בפינה, מתחת לגדר האבן, מצטנף ילד בן שבע,
עיניו החומות עצומות ואצבעותיו מציירות עיגולים בחול,
גשם מתחיל לרדת, על נפשו על ילדותו על גופו הקטן
ועל ידיו הקטנות שניסו להגן על גופו וכשלו,
והגשם ממלא כל עולמו הקטן בטיפות
גדולות של שאלה ללא מענה,
וכשהכל כמעט מוצף הוא מנסה לקום
ומבין שלא נותר לו עוד בית בעולם.
יֵשׁ מִן צְלִיל מֻכָּר שֶׁחוֹדֵר פְּנִימָה. הַסְּפֵקוֹת, הַפְּחָדִים כְּבָר כָּאן • אפרת ורניק
הוּא יָדַע שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְחַכֶּה לוֹ בֵּין עֲטוּיֵי הַטַּלִּיתוֹת וּבַמַּעֲבָרִים. לַהַב הַחֶרֶב הַמִּתְעַטֶּשֶׁת הוּנְפָה וְהוּא בָּחַר לַעֲצֹם עֵינַיִם לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבִיקוּת, לְהַדְבִּיק אֶת כֻּלָּם, לְצָרֵף אוֹתָם, אֶחָד אֶחָד לַמִּנְיָן
הוּא רַב עִם אַבָּא, עָזַב אֶת הַבַּיִת וְעָבַר רָחוֹק. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, דָּפְקָה הַמִּלְחָמָה עַל הַדֶּלֶת
וַאֲנִי פַּךְ קָטַן, לְלֹא בַּיִת אוֹ חוֹתֶמֶת. וְהַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קוֹדֶשׁ הֵם, וֵאֶיּן לִי רְשׁוּת • תומר פרי
חבל התלייה נשזר, זה הוא ולא זר – שהצדק צורח, והזמן לאיטו בורח
מנדנד עגלות של ילדי אחרים, מנקה שמשות של רכבים חונים. מחייך לעיוורים, רגע, זה נהיה מוזר • צביקה בוטרמן
מחשבה 1 על “טיפות גדולות של שאלה”
מקסים
כ"כ אמיתי וכואב
אך עדיין מורגשת חמלה
תודה