"אתה בא איתי"? שאל אותי מאיר כשחלף על פני בחלון הזמן שבין דרשת הרב לתפילת ערבית.
"לאן? למי?"
"אל חיים" ענה מיניה וביה
"חיים? תזכיר לי?!"
"נו, ההוא שסיפרתי לך עליו בקידוש. השנה אני לא מחכה שיקרה לו נס נוסף אני מרגיש ששלחו אותי מלמעלה, יש לי אחריות כלפיו".
"אה, בטח, איזו שאלה! אני חייב לפגוש אותו. צלצל אלי כשאתה נוסע ואני בא איתך"
"סגור?!"
"סגור".
וכך התחיל סיפורו של חיים.
זה היה יום שיגרתי. שיגרתי? לא ממש, השנה היא שנת תשל"ד, המלחמה פרצה לפני כמה ימים, מהרדיו עלו דיווחים מהחזית ומהעורף, בגולן התחולל קרב בלימה עקוב מדם בדרום. חיילות מצרים חצו מזמן את תעלת סואץ, צולחים בקלילות את מה שהיה עד לפני שבוע "קו ברלב" הבלתי ניתן לעבירה, והתקדמו בתנועה מתמדת לעבר כיבושו של חצי האי סיני.
כל המדינה ישבה מרותקת למקלטי הרדיו, האימה והפחד שלטו בכל. כל הצעירים גוייסו בבוקרו של יום הכיפורים, עם ישראל שהה במיקלטים לקול הסירנות העולות והיורדות. פחד משתק עמד בחלל האוויר, מי יחיה ומי ימות, זעקו כולם בבתי הכנסת, העם כולו התאחד בתפילה מי במים ומי באש, ואנחנו, משפחתנו , כמו עוד משפחות רבות בשכונה הקטנה חשבנו על יקירנו שגויסו בעיצומו של יום, נפרדים לא נפרדים באמצע התפילה ומוסעים באמצע היום הקדוש באמצעות כלי רכב שהוחרמו/גויסי דקות ספורות קודם, ושעטו אל החזית המדממת.
אבל לכל דבר מתרגלים ומהר, התרגלנו לדיווחי דובר צה"ל, קולו המהוקצע והרדיופוני שבקע מהמקלט היה כאילו השליח לדווח לנו מה באמת קורה, על אף שידענו שאין לנו שמץ של סיכוי לשמוע מאיתמר כל עוד האש מתלקחת ובוערת בכל החזיתות.
איתמר היה שיריונר. החטיבה שלו נקראה לקרב בלימה על רמת הגולן, הזיכרון האחרון שלנו היה מהנפנוף הקלוש באמצע נתנה תוקף, כמהו כמו עוד צעירים רבים. חיכינו לו שיחזור, וכשנשמעה נקישה על הדלת, קלרה, רעייתי אמרה "בטח איתמר חוזר" קפצנו כנשוכי נחש, הותרנו את הרדיו ללהג ולזמזם שירי מלחמה, בדלת עמד חייל .
לא. זה לא היה איתמר שלנו, זה היה קצין העיר.
מבטו הכבוש בקרקע לא הותיר לנו מקום לתקוות. לא שאלנו. ידענו. איתמר נהרג מפגיעה ישירה. הכאב, הבדידות,האבדן, קשים מנשוא. אבל עם השנים אתה לומד להתמודד.
שנה לאחר מכן, הלכתי לבית הכנסת השכונתי וניגשתי לעמוד להתפלל לעילוי נשמתו. השתדלתי להתפלל בכל שנה, לומר קדיש על איתמר, הילד שלי, יפה הבלורית והתואר שנפל ביום בהיר אחד שהפך ליום השחור שלי ושל קלרה. עזוב, אתה לא תבין, איך תבין? מישהו יכול להבין? רק מי שעבר את זה יבין".
"האמת. מישהו מסוגל להבין?" אומר לי מאיר וממשיך בסיפור מנקודה שבה הוא נכנס אליו, כמעט מבלי משים.
אם יש משהו שאני בהחלט מבין בו זה אוכל. החיים שלי תמיד בשמחות, אני מספק שירותי הסעדה וקייטרינג, ובמידה מסוימת אני חי משמחה לשמחה, וזה מדבק. אתה פותח את הבוקר בברית, רץ להשקה מפוארת בצהרים ובערב מנצח על חתונה או בר-מצווה.
אני נותן את הנשמה, משתדל שכל אחד יהיה מרוצה, המוטו שלי הוא, שלקוחות מרוצים מביאים עוד לקוחות מרוצים, שירות זה שירות, כך היה גם באותו ערב מערבי תשרי, בסיום הבר מצווה של המשפחה שלצורך הסיפור נקרא להם גלעדי.
נגשתי לבעל השמחה לאחל לו מזל טוב מכל הלב וכמובן לקבל את שכר הטרחה המגיע לי, אחרי הכול, פרנוסה זה פרנוסה…
"תראה" הוא אומר בעוד ידו דבוקה לידי ומנענעת אותה בכח האינרציה של אחד שניענע ידיים במשך ערב שלם, "אבי נמצא בבית האבות ברח' ביאליק בר"ג , הוא משלם את הוצאות הבר מצווה, גש אליו ותקבל את המגיע לך".
לאחר שנחלצתי מנענועיו ידי עוד רעדה וקשקשה, זה חלק מקשיי הפרנסה המהמתי לעצמי, מיהרתי למטבח להאיץ בפועלים לסיים את עבודתם, סוכות בפתח ואין לי עניין כלשהו לבלות את שארית הלילה בינות לסירים, לכוסות ולשאריות מזון דקה מעבר למה שצריך.
למחרת עלית על אופנועי, וגלגלתי את שני אופני גלגלי בואכה בית האבות.
החניתי את הקטנוע ופניתי לקבלה. לא בית אבות נגלה לעיני כי אם דיור מוגן ברמה גבוהה, רחוק מהדימוי הדמוני שאנו רגילים לחשוב על בתי אבות. כאן בוודאי לא מרעיבים זקנים ולא קושרים אותם למיטה ומפקירים אותם חסרי ישע, בכלל האנשים במקום עשו לי רושם של מעמד בינוני ומעלה, כאלו שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם ולא השליכתם לעת זקנה. קול פסיעותיי נבלעו בשטיח הכבד, בעודי חולף על פני שכיות האמנות שלא הטרדתי אותם במבטי.
נקישה.
"יבוא"!
נכנסתי.
הוא ישב על כורסא מרופדת. מראהו ההדור לא הסגיר את גילו המופלג. 94 ליתר דיוק, כך אמר לי בעודנו מלהגים כמנהג יהודאי קמאי, שמא נמצא קשר משפחתי מדרגה שביעית בשמיני ובא לציון גואל.
משהו באיש משך אותי להמשיך ולשוחח עימו שעה ארוכה. שיחה שהחלה ב'יבוא', הגיעה עד מהרה ליעלה ויבוא ובפרט על חג הסוכות הקרב וממשמש לבוא.
"לולב ואתרוג יש לך"? שאלתיו
"בוודאי! הזמנתי דרך מוקד טלפוני שנתקלתי בעיתון שאחד מנכדי השאיר אצלי. לולב ואתרוג בהשגחת הבד"ץ. מהודר!"
חשתי שאני אוהב את האיש. רעיון נצנץ במוחי . חשבתי לעשות מצווה לפני החג, עוד זכות, משהו לנשמה.
"מממ… אולי תרצה לבוא איתי לבני ברק? תראה איתי ביחד את שוק ארבעת המינים, אווירת החג?"
"רעיון מעולה"! ענה מניה וביה, "עוד 10 דקות אהיה מוכן"!
"זה ייקח יותר מ-10 דקות, עלי לחזור הביתה ולהביא את הרכב, תתכונן ואני מגיע במהירות, נצא ביחד".
ניגוני יום כיפור וראש השנה התפזמו על שפתיי בעודי מפלס את דרכי חזרה ברכבי. טלפנתי אליו, הוא כבר עמד מוכן בחניה. סייעתי בידו להתרווח במושב, שמחתי .
הגענו לבני ברק.
נסענו. יותר נכון זחלנו ברחובותיה של העיר הצפופה בינות לדוכני ארבעת המינים, עגלות ילדים ואברכים ובני תשחורת הממהרים מהכא להתם איש איש ולולבו, סליו וקניותיו כולם מתכוננים לחג שכמו נחת עליהם בהפתעה גמורה.
התעכבנו ליד דוכן לממכר אתרוגים אחד ועברנו למשנהו, עצרנו לקנות קויישיקל שיהיה מושלם. הרחנו והתבשמנו מניחוחות החג, הריח הזה שעומד באוויר וממלא אותך בשמחה. מי כעמך ישראל.
חיים היה איש שיחה מרתק. 94 שנים לא הולכות ברגל אך כשאתה מסתייע ברכב וארבע גלגליו, זה הופך את העניין למשימה פשוטה ונוחה בהרבה.
הגענו לפינת רבי עקיבא ורח' הרב שך.
ירדנו מהרכב ופסענו כשזרועו שלובה בזרועי, כמו בן התומך באביו כשאני נזהר שלא ימעד בתוך קלחת המצוות הרוחשת במשולש הרחובות בואכה בית הכנסת איצקוביץ.
"אכפת לך שניכנס להתפלל?" שאל חיים.
"רעיון מצוין" עניתי. "גם אני עדיין לא התפללתי"
נכנסנו.
בדיוק הדהד קולו של חזן בפוטנציה "והוא ראחוווום…" הצטרפנו לתפילה, בחוץ העולם רגש כמרקחה. קול הסוחרים נמהל בקול התפילה מפה ומשם, את הקדיש דרבנן אמר חיים. קולו רעד. לא ידעתי אם ממאמץ או שמא משהו אחר. אחזתי שוב בזרועו, תומך בו בדרכנו חזרה לרכב.
הרגשתי שהוא מתרגש.
"תשמע סיפור" התחיל חיים.
הקשבתי.
חיים סיפר לי על בנו איתמר שנהרג במלחמת יום כיפור,לחלוחית עמדה בעיניו.
הצטערתי יחד עמו. באמת כואב הלב, מי יכול להבין צערו של אב שכול?
"לפני כמה שנים הייתי בנסיעה לילית בכביש הבקעה", המשיך חיים, "נזכרתי באמצע הדרך שזהו היארצייט של איתמר, רציתי מאד להתפלל מעריב לעילוי נשמתו. כביש הבקעה באמצע הלילה, לך תמצא מניין… לפחות אתפלל ביחידות, שיהיה לעילוי נשמה. נכנסתי לתחנת הדלק הראשונה שנקלעתי אליה נטלתי ידי והתחלתי לחשב את כיוון התפילה.
רעש אוטובוס שנכנס לתחנה בשאגת מנועים הפריע את מחשבותיי. מהאוטובוס נפלטו בזה אחר זה צעירים חסידיים בשירה וריקודים. סוחפים אותי לתוך מעגל שירה וזמרה.
משנדמו המחולות שאלתי לפשר מעשיהם באמצע הלילה בקצה הישימון בואכה ירדן מזרחה, אנחנו נוסעים לקברי צדיקים ועצרנו לתדלוק ומתיחת איברים.
"תצטרפו אלי למעריב?" שאלתי.
התפללנו בהתרגשות עצומה שעה ארוכה ולאחריה פרץ לו שוב ריקוד, אחד האנשים שלף בקבוק משקה מאי שם ואותו הלילה חשתי שהקב"ה שלח אותם במיוחד כדי שאוכל לומר קדיש על איתמר. הבן שלי, שנפל חלל כשחירף נפשו להגן על עם ישראל.
התרגשתי מאד. וחיים אומר לי: "משהו אחד שכחתי לספר לך. אתה יודע מתי הבן שלי איתמר נהרג? "
לא זכרתי שציין פרט זה בסיפורו "לא" עניתי, "מתי הוא נהרג"?
"היום בלילה זה היארצייט שלו"!
הלולבים, האתרוגים, דפנות סוכה וקישוטים כולם התערבלו מולי, כבר לא נלחמתי בדמעות שזלגו מעיני, נתתי להם לזלוג במורד לחיי."
