כתבים ופרשנים יקרים, את כולם סיקרתם חוץ ממני

התקשורת הציפה על סדר היום כל מצוקה אפשרית שעולה מהקורונה, והשאירה מאחור את הקושי הבל יתואר של אימהות חד הוריות • יעלי נווה מכניסה אתכם לבית וללב שלה, תראו איך זה נראה מבפנים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

8 שנים לא פתחתי את מהדורת החדשות המרכזית בשעה 20:00. אבל משהו השתנה ובשלושה שבועות האחרונים אני צופה באדיקות ולא מפספסת אף מילה, כותרת ופרשנות שמופיעה על המרקע. מביטה מהצד על האפוקליפסה האכזרית הזו, ובליבי מפעמת תקווה לתחילתו של עידן טוב יותר.

הכתבים והפרשנים שמדברים אחד אחרי השני, מעמיסים אותנו במידע שרובו משרת את מטרת העל – הפעלת לחץ על האוכלוסייה. הם מדברים על כלכלה ובריאות, פוליטיקה וחרדים, ובדגש על חרדים.

פרופסורים מכל התחומים פורסים משנתם אודות התופת שמדינת ישראל ואזרחיה עלולים לחוות לולא יקשיבו לעצתם, ואודות ההשלכות הרבות וכנראה הבלתי-הפיכות שהווירוס הקטנצ'יק הזה מעולל לנו ולעתידינו.

כמה הם דיברו על הסבל של האזרחים העצמאיים ומחוסרי העבודה והחל"תיסטים, ובגין הצורך בתוכניות כלכליות בהולות על מנת שלא יגיעו לפשיטות רגל, עוני ומחסור.

כמה דיברו וזעקו על מצוקת בתי החולים ואנשי הרפואה, שעושים את מלאכת הקודש שלהם יום וליל במסירות אינסופית בקו החזית; על החוסרים בבדיקות וערכות המיגון, והצורך בהתגייסות משרדי הממשלה כדי להבטיח את מילוי החוסרים בבהילות; בכל מהדורה הם הסבירו את הצורך בהקמת ממשלת חירום או ממשלת אחדות.

לא פסחו לרגע מלדבר על העבודה הרבה שיש למורים היקרים שמחויבים לערוך למידה מרחוק, על הקשישים ומצוקת הבידוד שלהם; על הצעירים הרווקים ומצוקת הפרנסה והבידוד שלהם; ואף דאגתם להופעות חיות בלילות, כדי להרים את מורל העם.

ואווו… כפיים… בראבו… אתם באמת כל יכולים.


לא מעט דברים השתנו בעקבות הביקורות בערוצי התקשורת. ראיתי זאת יום יום והתפעלתי כמה כוח יש למהדורת החדשות אחת או שניים.

אבל אז זה גם הכה בי חזק כל כך.

מה גורם לכם לדבר על נורא אחד ועל נושא אחר לדפדף ולא להעלותו לסדר היום? איך פספסתם אוכלוסיות כל כך חשובות שזקוקות למענה לא פחות מהקשישים והעצמאים? איך שכחתם לדבר עליהם?

באלגנטיות מוכרת ובדפוס התעלמות די ישן ומוכר, התעלמתם לגמרי מאותן משפחות רווחה ומשפחות במצוקה שאפילו ביום-יום שלהן מתקשות לתפקד ולנהל בית תקין. משפחות אשר מחויבות להיות תחת קורת גג אחת למשך חודשים רבים בבית עם ילדים ללא מסגרת וללא גבולות והחזקה. שכחתם לזעוק את הצורך בתוכניות טיפול ומניעה עבורם. ולהעלות בפני כל את המענים הנחוצים והצעדים שיש לנקוט, על מנת לשמר את העבודה הרבה שעושות לשכות הרווחה טרם הקורונה, ולשמר את האוכלוסייה הקשה הזו.

שכחו אותי בבית. שקופים.

סלי מזון זה לא הפתרון היחיד, והוא גם לא מספיק. בנוסף – ופה אני מעלה רף של עצבים – שכחתם את האימהות החד הוריות, כן כן, אלה שמתמודדות כל השנה עם התנהלות קלוקלת של בתי הדין והמשפט, של החוק שמשחק נגדן בכל הנוגע לדרישות השוויוניות של האם ואהב והמחויבות בגידול ילדיהם.

שכחתם לזעוק את זעקת האימהות שמגדלות את ילדיהם, לבדן, עם הסדרי ראיה שאפילו החיות בגן החיות התנ"כי זוכות ליותר. אותן אימהות שבימי השגרה מג'נגלות במסירות בין שתי משמרות מפרכות ועמוסות, עבודה ובית; בין איסוף ממסגרות חינוך לחוגים וקניות בסופר; שמתרוצצות בין רופאים ובדיקות לבין ניהול הבית השוטף; המשמשות בין היתר כאימהות אוהבות, מחנכות וחברות.

הן עובדות יום ולילה כדי לפרנס את משפחתן בכבוד. לרוב לא שומעים אותן, קולן חלש ולא שווה מספיק כסף לעוסקים במלאכה, שיצדיק עשיית צדק ומלחמה על זכויותיהן.

גם היום, בימי הקורונה, קולן לא נשמע.

לא שמעתי, אף לא משפט אחד, מכל אותם דברנים שישבו סביב השולחן במהדורות החדשות הרבות, המביע את מצוקתן ואת הצורך בבניית תוכנית התערבות כזו או אחרת.

רובן יצאו לחל"ת או פוטרו, לא ישנות בלילות מרוב דאגות ליום הבא, ומתי יחליט בעל הדירה להעיף אותן לרחוב או אולי מתי יגמר הכסף לאוכל עבור ילדיהן.

אף אחד לא דיבר על הקושי להתמודד עם דאגות הפרנסה ויותר מזה גידול הילדים לבד, בלי שום עזרה חיצונית, ולערב את משרד המשפטים שייתן מענה בכל הנוגע להסדרי ראיה רחבים יותר על פי חוק, ובכך לאפשר להם להיתמך ולקבל עזרה מההורה השני.

למעשה הן נמצאות בבית, מתחילת המשבר, עם ילדים קטנים מחוסרי מסגרות לימוד, בלי תעסוקה ועם המון כוחות נפש שאוזלים מרגע לרגע ומיום ליום, כי אין בעצם מי שישתתף בנטל הכבד המונח הכתפיים העייפות שלהן.

הן בלי עזרה משפחתית, בלי פרנסה, ללא יכולת לשלוח את ילדיהם להורה השני כפריבילגיה למספר שעות מעבר להסדרי הראיה הקבועים בהסכם.

זה שלושה שבועות שהן ערות, במקרה הטוב מהשעה 6 בבוקר ועד 8 בלילה, ובמקרה הרע עד השעות הקטנות של הלילה. בלי בן זוג שנושא איתן את המסע הכבד הזה ומתחלק במטלות הבית, עם ילדים קטנים שדורשים, ובצדק, את מבוקשם כאן ועכשיו.

זה קשה ומישהו צריך לטפל בזה עכשיו לפני שזה יתפוצץ. לפני שזה יתפוצץ לכולנו בפרצוף.


לתאר לכם איך זה נראה במציאות, ולא כדי להתבכיין אלא בקטע עייף ומותש?

ובכן, קמים ב-6 או 7 בבוקר, מגישים בפאר כוס שוקו ועוגיות, וארוחת בוקר מפוארת, כי מה כבר נשאר? עושים יחד יצירה או ציור לפסח. רעבים שוב אז נחתוך פירות. שוב משחקים ויצירות ובידורים וארוחת צהריים ושטיפת כלים, ובין לבין כביסות, ניקיון פסח והכנת רשימה לקניות בסופר, ואז, איך לא, שוב משחקים ויצירות וסיפורים ובידורים ודיבורים, וזה לא נגמר, כן? שלב ארוחת הערב, קורנפלקס לא מספיק, ומקלחות וסיפור לפני שינה ושיחות נפש ונשיקות.

וכדי לקום ליום נורמלי ושפוי, חובה לנקות קצת ולסדר ולטאטא את הבית. משחקים וטושים פזורים בכל רחבי הבית? אז נאסוף ונחזיר למקום.

וכל זה לבד, בלי מישהו לשתף אותו ביום הארוך שעבר עליי. בלי מישהו שיגיד לי: 'בואי, שבי קצת, הכנתי לך קפה', כי בתכל'ס לא שתיתי אותו מהבוקר.

אולי הגרוע מכל זה הצורך להתמודד בלי יכולת להיעזר בבני משפחה, כי ככה ביבי אמר, אסור סבא סבתא. אחים. שכנים. כלום. הן בבית נצורות עד יעבור זעם.


