וזה זה

וזה זה, וזה שלנו, וזה תמיד ישאר

זה דמעות
חצופות
שפתאום כך עולות
על שאלות ששאלתי ולא קיבלתי תשובות.

זה כואב,
כשאוהב
נהפך לאויב,
ורגשות מעורבים נלחמים על הלב.

זה לברוח,
ולסלוח
זה גומר את הכוח,
ולמרות הזמן שעבר אני לא מצליחה לשכוח.

זה געגועים
שמציפים,
בלילות שלא נגמרים,
כשאת כ"כ רחוק, אבל אצלי כ"כ בפנים.

זה מחשבות
ותהיות,
זה הרהורים והזיות,
זה להבין שלעולם כבר לא נוכל להיות.

זה לכתוב
ולמחוק,
זה לדעת לשתוק
גם כשאני כאן לבד ואת שם – רחוק.

זה להיזכר,
ולנסות שוב
ולהתגבר,

זה לרצות שתביני גם בלי שאדבר
וזה, זה שהשקט חודר
זה לא אומר.

וזה זה,
וזה שלנו,
וזה תמיד ישאר.

לעתים זה נגמר ואיננו
אבל כשהערב עורב
אומר לך כך בינינו
פחות, אבל עוד כואב.

קישור מקוצר:
Image by S. Hermann & F. Richter from Pixabay

כתיבת תגובה

אולי יעניין אותך גם

למה על אי כיבוד הורים אתם שותקים ועל יחסים עם גברים משמיצים? כי הבעיה היא בכם

הסערה שפרצה בעקבות טורו של חרדי גאה ב'קו 400', הביאה את אלחנן יונס לתהות בקול: על איזה עבירות אנחנו מעלימים עין בקריצה, ואיזה חטאים מוציאים מאיתנו את כל השדים האפלים? • טור תגובה

געגועי לסדום

גַּם עֲלֵיהֶן אָמְרוּ שֶׁהֵן לֹא מִשֶּׁלָּנוּ.
הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?
בַּסּוֹף סְדוֹם נֶהֶפְכָה.

קומזיץ משוררים 2: מלחמה ושלום

קהל החרדים לשירה בירושלים שמח על ערב שירה מיוחד במינו במגזר. מדובר בערב שירה בשם קומזיץ משוררים 2.

אבני הרחוב המשתלבות

אבני הרחוב רוחשות ומגדלי העיר ללא הפסקה מהדהדים את שיחת הסליחות של אליהו פולק

אבידות בת הרב

הֵיכָן עֲקִיבָא שֶׁלִּי? שָׁאֲלָה רַחֵלֵי לַשָּׁמַיִים • הוקרא באירוע קומזיץ משוררים

כן לא שחור לבן – פרק 11

יש כאלו שרושמים את השם שלהם בשביל לסמן טריטוריה. אבל יש את הארטיסטים, הציורים, המסרים. את הזעקה שלהם הם מעבירים לקיר • פרק נוסף בסיפורו של אומץ לחרדים

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן