תבחרו כותרת: למה אנחנו מתאבדים בטיקטוק? או – למה אלוקים צועק?

אתי קצבורג עייפה. הלקוחות העסקיים קורסים, החיים משתבשים, והילדים? עדיף שלא תדעו • ואז היא נתקלה בטקסט שנכתב על קיר במחנה השמדה, וזכתה להארה: משהו כאן גדול מאיתנו

טקסט אחד צד את עיני בתוך ערמות המלל שגודשות את הפיד שלי לאחרונה.

"אני מאמין בשמש גם כשהיא לא זורחת, אני מאמין באהבה גם כשאיני מרגיש אותה, אני מאמין באלוהים גם כשהוא שותק" (נכתב על קיר במחנות השמדה).

טוב נו, בגדול אחרי טקסט כזה הכי מתבקש זה לשתוק ולהכיל את הנכתב, אך הוא צעק אליי ברעש מחריש אוזניים והתלבש בול למצב הנוכחי, שלי.

הטרפת הזו שכולנו חווים; הקרניים שאנחנו מצמיחים בהדרגה; השעמום הזה שאוכל וגורם לאנשים להתאבד בלייב על במת הטיקטוק; ולקרוא טקסטים שכתובים על קופסת הקונפלקס – יצרו אצלינו מצב חדש שלא ידענו שקיים בנו: מצב קורונה.

והמשפט הזה שמדבר על אמונה באלוקים גם כשהוא שותק, יצר אצלי מחשבה הפוכה, כי אלוקים במשבר הנוכחי לא מפסיק לצעוק.

הרעש הזה חזק ואירוני באותה מידה, החיידק הזה, ה'דני דין' המעצבן הזה, מוטט מערכות בינלאומיות, מדינות וארצות מפוצצות מבוטוקס טכנולוגי, ומחקרים פורצי דרך כולל הטסת בן אנוש למאדים.

היצור הקורוני הזה, צוחק בפנים של אנשים שמובילים עולמות של בינה מלאכותית וננו טכנולוגיות ועוד מילים מהמילון של ההייטקיסטים.

עכשיו אתם מבינים למה אלוקים צועק?

כי אף אחד לא יכול לו לנגיף, אף אחד לא יודע היכן הוא מתגורר ומי הם הוריו, הוא נסתר ונעלם הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, וכל בר דעת מבין שמי שיכול ליצור דבר כזה ולגרום ל'גדולי' עולם לפרוך ידיים עם כפפות בייאוש – זה רק בורא עולם, הוא שאינו נראה אך מושך בחוטים ומשחק בנו כמו בובות מריונטה, ומבקש רק דבר אחד: הכירו בי, תמליכו אותי, שום דבר פה לא במקרה.


ולמרות זאת ועל אף האמונה הברורה הזו, המצב הזה הוא פח. אני חווה אותו כעצמאית, כאמא לחמישה ילדים, כבת לאמא בסיכון גבוה, הנשואה לעובד חיוני, וכתושבת מודיעין עילית שלא מפסיקה לייצר כותרות.

בבקרים אני נהנית משקט יחסי עד שקקפוניית הלימודים מרחוק מתחילה לפעול ובו זמנית הבית מתעורר לחיים עם שיעור תנ"ך, אלגברה למתקדמים, 'מסכת שבת' בחברותא, ולימוד אותיות בשיטה עם שם מוזר, או אז אני מלקטת מכל אזור ספלי שוקו מיותמים, קופסאות טונה בשמן ומשמשת כפעמון נייד כל חצי שעה.

בצהריים אני 'מזמזמת' בלי הפסקה עם לקוחות כשברקע יורשיי בוחנים את בבואתם על שטח העבודה שלי.

בערב אני עסוקה בנחמה עצמית שככה זה כולם, ומקנחת בשאריות מצה עם נוטלה, עוגת שמנת שחוותה בידוד במקרר, בקצפת עם תותים כי זה מה נשאר ברמי לוי אחרי ההסתערות היומית.

עכשיו אתם מבינים למה אלוקים צועק?

כי הוא הראה לי בדרכו המיוחדת שאין לי שום קונטרול על החיים שלי, וחיי נכון לעכשיו נתונים בידם של החמישייה הקאמרית שלי, בגחמותיהם במאווייהם, במידת הזומביות שלהם וקצב התזוזה שלהם על קירות הטיפוס של עצביי.

כי הוא שיבש לי את הפגישות ואת ההרצאות ואת הקורסים שהייתי אמורה להעביר, והלקוחות מתקשרים ומבקשים שאנווט אותם באוקיינוס השוצף הזה שלא מוצאים בו חוף עדיין, והעסק שלהם הופך להיות שלי (כי אני, בעוונותיי הרבים, יועצת עסקית) והבעיה שלהם היא הבעיה שלי, ובבת אחת אני אחראית לכל העסקים שסביבי, ונואמת להם בפאתוס שהניצוץ חייב להישמר, והשפיות חייבת להישאר, בשעה שהמילים האלה חולפות ליד אוזניי הדמבו שלי משימוש יתר במסכה ולא נכנסות פנימה כי הם מילים גדולות מדי ויפות מדי.

ואנוכי עייפתי. שבעתי מערימות של מלל ממוחזר, והבטחות של לובשי חליפות אצל יונית, ומריבות וכסת"חים של בעלי תפקידים עם אינטרסים, וזלילת חרדים לתאבון, ומלחמות צפויות, ומעוד יום חמישי שאחריו בא שבת.

עכשיו אתם מבינים למה אלוקים צועק?

Photo by Oscar Keys on Unsplash

כתיבת תגובה

אולי יעניין אותך גם

היי, חשבתי עליך

מעולם לא קיבלתי! זה הדבר הכי מצחיק שראיתי בחיים שלי! אני אוהב אותך בחזרה! גם אני חושב עליך!

מבטיחה להתעלם ממך

יֵשׁ מִן צְלִיל מֻכָּר שֶׁחוֹדֵר פְּנִימָה. הַסְּפֵקוֹת, הַפְּחָדִים כְּבָר כָּאן • אפרת ורניק

חלום של שנ"צ

מנדנד עגלות של ילדי אחרים, מנקה שמשות של רכבים חונים. מחייך לעיוורים, רגע, זה נהיה מוזר • צביקה בוטרמן

קומיקס חרדי בסוכות

תערוכת הקומיקס החרדי בגלריית המקלט, האמן מוטי הלר בתצוגת יחיד מרהיבה

כן לא שחור לבן – פרק 8

התחתית זה איפה שאתה מפסיק לחפור • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים

מצבי רוח

בום! • מסתבכות הרגליים בעצמן והלבה, היכן את לבה

תיבה לו הייתה לי

אלחנן יונס משיט אותנו בתיבת ההזדמנויות אל אי האחווה האנושית

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו