמיחים בהדרגה; השעמום הזה שאוכל וגורם לאנשים להתאבד בלייב על במת הטיקטוק; ולקרוא טקסטים שכתובים על קופסת הקונפלקס – יצרו אצלינו מצב חדש שלא ידענו שקיים בנו: מצב קורונה.

והמשפט הזה שמדבר על אמונה באלוקים גם כשהוא שותק, יצר אצלי מחשבה הפוכה, כי אלוקים במשבר הנוכחי לא מפסיק לצעוק.

הרעש הזה חזק ואירוני באותה מידה, החיידק הזה, ה'דני דין' המעצבן הזה, מוטט מערכות בינלאומיות, מדינות וארצות מפוצצות מבוטוקס טכנולוגי, ומחקרים פורצי דרך כולל הטסת בן אנוש למאדים.

היצור הקורוני הזה, צוחק בפנים של אנשים שמובילים עולמות של בינה מלאכותית וננו טכנולוגיות ועוד מילים מהמילון של ההייטקיסטים.

עכשיו אתם מבינים למה אלוקים צועק?

כי אף אחד לא יכול לו לנגיף, אף אחד לא יודע היכן הוא מתגורר ומי הם הוריו, הוא נסתר ונעלם הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, וכל בר דעת מבין שמי שיכול ליצור דבר כזה ולגרום ל'גדולי' עולם לפרוך ידיים עם כפפות בייאוש – זה רק בורא עולם, הוא שאינו נראה אך מושך בחוטים ומשחק בנו כמו בובות מריונטה, ומבקש רק דבר אחד: הכירו בי, תמליכו אותי, שום דבר פה לא במקרה.

ולמרות זאת ועל אף האמונה הברורה הזו, המצב הזה הוא פח. אני חווה אותו כעצמאית, כאמא לחמישה ילדים, כבת לאמא בסיכון גבוה, הנשואה לעובד חיוני, וכתושבת מודיעין עילית שלא מפסיקה לייצר כותרות.

בבקרים אני נהנית משקט יחסי עד שקקפוניית הלימודים מרחוק מתחילה לפעול ובו זמנית הבית מתעורר לחיים עם שיעור תנ"ך, אלגברה למתקדמים, 'מסכת שבת' בחברותא, ולימוד אותיות בשיטה עם שם מוזר, או אז אני מלקטת מכל אזור ספלי שוקו מיותמים, קופסאות טונה בשמן ומשמשת כפעמון נייד כל חצי שעה.

בצהריים אני 'מזמזמת' בלי הפסקה עם לקוחות כשברקע יורשיי בוחנים את בבואתם על שטח העבודה שלי.

בערב אני עסוקה בנחמה עצמית שככה זה כולם, ומקנחת בשאריות מצה עם נוטלה, עוגת שמנת שחוותה בידוד במקרר, בקצפת עם תותים כי זה מה נשאר ברמי לוי אחרי ההסתערות היומית.

עכשיו אתם מבינים למה אלוקים צועק?

כי הוא הראה לי בדרכו המיוחדת שאין לי שום קונטרול על החיים שלי, וחיי נכון לעכשיו נתונים בידם של החמישייה הקאמרית שלי, בגחמותיהם במאווייהם, במידת הזומביות שלהם וקצב התזוזה שלהם על קירות הטיפוס של עצביי.

כי הוא שיבש לי את הפגישות ואת ההרצאות ואת הקורסים שהייתי אמורה להעביר, והלקוחות מתקשרים ומבקשים שאנווט אותם באוקיינוס השוצף הזה שלא מוצאים בו חוף עדיין, והעסק שלהם הופך להיות שלי (כי אני, בעוונותיי הרבים, יועצת עסקית) והבעיה שלהם היא הבעיה שלי, ובבת אחת אני אחראית לכל העסקים שסביבי, ונואמת להם בפאתוס שהניצוץ חייב להישמר, והשפיות חייבת להישאר, בשעה שהמילים האלה חולפות ליד אוזניי הדמבו שלי משימוש יתר במסכה ולא נכנסות פנימה כי הם מילים גדולות מדי ויפות מדי.

ואנוכי עייפתי. שבעתי מערימות של מלל ממוחזר, והבטחות של לובשי חליפות אצל יונית, ומריבות וכסת"חים של בעלי תפקידים עם אינטרסים, וזלילת חרדים לתאבון, ומלחמות צפויות, ומעוד יום חמישי שאחריו בא שבת.

עכשיו אתם מבינים למה אלוקים צועק?

הפוסט תבחרו כותרת: למה אנחנו מתאבדים בטיקטוק? או – למה אלוקים צועק? הופיע לראשונה ב-קו 400.

הכרנו לגמרי במקרה, לדעתי דרך התקשורת

רגע, אולי דרך מכרים משותפים?

בכל מקרה, את לא משו, אפילו קצת מכוערת.

וסלחי לי על הבוטות, אני בדרך כלל נחמדה

אבל אחרי שהפכת אותי לדו קרן (הטעות במקור)

ועקרת בית במשרה כמעט מלאה, אני מתוודה

ודפקת לי תוכניות, בלי סנטימנטים, בשיא הקור.

ניסית פעם, יא מעצבנת, להיות סגורה עם 7 נפשות בו זמנית

לגוון בצבע של שניצלים, ולהישאר לנקות עד אחרון הפרור

לכבס טריליון, ועוד אחד, ואז לגלות שוב הר מבעית

ולעשות מדיציה , להשאר רילקסססס, מה לא ברור?

את קולטת, יא קרציה שבאה להתארח בלי להודיע על זמן עזיבה

לי, לי אומרים שאני לא חיונית, מבינה מה שזה אומר??

ולא עוזר שאני ד"ר, יועץ, קאוצ'ר, שף, קונדיטור, וסטנד-אפיסטית מגניבה

בגללך חולת"ים אותי, אפילו שאני עצמאית בכלל, ונלחמת על זכויות כמו נמר.

מכירה כל טור ותור ברמי לוי, כל חצ'קון באף של השומר, אפילו את העצבים של נטשה בקופה ראשית

בגדול היגרתי לשם זמנית מחובקת עם אלכוג'ל, שק שינה, רישיון הורי ושש בש

בזמן שאת משתוללת, מחוצפת, פרוצה חסרת מעצורים, משקה אותנו חמצן בקשית

אנחנו פה, במלחמה קיומית הישרדותית, וקונים ביצי חופש ב-40 ₪ ל-12 יחידות, כי זה מה יש.

חשבת על זה שפתאום המייל שלי מפוצץ ספאם של לימוד מקוון, ומורים דאוגים עם מכתבי פסח כשר וצנוע

והקווים קורסים, ורוחב הפס והסטרימינג לא מכיל את דבר הראשישיבה והר"מים והודעות מנג'סות של העירייה

ובכל הכאוס וטקסטים והערבות וההדדיות צריך להמשיך ולנוע

ולהמשיך עם סדר יום (כי ככה המומחים ממליצים) ולפי הרב יגאל לחכות למשיח בצפייה.

את מבינה שפתאום צריך להתכונן למשיח, וכל החנויות סגורות

יא משביתת שמחות, סנובית ומתנשאת.

בניתי לקנות קולקציה מותאמת בית מקדש, כולל אקססוריז תואם וחגורות

ואז הקניון נסגר, ואחריו, בלי להתנצל, גם הביג די אין כח כבר לשאת.

וחכי, זה עוד לפני שדברנו על כל ההזמנות שזרקתי לפח, כי אנשים התחתנו תחת כל מחסן רענן

עם רב מחליף כי המקורי חטף קורונה ומבודד בדן פנורמה

וכסא כלה מושכר, קייטרינג לחץ, וצלם מאיזה ענן

ועם סבא וסבתא בזום, מחבקים ווירטואלית את המצלמה.

אהיה כנה איתך, קורונה לא יקירתי, ושיישאר ביננו כי את גרועה בשמירת סודות או דיסקרטיות

עד כה בוצעו איכונים אחרי שביקרת באזור, והפכת את כולם לבודדים

לקחת מאיתנו את הבסיס האלמנטרי של חיבוק אמיתי, חם, סמל ההונגריות והמשפחתיות

וכל מה שבא לי זה לתת חיבוק הכי ענק שיש לכל האלה בסיכון, המבוגרים והגלמודים.

את הזויה, גזלת מאיתנו חופש בסיסי, קפה קטן עם חברה אהובה

יצרת בתוך העם שסע וקרעים וחיכוכים וציות לרבנים והלשנות ומויסרים

את רואה, מחככת ידיים בהנאה (פסדר, אחרי חיטוי) ואין לך תשובה

נחלתינו הפכה לזרים, עבודתנו נתונה לחסדים של גורמים מאד מעונבים, מאד חשובים

האמת נמאס לי ממך, ככה פשוט הכי טוב להגיד דוגרי מה שחושבים

מוזמנת לעזוב בלי לכתוב כלום בספר אורחים, לעולם

חזרי לסין, הם ישחטו אותך בלי רחמים, שכחת שהם קומוניסטים?

צאי לנו מהחיים, אנחנו רוצים אותם חזרה, כך ייטב לכולללללללם.

ביי קורונה, אתי

הפוסט לאתי קצבורג נשבר מהקורונה, אז היא לקחה אותה לשיחה קשה הופיע לראשונה ב-קו 400.

בא נתחיל מזה שאני לא חרדית קלאסית, סבבה? לא עומדת בפרמטרים מחמירים, מחרידים – או איך שלא תנסחו את זה – של בית יעקב קלאסי. כשתפגשו אותי ברחוב, לא תגידו זו חרדית 'פר אקסלנס' ואני חיה עם זה בינתיים בשלום.

בבחירות האחרונות למשל (זוכרים לפני אלפיים שנה כזה?) צעדתי בגאווה ושמתי ג' קבל עם ועולם.

התגובות של עוקביי לא איחרו לבא…

את??? מצביעה ג'? איך קרה כדבר הזה? האמת שזה גם הפתיע אותי כי לי זה פשוט.

ר' חיים קנייבסקי טרח לבא לעירנו בכדי לעודד את ההצבעה לנציגים החרדיים, וגם אם לא ממש מתאימה לי ההתנהלות שלהם או לא הייתי סומכת עליהם בעת צרה – עדיין טבעי לי להצביע למקום שאני יודעת שיגן וישמור על עולם התורה, שילדיי מהווים חלק בלתי נפרד ממנו, גם אם החיצוניות מטעה קצת.

עד פה הבנתם?

יופי.

עכשיו בואו נעבור לחלק המעצבן של הפוסט.

היום בבוקר השמעתי ברשתות החברתיות את תחושת הרוגע שלי שהבן שלי נסע לישיבה לעסוק בלימוד תורה, בעקבות צוויו של ר' חיים קנייבסקי אמש.

למה שיתפתי את זה אתם שואלים? אולי כי לא מצאתי בדיחה פופולארית והסרטון התורן שנשלח ברשת לא היה מגניב מספיק, אז העליתי פוסט מקורי לשם שינוי.

אממה, נפתחה נגדי מלחמת עולם, אני לתומי חשבתי שבקבוצות מסתובבים חרדיות וחרדים אך התברר לי שטעיתי ביג טיים. קיתונות של בוז ועלבון שמכוונים לגדול בישראל שלא מביישים גם את הפיד של עיתון הארץ.

הקלות הבלתי נסבלת של שימוש בפסוקים מהתנ"ך כמגבה צדק ואמת וזלזול מכוון נגד מי שנחשב גדול הדור 'כמעט' ללא עוררין, עוררו בי קבס אמיתי.

לא מבינה, באמת, למה נועדו גדולי התורה אם לא לעתות צרה, בהן דעתם היא היחידה הרלוונטית, כי הראייה שלהם שונה ורחוקה הרבה ממה שנראה לנו?