ולרגע שכחתי את אותן פייטריות – חד הוריות חיוניות למשק (ללא ספק תואר חדש ומפואר). עקב חיוניותן הן מחויבות לעבוד מהבית ולתת מענה לדרישות הרבות מטעם המעסיקים, במקביל לכל מה שהזכרנו לעיל. בעצם, אין להן את היכולת לוותר על העבודה מהבית, כי ברגע שיעשו זאת נגזר עליהן עוני ומכאוב. אין להן את הפריבילגיה לקבל עזרה עם הילדים, הן מצד הוריהן ושכנים טובי לב, והן מצד החוק שלא מחייב את הצד השני להירתם. יופי.

זה מביא את ההורה האחראי לאפיסת כוחות ולהגברת הצורך של הילדים המשותפים בשינוי אווירה לניקוי ראש.

ואני מדברת גם בשמן של החד הוריות עם הפריבילגיה של משמורת משותפת או לפחות משהו שמתקרב לרצון בהגשת עזרה הדדית בתקופה הנוראית הזו. זה עדיין קשה ובלתי נסבל.

ואני לא מדברת על האבות המיוחדים, שממש רוצים להיות מעורבים, לעזור ולתמוך בצד השני, לשאת בנטל ולממש את מחויבותם ההורית. לפעמים הצד השני דווקא, חושב משום מה שהילדים הקטנים הם רכושן הבלעדי, גורמות לילדים סבל ומונעות מהם לעבור את התקופה בצורה טובה ונעימה יותר.

מכאן אני קוראת בזאת לכל העוסקים במלאכת התקשורת, להתגייס ולנסות לגייס את כל הגורמים הרלוונטיים אשר בידם, לקבל החלטות אשר יקלו ויתנו מענה לצורך חשוב זה.


אם קראתם עד כאן, בא לי לשתף אתכן במקרה הפרטי שלי, לכאורה תיבת אוצרות, אבל ברגעים קשים נראית כמו תיבת פנדורה שהייתי רוצה להשליך לים.

אני י', עובדת חיונית למשק, הידד לי, אם חד הורית לילד אחד ומתוק בן 5. משפחה תומכת בכל צורה ואופן, מרחוק כמובן, והמון חברים ויכולת לעבור את התקופה בצורה מרווחת ונעימה.

על פניו נתונים זהב לימים אלו, כן כן, אני יודעת. אבל אני רוצה לראות שמישהו מעז להגיד לי כל מיני משפטים מיותרים כמו 'תגידי תודה שאלו הנתונים שלך', 'על מה את מתבכיינת', 'אני נשואה ומתמודדת כמוך', 'תסתכלי סביבך ותקבלי פרופורציות', ועוד כהנה וכהנה משפטים שלא מובילים לכלום חוץ מעצבים. לא מסוגלת לשמוע אותם.

אני ובני נכנסנו לבידוד חברתי בדיוק לפני 3 שבועות. קנינו המון יצירות, צבעים, טושים, גואש ומדבקות לרוב, והחלטנו שאנו בוחרים להעביר את הימים בכיף ובהנאה מקסימלית.

הימים הראשונים היו פשוט סיוט ובקושי שראיתי את האור. הבן שלי לא הצליח להבין את הקונספט של קייטנת קורונה, הוא קם מוקדם ודרש את שלו. מסכן, שיעמם לו והוא רגיל לקום וללכת לגן. הבן שלי הוא בן יחיד, אין לו עוד אח להעביר איתו את החוויה הזו, וכך, מוצאת את עצמי גם כאחות וחבר. הדרישות ממני היו כדרישות של צוות הווי ובידור של בית מלון בחודש אוגוסט.

היה עלי לקום מוקדם, להתייצב בסלון לשוקו ועוגיות. 6:00 בבוקר, כן? ואם הייתי מבקשת רחמים עוד שעה לישון, אז המתוק הקטן שלי דאג להעיר אותי בכל דרך אפשרית, מדפיקות עם מקלות על הקיר עד קפיצה על המיטה שלי כתזכורת שמשמרת בוקר התחילה.

בכלל לא הייתה אופציה לנוח בצהרים או לקרוא ספר בנחת, כי מה חשבת לעצמך גברת? את כולך לשירותי כרגע כשאין גן.

לימים קבענו סדר-יום ועזרתי לקטנצ'יק למצוא תעסוקה בזמנים שאני, אמא, רוצה קצת זמן לעצמה או לבית.

היום אני מדברת איתכם אחרי שאני כבר מותשת. 3 שבועות שבזבזו את כל מאגרי הכוח שעוד היו לי.

הסדר יום שבנינו היה קשוח ומלא אנרגיות. שוקו עוגיות וסיפור, מעבר ישיר ללמידה של אותיות, יצירה, סיפור, ארוחת בוקר, סיפור, יצירה וציורים לסבתא, ניקיונות לפסח, שטיפת כלים, ארוחת בוקר, משחק, סיפור, יצירת גואש, שיחת וידאו משפחתית, בישולים, ארוחת צהרים, כלים – מנסה בחוכמתי הדלה להכניס את הבית לרגיעת צהרים, אופס, 5 דק' וזה נגמר. ושוב, יצירה לפסח, טיול 100 מטר, שוב יצירה, התעמלות, שירי פסח, כביסות, ניסיון לנקות את הג'יפה בבית, דפי עבודה, משחק, חטיף, כדורגל, ארוחת ערב, מקלחות, סיפור, שיחת נפש וכלים כביסה מקלחת.

וחוזר חלילה 22 יום.

כן. מה שאתם שומעים.

22 יום למעט שבת אחת, שהוא הלך לאבא שלו וחזר עם כינים וביצים שסידרו לי עבודה לעוד יומיים תמימים.

יש ימים שאני מחפשת בגוגל את מספר הטלפון של בית החולים אברבנאל, שלפחות ישמרו לי מקום טוב, כשכל הסיפור הזה יגמר וכשהמחלקות יתמלאו בהמון אנשים טובים שפשוט קרסו מהעומס, כמוני.

ויש ימים שאני אומרת, נו שוין, זה בכלל לא כזה גרוע העניין הזה. הנה הוא מהבוקר רואה סרטים, לא מת העולם. כמו שקורה בימים האחרונים בהם שחררתי ואמרתי שסדר יום ודרישות מערכת הם לא בהכרח מה שצריך בבית הזה כרגע.

הרגשתי צורך עז למלא את המצברים במנוחה, והקטנצ'יק הרוויח עוד כמה רגעים טובים מול המסך.

ופתאום אני יכולה גם להיות עובדת חיונית מצטיינת, אחרי ימים רבים שלא הייתי חיונית למשק וירדו לי ימי חופשה רבים. ופתאום אני יכולה לעשות זאת בלי שהקטנצ'יק יפריע בשיחות הטלפון או בכתיבת הדו"חות שהתחייבתי לכתוב.

עוד מעט יגיע חג, סביב שולחן הסדר יזכירו את ארבעת הבנים. אולי כדאי שתזכרו גם את אחת האימהות.

Photo by Jon Flobrant on Unsplash

2 מחשבות על “כתבים ופרשנים יקרים, את כולם סיקרתם חוץ ממני”

  1. יעלי את מהממת כתבת פשוט מעולה ונכון…כל מילה בסלע ….אוהבת אותך ושולחת לך חיבוק מרחוק….. אנחנו באותה הסירה ….

    הגב

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

בבית המשפט: יצירות אמנות של נשים חרדיות

"על גבול המציאות" – תערוכת יצירה עכשווית של אמניות חרדיות, נפתחה בבית המשפט השלום בירושלים • נשיאת העליון חיות: "חיבור שאיננו שכיח בין אמונה ואמנות"

מפגש עם נרקיסיסט

לכאוב, להתרגש, לזעוק על החסר, לזרוק גישות מתחכמות על הקיום, שאם היית חי אותם באמת, היית מסוגל לדבר עליהן בכלל? • חוי בר זאב

יצירה תורנית חופשית

כמה חרדים זכו בפרס נובל? כמה חרדים הפכו לסופרים בין לאומיים? מדוע איננו זוכים לקדש שם שמים בתחום היצירה התרבותית?

לא יום – לא לילה, לא מדרון – לא מנהרה

וּכְחָצוֹת רוּחַ חוֹלֶפֶת מְנַשֶּׁבֶת, לִתְחִלָּתוֹ שֶׁל יוֹם צָעִיר. מוֹשִׁיטָה כָּנָף תּוֹמֶכֶת, לָבוֹא אוֹר חָדָשׁ בָּהִיר • דוד דרוק

בין כסה לאפור

בין כסה לאפור, ברגעים של לבן וקידוש לבנה, הרעש המבעית מבחוץ, מקבל את כיפור כתירוץ

רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן

אֵיךְ הַכֹּל עוֹד מִתְעַצֵּם, עַד קְצֵה גְּבוּל הַיְּכֹלֶת, וּמִשָּׁם צוֹמֵחַ מֵאֵלָיו • אפרת ורניק

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן