סימטה קטנה במרכז שכונת גאולה בירושלים קרויה על שם הנדבנית סימה (שמחה) בליליוס מהונג קונג, אלמנתו העשירה של סוחר יהודי ״בגדדי״.
סיפורה המיוחד אינו ידוע, אך מרתק וכדאי לספר את עלילת האשה שהדיחה ראשון לציון, מנעה עצרת מחאה נגד ביזיון הכותל, ותרמה בעקיפין אף להקמת מפלגת ש"ס!
סיפורנו מתחיל בשנת 1928 בימים טרום פרעות תרפ"ט עת הבריטים הגיעו לרחבת הכותל בעיצומו של יום כיפור, קרעו סידורים, הרביצו לזקנים והורידו את המחיצה. העולם היהודי כולו יצא בזעקה על הפגיעה בשרידי בית מקדשנו.
הישוב היהודי בירושלים נחלק האם לעשות עצרת כנגד המוסלמים, בישיבה משותפת של ההנהגה החילונית ותנועת המזרחי, הדתיים ניסו לשכנע על קיום עצרת מחאה ענקית על חילול הקודש בבי"כ החורבה.
מאידך החרדים והחילונים רצו למנוע זאת, החרדים בהנהגת הרי"ח זוננפלד התנגדו מצד התגרות באומות העולם, מאחר וסברו שאין לעשות את הכותל לבית כנסת כדי שלא להתגרות בערבים, ומאידך את החילונים לא עניינה קדושת הכותל והם העדיפו להתמקד בהעלאת יהודים לארץ ישראל.
מר זאבי אביו של רחבעם זאבי מראשי ההגנה ניסה למנוע את המהלך, מאחר והיה סבור שמדובר בפרובוקציה עצומה, והציע לקיימה בבי"ס למל בירושלים החדשה, או בת"ת עץ חיים שליד מחנה יהודה. כאשר הוא ראה שאין הוא מצליח לשכנע אותם, הוא פעל בשיטת הפרד ומשול.
בעת ההיא היה מאבק איתנים איזה בית כנסת הוא הראשי בירושלים? החורבה האשכנזי, או ריב"ז הספרדי? למאי נפקא מינה? ובכן שלוש שנים קודם לכן הגברת סימה בליליוס הותירה ירושת ענק לבית הכנסת הראשי בירושלים, והיה מאבק איזה בית כנסת עונה עונה להגדרה הנ"ל?
ובכך פנה זאבי לספרדים ואמר להם שאם העצרת תהיה בחורבה, הרי שזוהי הסכמה לכך שהוא בית הכנסת המרכזי.
בעקבות כך כמובן שהספרדים טרפדו את קיום העצרת בחורבה, ולבסוף העצרת נערכה בחצר ישיבת עץ חיים ברחוב יפו.
מחלוקת בית הכנסת הראשי
נחזור לתחילת הפרשה, כשנפטרה הנדבנית בהונג קונג ב-1926 היא ציוותה סכום אגדי של יותר מ-80,000 לירות ארצישראליות ״לבית הכנסת היהודי הראשי של ירושלים״ למען עניי העיר. היא רק שכחה לציין את שמו של אותו מוסד, וכך התחיל מאבק משפטי בין בית כנסת החורבה האשכנזי לבין בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי הספרדי על התואר ״הראשי״, הראי"ה קוק תמך בחורבה, והרשל"ץ יעקב מאיר תמך כמובן בבי"כ ריב"ז שהוא ותיק יותר ויש בו היסטוריה של מינוי הראשלצי"ם, לעומתו טענו נציגי החורבה שהוא מהודר יותר וגדול ואף הנציב הבריטי הגיע להתפלל בו תכף עם מינויו.
הכדור התגלגל לשופטי הונג קונג ללא הועיל, השופטים לא ידעו את נפשם בחילוקי הדעות בין ספרדים לאשכנזים, וכך הסתבר שהעם היחידי בעולם שמודע להבדלים בעדות זה עם הנצח, שלאחר שהתגלגל בארבע קצות תבל ונשאר מאוחד לעמו ואמונתו, וזכה לחזור לארץ ישראל לאחר 2000 שנה של גלות, עדיין משמר את העדות השונות, תנסו להסביר זאת לאיטלקי או גרמני שכמה רגעים שלאחר שעובר ממדינתו למדינה אחרת, מאבד את כל הצביון הלאומי ונהפך לאיש אחר.
נציגי הספרדים טענו כי בליליוס נמנתה עם העדה הספרדית, ולכן אך טבעי שהורישה את כספה לבית הכנסת הראשי לבני עדתה, שאליו שלחה נדבות עוד בהיותה בחיים. הם הוסיפו כי בהוראתה כיוונה לשמו של בית הכנסת ריב"ז, שנקרא בלדינו "אל קאל גראנדה" – ”הקהל (הקדוש) הגדול".
ובסוף הגיעו לפשרה- הכסף יועבר לוועד העדה הספרדית שיקנו מספר בתים להשכרה, וההכנסות יתחלקו 25% לאשכנזים ו75% לספרדים שיעבירו את הכסף לנזקקים בני עדתם, ובשני בתי הכנסת ה״ראשיים״ יכבדו את זכר הנדבנית.
וכך נקנו מספר בתים בזיכרון משה וברחביה, ובבית כנסת ריב״ז נתלתה מנורה לזכר הנדבנית, ובכך הדברים חזרו לסדרם, אך מסתבר שבמשך הזמן, ועד העדה הספרדית הפסיק להעביר לאשכנזים את חלקם. וכך בשנת 1955 הם נתבעו לדין תורה, והפסידו. הראשל"ץ ר' יצחק ניסים והדיינים הרב זולטי והרב אלישיב לא חסכו מהם את שבט לשונם, הם הגדירו אותם כמי שמעלו בקודש!
כדי לעשות סדר בבלגן, מינה הרשל"ץ יצחק ניסים חבר נאמנים חדש לקרן, אך כנראה גם הם לא עמדו בציפיות להתנהלות תקינה, והעבירו 17 אחוז בלבד לתרומות במקום 25, ובכך פרץ סכסוך גלוי בין הועד הספרדי עם הרב יצחק ניסים במאבק על השליטה בקרן.
מאבק זה יתפתח כעבור שנים כאשר יואלצו הרבנים הראשיים לעמוד לבחירות חוזרות, והפעם הוועד הספרדי תמך במועמד אחר – הרב עובדיה יוסף. בעלי השליטה בועד הספרדי נשמעו אומרים "הרב ניסים אינו הרב שלנו, הרב עובדיה הרב שלנו! (אע"פ ששניהם מבני העדה העירקית) ואכן, הרב עובדיה נבחר וכעבור חצי שנה בלבד פסק לטובתם (יביע אומר ח, ז). מאז ועד היום הקרן לא חזרה לכותרות, למרות שהכנסותיה נאמדות בכחצי מליון ש״ח בשנה.
אך בזה הסיפור לא נגמר. לאחר 10 שנים על כס הראשל"ץ, שר הדתות משה ניסים בנו של הרב יצחק ניסים הדיח את הרב עובדיה כאשר פעל לקצר את כהונתו של הרשל"ץ.
מספרים אף שהרב אלישיב תמך בו בקיצור כהונתו, וכזכור הרב אלישיב פסק ביחד עם הרב ניסים כנגד הועד הספרדי, וכנגד עמדת הרב עובדיה שהיה בעדם.
סופו של הסיפור המרתק כשהעסקנים שהקימו את ש"ס התקשו לשכנע את הרב עובדיה יוסף להצטרף לש"ס, הוא סירב שוב ושוב, מה לתלמיד חכם עצום ולפוליטיקה?!
אך בסוף הוא הסכים והתבטא "רק בשביל שלא ישנו מקרים כעין אלו", וככל הנראה כוונתו להדחה של רבנים כנקמה אישית של שר הדתות.
ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף [email protected]
רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!