איך בחור או בחורה שחלב נוזל על שפתיהם מעיזים לשלוח חץ בגדול כזה רק כי דעתו לא ממש מסתדרת עם עולמם הנאור? נשגב מבינתי וכואב.

מודה, אתמול כשהתפרסם דעתם של הגדולים חוויתי אי נוחות ורגשות חצויים, אך לא העזתי לומר משו כי ברור לי שיש כאן משהו שאני לא מבינה.

עכשיו יבואו כל אותם נשמות צודקות שישכנעו אותי כי אין לי עמוד שדרה ואיך זה שאני לא מקשיבה להם בהכל ופתאום כן, ובעצם זה חילול השם וכל הבלה בלה בלה הזה.

כן, זה טוב לי ונח לי לשאול בפרט בענייני חיים ומוות, כשאני הקטנה לא מבינה כלום ממה שקורה ורק חשה שקברניטי המדינה בכאוס מוחלט ובלבול, שזה רק מעצים את תחושת האין אונים.

אז רגע לפני שאתם שוללים לי את ההורות, ונחרדים מכך ששלחתי את בני לחזית (תקנאו), תסתכלו רגע פנימה אל עצמכם, אם לא במקרה אתם חלק מהעדר הזה, שעושה ככל שיורו הליברלים והנאורים, וחושבים שלדעות ישנות מזקנים עבדקנים אין זכות קיום.

מעניין מי אמר "ונשמרתם לנפשותיכם מאד". (הטעות במקור)

היו שלום.

הפוסט אז אני לבושה מודרנית אבל מצייתת לר' חיים בקורונה, יש לכם בעיה? הופיע לראשונה ב-קו 400.

היוש, נעים להכיר, עולם הבלוגריה והאיסטנט. התעשייה הזו שנראית לעין חיצונית נבובה כל כך ומנקרת עיניים, מציירת עולם חדש, שפתח אפשרויות אינספור לבנות שנואשו למצוא עבודה או מקור הכנסה נוסף.

חני מלול, אושיה בעצמה, ותיקה בתעשייה, מספרת לי על העולם הזה מנקודת מבט חשובה מאד:

מי אמר שזה רק פילטרים? הכי באופנה זה להגיד כמה עולם האינסטגרם הוא שקרי, מפולטר ולא משקף את המציאות.

אני מוצאת שדווקא היום, אפשר למצוא כל כך הרבה חשבונות אותנטיים שגם אם התמונות בו עוברות פילטר מסוים כדי להיתפס יפה בעיניים, התוכן הוא המלך, הוא שולט, הוא מנהיג והכי חשוב, הוא מחבר.

העולם הוא כפר גלובלי.

אני מרגישה שהאינסטגרם המגזרי מחבר אותי לנשים מזרמים שונים שלולא האינסטגרם אין מצב שהיינו מכירות, לומדות לצאת מתבניות ולהתפשט מדעות קדומות. אני רואה אנשים, כמו שהם, אמהות שמתמודדות עם בדיוק אותם האתגרים שאני בתור אמא מתמודדת ועוד.

ואם בעסק עסקינן:

כשאני בוחנת חשבון אינסטגרם, אני מסתכלת עליו משלושה כיוונים שונים.

1. כמובילת קהילה בעצמי.

2. כבעלת עסק מפרסמת שעובדת עם אינסטגרמיות אחרות.

3. כעוקבת.

ויש גם מבחנים למי שמתאים:

חשבון עובר את המבחן כשהוא מתאים ומסונכרן בשלושת המישורים.

– אני יודעת מה זה לנהל קהילה, מאות הודעות פרטיות בשבוע ואינגייג'מנט ללא הפסקה. אני מבינה את הרגישות, ההשקעה והשקיפות שנחוצים כדי להצליח לחבר את העוקבות שלי גם אליי וגם אותן בינן לבין עצמן.

– כשאני שולחת מוצר, או עושה שיתוף פעולה פרסומי עם אינסטגרמית אחרת ואני מקבלת בתגובה תוצאות נמוכות שלא מתאימות לרמת הפעילות בדף שלה, משהו לא מסונכרן ואמין. לפעמים צריך להיכשל בפרויקט כלשהו כדי ללמוד את זה, וזה סיכון שנלקח בחשבון.

– בסוף בסוף, אני שופכת תוכן למרחב המדהים הזה, אבל אני כנראה צורכת הרבה יותר. אני מרגישה מה מחבר ומה מפלג, מה אמין ומה פחות. תמיד אמרתי שמבחן החשבון המשפיע מבחינתי זה מה קורה אצלי בלב ובראש כשכיביתי את הנייד לקצת. על מה חשבתי, מה הרגשתי, מה שנשאר שם, לטוב ולרע אגב, זו השפעה השפעתית.

בסוף היום, אני מאמינה שלכולנו יש את החובה לבחור במודע איזה תוכן אנחנו צורכים. חשבון שגורם לי לחשוב על כל מה שאין לי, או חשבון מעורר השראה, מלמד ומחזק.

ויש גם מסר:

יש באינסטגרם המון אהבה, חפשו אותה, פנו מהפיד את כל מה שמפריע, ותראו שהיא שם.

אוחחח מילים כדורבנות, לדעת חני יש המון יפה בדבר הזה, רק אנחנו צריכים כמו כל דבר לבחון ולצרוך במינון נכון.

ומה עם הקנאה? אני חופרת לבלוגרית אחרת:

"כולן בטוחות שזו חגיגה אחת גדולה כשלמעשה מדובר בעבודה לכל דבר, הנסיעות, הבייביסיטר, התוכן שחייב להיות נכון ויפה ומקורי ומצדיק, כמו שאני לא מקנאה במישהי שעובדת במשרה שנכון וטוב לה כך זה גם הפוך, זו העבודה שלי, אני גאה בזה, ו… כל אחת יכולה".

עוקבת וותיקה בולעת רוק וטוענת לי שאין דין ואין דיין, הכל מותר והכל פרוץ ולגיטימי והצניעות נעלמה איפשהוא וברחה אל מתחת לפיד, היתה אחת שהתלוננה שאין לה אימון במוצרים שהבנות מעלות ועוד ועוד אך עדיין למרות זאת קשה להתעלם מתופעה שכבר לא חדשה שיצרה שיח חדש ודרך שיווקית לא רעה בכלל.

ואז באה אורית שוהם ראבד ונותנת לי זווית מעניינת גם כן:

ניו ג'וב

"העולם הזה מתאים לאנשים שלא מוצאים אותם המסגרות של עבודה ,וכאן פתאום הם מוצאים חופש ביטוי וכתיבה (שלא הייתה עוברת סף של עיתון או מדיה אחרת והיא מתאימה לקהל של העוקבות, מה שיש להן כאן הן לא היו מקבלות בשום מקום אחר. חתיכת במה".

אז מה רע?

"יש ניצולים כי אנחנו בלוגריות חרדיות, החברות החילוניות מנצלות אותנו, חלקן לא נותנות כלום , חלקן זורקות עצמות לפעמים זה יחס משפיל למפרע החברות קולטות שאנחנו קהל גדול וחזק ומשפיע ולא כדאי לזלזל בנו. לשמחתי זה הולך ומשתנה, והם מבינות את מקומנו בחברה הישראלית".

מלא אינטריגות

"עולם חשוף, אני יודעת כל דבר על העוקבות כולם מכירים את כולם העולם קטן והכל יותר קשה גם סכסוכים ודברים לא תמיד נעימים".

ועכשיו, ברשותכם אני חייבת לסיים פה, אני חייבת סטורי לעוקבים שלי, אני בארוחת צהריים, ואין סיכוי שהן לא תדענה איזה סוג אפונה גרה לי על הצלחת היום.

ביושששש

הפוסט מתחת לנצנצים מסתתר עומק: אושיות הרשת החרדיות מדברות הופיע לראשונה ב-קו 400.

את הסיפור הזה לא תקראו בשום עיתון חרדי ואף אחד לא באמת ידבר עליו, וכשהוא יסופר, סביר להניח שיהיו 1,000 תירוצים ואנשים שיפריכו את זה.

אבל בדיוק בגלל זה אני כאן לספר את זה.

כי כששמעתי אותו צרב לי כל כך עמוק בלב, וכאב לי כאילו מישהו תקע לי אגרוף בעין. העוולה וחוסר הצדק צעקו באלף צלצולים מחרישי אוזניים.

אז אכתוב את זה בשמה, בדיוק כמו שהיא סיפרה לי את זה, כשישבה מולי יפה וטראגית, רק אשמיט שמות מזהים בשביל שאף אחד לא ייפגע.

"הי, אני  יהודית, תושבת אחד הריכוזים החרדיים היותר מוכרים. אני מחנכת את ילדי כאן בעיר הזו ומשתדלת ללכת בתלם, מוצאת חן וחסד בעיניי שכנות, מורות ורבני העיר, ככה 'ביי דה בוק'.

"הכל קרוב לי, הבית, המכולת, המרפאה, העבודה, הכל שגרתי, רגיל, צפוי, ועל טהרת החרדיות.

"כולם בטוחים שאני בסדר, אני השכנה הטובה, המפרגנת, המחייכת, הרעייה הטובה שמחכה לבעל בסוף יום אחרי שהוא חוזר מהכולל, עם סיר חם וחיוך שלא משקף כלום, אך במפנים אני שורפת, יום יום אני חווה השפלה במקום שאמור להיות כמעט הכי בטוח עבורי, במקום העבודה שלי.

"מקום עבודה קלאסי עם שעות נוחות לאשה כמוני, בלי הסחות דעת וייצוגיות יתר, בלי חלומות או שאיפות גדולות, אבל עם בוס אחד (חרדי, עבר את כל וועדות הקבלה, בעל חסד ואמת) שממרר את חיי מהרגע בו אני נכנסת לחנות עד הרגע שאני יוצאת.

"ממרר? לא מצליחה להוציא את המילים האלה אבל הוא אובססיבי אליי, דוחה, נוגע בי בכל דקה אפשרית וחולש למרחב הפרטי שלי בלי בושה.

"בכנות, אף פעם לא חשבתי שאפשר להטריד במילים אבל אין גסות שלא שמעתי ממנו בהקשר אליי, ואני מרוב פחד מתאבנת. כי מילה אחת שאני מחזירה לו שלא במקום אני חוטפת איומים על כך שאני יכולה לקום ולעזוב, ואיך אני לא יוצלחית ונטולת תעודות והכשרה לא אמצא שום מקום בו הבוס יהיה עדין ומתחשב כמוהו.

"חשבתי על זה פעם, ללכת להתלונן לרבני השכונה על הגיהנום שאני חווה, אך הבושה וחוסר האימון שאצטרך לחוות מהסביבה משתיקים אותי ואני פשוט סובלת ושותקת. למי באמת יאמינו? – לבעל חנות חרדי לפי הכללים, שמוכר מוצרים מותאמים ונותן מחירים לבני תורה כדין, או לי אשה שלא אמורה להבין או להכיר מושגים כאלה בכלל?

"לא יודעת כמה זמן זה יימשך, הפחד המשתק הזה והעובדה שאני כמעט חסרת אונים מול גבר אחד מגעיל ודוחה שמתעלל בי, דורך עלי ומשחק בי כאילו הייתי בובת הסמרטוטים המהממת שלו.

"במקום ממנו באתי לא לימדו אותי להתמודד עם מישהו כזה שגוזל ממני את כל נשיותי ברגל גסה והפך אותי לאובייקט נטול מח ורצונות".

היא מסיימת את הסיפור.

ואני, ששותקת רוב הזמן (דבר נדיר מדי) לא יודעת איך אני מגיבה לזה. רסיסי תמונות וסיפורים צפים בי על גברים חרדים, בעלי משפחה, חד הוריים, רווקים, שמרשים לעצמם לפעמים יותר מדי כי הם יודעים שעם נשים חרדיות זה אפשר. הן לא תגשנה להתלונן כי הן מפחדות, מהקהילה שלהן, מהסביבה, מהבעל, מהרבנים – כי מי יאמין להן? תמיד יאשימו אותן שהן אלה שהלכו שלא בגדרי הצניעות והכשילו גברים.

נורא קל לנפנף בהינף יד תלונה של אשה ולטעון שהיא מדמיינת או מפנטזת או ווטאבר. ותמיד הפחד הנוראי הזה של 'מה יגידו?' עומד שם כמו פיל ענק ואפור ומציק.

אני חושבת שלא מעט נשים חרדיות חוו בצורה זו או אחרת הצקה או הטרדה דוחה, דווקא מאלה הכי פחות צפויים, כאלה שמחזיקים במשרה מכובדת, או בעלי משפחות שבטוחים בעולמם ולא מפחדים שמישהו יעז לערער את מעמדם או להפר את שלוות יומם.

ובדיוק בגלל זה הם בטוחים.

ומסוגלים.

ומטרידים.

והעולם והסביבה והמשפחה שלהם שותקת, כי מי שם לב לזוטות כאלה, שעלולות להחריב משפחות שלמות וליצור כתם מכוער שלא יתנקה?

והנשים.

שותקות ונאכלות מבפנים, ונהרסות. כי הכל מכוסה טוב כל כך, ומשומן במערכות צדקניות וכשרות, ועטוף היטב בכיפה וציצית, ואפילו דרך החרכים לא תמיד ניתן ללמוד על האמת העצובה והנוראה הזו.

ומי יודע עד מתי?

הפוסט ה'בוס' החרדי שלי מתעלל בי מינית ואין לי למי לספר • מונולוג מצמרר הופיע לראשונה ב-קו 400.

הָרְחוֹב הִשְׁחִיר בְּקוֹל נְהִי יְלָלוֹת.

דִּמְמַת מָוֶת, קוֹל סִירֶנָה וְאוֹר כְּחַלְחַל.

כְּאֵב אֵינְסוֹף. לֵב מִי לֹא יִתְחַלְחֵל

הַכְּבִישׁ שׁוּב גְּבַהּ מְחִיר דָּמִים.

גַּלְגַּלֵּי פְּלָדָה רָמְסוּ וְגָזְלוּ חַיִּים.

יַלְדּוֹן יְפֵה עֵינַיִם זַךְ וְטָהוֹר

עָלָה קָרְבָּן, שָׁלֵם. כָּבָה הָאוֹר.

"הַיּוֹם לֹא הִסְפַּקְתִּי לְלַוּוֹת אוֹתְךָ"

כָּךְ הָאָב, סָפַד לוֹ וּבָכָה.

עִיר שָׁלֵם אֲבֵלָה, מְזֻעְזַעַת

מְנַסִּים לִמְצֹא אֲשֵׁמִים, לְהַנִּיחַ אֶת הַדַּעַת

טְרָגֶדְיָה רוֹדֶפֶת טְרָגֶדְיָה. אֲסוֹנוֹת מוּזָרִים.

יְלָדִים קְטַנְטַנִּים עִם חָלָב עַל שְׂפָתַיִם נִקְטָפִים,

רִגְבֵי עָפָר טְרִיִּים נֶעֱרָמִים מְכַסִּים עַל גְּדִיעַת עֲלוּמִים.

אֵיכָה עָלָה מָוֶת בְּעִיר הַתּוֹרָה

אֵין הֶסְבֵּר אֶלָּא אִם נִגְזְרָה גְּזֵרָה.

קַר, הַדְּמָעוֹת קוֹפְאוֹת עַל לֶחִי.

אֵין עוֹד כֹּחַ לְאֵבֶל, לִבְכִי.

מַלְאָכִים אוֹסְפִים אֲלֵיהֶם אֶת הַנִּבְחָרִים.

מוֹתִירִים בְּנֵי אֱנוֹשׁ לְמַטָּה, מְבֻלְבָּלִים.

תְּהֵא נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים

הפוסט "הַיּוֹם לֹא הִסְפַּקְתִּי לְלַוּוֹת אוֹתְךָ" הופיע לראשונה ב-קו 400.