זרים לעצמנו

בימים האחרונים אנו עדים לתופעה מעניינת, עשרות אדמורי"ם ואלפי חסידיהם בכוונת מכוון מתקהלים בחגי תשרי וממשיכים בשגרת חיי הקהילה הרגילה שלהם כאילו שקורונה זה משהו של חילונים.

ולא רק הם, גם ברחוב הליטאי המצב דומה.

כמובן שבתגובה הרחוב החרדי ובעיקר הרחוב הישראלי רועש וגועש איך הציווי האלוקי העליון של שמירת החיים ופיקוח נפש נדרס ונרמס ע"י קהילות המקפידות על קלה כבחמורה?

ובאמת שעד עכשיו לא מצאתי תשובה מספקת, אבל אני חושב שלדעתי יש לזה הסבר מעניין שהוא גם לימוד זכות על אותם קהילות אבל בעיקר נקודת שפל בעבודת ה' החרדית בכלל והחסידית בפרט.

הנקודה היא שעבודת ה' החרדית במשך שנים זנחה את עבודת ה' הפרטית וטיפחה וקידשה את עבודת ה' הקהילתית, במשך שנים לימדו אותנו שאתה לא יכול להיות עובד ה' אמיתי אם אתה לא נאמן לרב מסוים אם אתה לא מתפלל בבית כנסת מסוים אם אתה לא מצביע למפלגה מסוימת ואם השקפת עולמך על כל נושא לא זהה להשקפה של הקהילה בה אתה חי.

ומשכך איך אפשר לצפות מיהודי חרדי קלאסי להתפלל בחוץ במניין מצומצם עם השכן המזרוחניק ועם הזקן המרוקאי מהבניין ממול?, איך אפשר לצפות מהחרדי הקלאסי לוותר על הטיש או על שמחת בית השואבה?, איך אפשר לצפות מהחרדי הקלאסי ללמוד בבית לבד ולא בישיבה או בכוילל עם כולם?, איך אפשר לצפות ממנו לא לשלוח את הילדים לחיידר שבו הם יקבלו את החינוך לקהילתיות?.

אם אנחנו כמי שמנסים ללמוד מהתקופה המורכבת והמאתגרת הזאת נשכיל להתחיל לעבוד עם עצמנו מחד ומאידך לבנות מסגרות חינוכיות שבהם מחנכים לעבודת ה' עצמאית שבה יהודי בשביל להתקרב לה' לא צריך לנענע ד' מינים בבית כנסת המרכזי בשכונה אלא עם עצמו בבית או בחניה של הבנין, עבודת ה' שבה יהודי יכול להתפלל בהשתפכות הנפש גם כשאין את האווירה של ציבור בבית המדרש, עבודת ה' שבה יהודי אוהב ורוצה ללמוד גם כשהוא לבד בבית בלי החברותא והרעש של הריתחא דאורייתא.

ובפרט בימים אלה שהם ימי תשובה והתקרבות לה' וכפי שכותב ר' ירוחם ממיר:

"האדם הוא העצמו, היינו, הפנימיות, ובכל תנועה נגד הפנימיות ובפרט כשנוגע לחיצוניות, הוא ענין הסתלקות האדם מעצמו ויוצא לחוץ, ולזאת אין שיעור כי יכול הוא לילך חוץ לעצמו עד אין שיעור עד שיאבד כל עצמו, וישוטט בלי מקום ובלי מצב ואין לו בית אחיזה כלל, וזהו עניין תשובה לשוב אל עצמו לפנימיותו ולאבריו" (דעת חכמה ומוסר ח"ג עמ' קעב).

אם נשכיל לעשות זאת אין ספק שיהיה אפשר להפוך את הקורונה מחושך גדול לאור גדול, אור פנימי עצום מלא באהבת ה' ובסיפוק עצמי רוחני.

וא"א בהקשר של הדברים הללו שלא לסיים עם דבריו של המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל:

"הרבה בני אדם בורחים משעת בדידות כבורח מפני אש, בשעה כזו הם נעמדים פתאום, פנים אל פנים, מול אדם זר, אשר אין להם כל עניין להכירו, והם ממהרים לצאת ממחיצתו… כי בשעה שקטה זו נעמדים הם מול עצמם, ולעצמם הם רחוקים וזרים מאוד" (עלי שור ח"א עמ' קעח).