על 11 פעמים אני מוכנה להודות

אני לא נוהגת לדבר פומבית ״על זה״, אבל על 11 פעמים אני מוכנה להודות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

פעם נסעתי עם נהג מונית .
הוא הסתכל עלי במראה ושאל אותי: ״תגידי אתם הדוסים,עושים את זה״?

אמרתי לו שאני לא נוהגת לדבר פומבית ״על זה״, אבל על 11 פעמים אני מוכנה להודות.

נכון, אצלנו הנושא הזה הוא קודש קודשים, לא מדברים ״על זה״.

לא מסבירים לילד בן שלש איך ילדים באים לעולם, אבא ואמא לא מסתובבים ערומים בבית כדי ״שנרגיש טוב ונוח עם הגוף שלנו״ (כמובן שאדבר עם ילדיי על מוגנות מינית).

אנחנו לא מדברים ״על זה״ עם הנערה המתבגרת ומציידים אותה באמצעי מניעה, כי אין צורך. פשוט אין צורך, באמת.

אין צורך!!

ואל דאגה עשרה שיעורים אצל המדריכת כלות עושות את העבודה. ולא רק ילדים.

והלב תמיד ינתר לי לראות חתן וכלה שיוצאים מחדר היחוד, שלובי ידיים. לראשונה.

שמעתי מכלה צעירה שסיפרה לי שהמדריכת כלות שלה אמרה לה: ״כל מה שראית בדרך לסמינר בית יעקב מהחלון של קו 15 ברחוב יפו – אצלך בחדר הכלולות״.

הכל בעיתו.

הכל בזמנו.

נותנים לטבע לעשות את שלו, בקצב שלו, אין צורך להאיץ בו.

החיים ותשוקתם מניעים את כולנו, את היקום כולו.

הבית היהודי הוא קודש קודשים, אין זוגיות פתוחה, ומה זה למען השם ״זוגיות פוליאמורית״?
שאני אמות.

יתכן ואני עתיקה, מיושנת, מהדור הישן, אבל אני עדיין מתביישת להתפשט ליד אמאשלי, ומהבלנית במקווה.

חשומה

וכשאני בחדר המתנה אצל הרופא שיניים עם ילדיי וקופצת במסך פרסומת לבירה עם רמיזות מיניות, או הילדה החמודה הזותי עם השיר לאורוויזיון שמקפצת על הבמה, ותוך כדי השיר נוגעת ב״זה״, ולא כי מגרד לה אלא כחלק מביצוע השיר. אני רוצה למות מבושה.

וצודקת אמאשלי ,מזל הדתיה מדימונה (העיר המופלאה הזאת, בדרך לאילת).

אין על ארק לכאבי שיניים.


יעל מזרחי, פעילה חברתית, משתתפת "עוד ניפגש, רל'שית נציב שירות המדינה, חרדית, ואם ל-11.

קישור מקוצר:
shutterstock By Stanislav Samoylik

5 מחשבות על “על 11 פעמים אני מוכנה להודות”

  1. הבעיה היא שזה נקרא כך
    לא מדברים על זה והאם עושים את זה כמו החילונים וכו׳
    ולא שתבינו אותי לא נכון אבל כן!!! כן צריך לדבר על מיניות כשעולה שאלה לענות ולענות דוגרי בלי להתייפייף כי זה גופא יחזור עלינו כבומרנג
    מיניות זו לא בושה התורה מתארת בפרוטרוט מה הדין של אונס ומה הדין של מפתה וביום כיפור עצמו קוראים בפרשת עריות.
    וכל כך למה?
    כי זו לא בושה זה הטבע וכמו שמדברים על דברים אחרים מותר וצריך לדבר על זה.

    הגב

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

קומענדי

כשקומענדו קורונה קומיקס וקריקטורה נפגשים בתערוכה אחת.

בין פקיסטן לברכפלד

גרשון מושקוביץ קרא את סיפורה המחריד של נאנסת בפקיסטן, ויצא עם תובנות, הרהורים והקבלות: מה בין החברה החרדית לשבטים הפקיסטניים?

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן