זה דמעות
חצופות
שפתאום כך עולות
על שאלות ששאלתי ולא קיבלתי תשובות.
זה כואב,
כשאוהב
נהפך לאויב,
ורגשות מעורבים נלחמים על הלב.
זה לברוח,
ולסלוח
זה גומר את הכוח,
ולמרות הזמן שעבר אני לא מצליחה לשכוח.
זה געגועים
שמציפים,
בלילות שלא נגמרים,
כשאת כ"כ רחוק, אבל אצלי כ"כ בפנים.
זה מחשבות
ותהיות,
זה הרהורים והזיות,
זה להבין שלעולם כבר לא נוכל להיות.
זה לכתוב
ולמחוק,
זה לדעת לשתוק
גם כשאני כאן לבד ואת שם – רחוק.
זה להיזכר,
ולנסות שוב
ולהתגבר,
זה לרצות שתביני גם בלי שאדבר
וזה, זה שהשקט חודר
זה לא אומר.
וזה זה,
וזה שלנו,
וזה תמיד ישאר.
לעתים זה נגמר ואיננו
אבל כשהערב עורב
אומר לך כך בינינו
פחות, אבל עוד כואב.
