דע מה שתשתוק: הרהורים בפרשה, באקטואליה ובחיים ולדר

לשתיקה יש כוח. יש בה מרחב למחשבה, להתלמדות ולצמיחה מחודשת • ואנחנו? במקום לתת לאות הקורונה שקיבלנו משמים לחלחל - עסוקים בהחדרת ביטחון עצמי ופיזור תשובות מתמטיות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

פרשת שמיני. המשכן נבנה, תמו שבעת ימי האימון, עם ישראל מתקבץ סביב, זה היום יראה לכם ה', האש באה ואוכלת את הקורבנות בדיוק על פי התוכנית, הכשל של העגל מאחורינו, וירונו כל העם.

והנה כמו בכל סיפור טוב, דווקא ברגע הגדול חלה נקודת מפנה טראגית, בני אהרון מתאמצים יותר מידי לקשור את עצמם – באמצעות הקרבת הקטורת – אל הבורא שהתגלה זה עתה.

אש יוצאת ושורפת אותם, משה מנסה לנחם ואומר בקרובים לו – הקב"ה מקדש. אהרון שותק.


אותו שלד של סיפור מתקיים גם בהפטרה מספר שמואל. דוד יוצא למלחמה על הפלשתים, מנצח, והארון סוף סוף חוזר אל ביתו שבירושלים.

בית ישראל כולו חוגג בברושים, תופים, מצלצלים ובמנענעים. וכמו בסיפור המקביל, עוזא מתקרב להיטיב את הארון על העגלה, האלוקים מכה אותו הוא מת. המקרא מדגיש "וימת שם" – עם הארון. בפיק הכי גבוה, הוא נהדף למרגלותיו של ארון הקודש.

דוד כועס, על פי המפרשים, על עצמו. על פי המדרש נענש על פעם אחרת שקרא לחוקי ה' זמירות.


שתי נקודות חשובות אפשר לקחת לעצמנו:

דווקא ברוחניות, גאות מוגזמת אינה תמיד טובה. המקרא מלמד אותנו לא לשכוח לשמור מרחק, מין טווח יראה שכזה. הניסיון לגעת ולהבין הכל עד הסוף אינו נכון. לפעמים מעט חוסר ביטחון דתי הוא מבורך.

נדמה שאהרון הוא זה שקולט את המסר. מול נחמת משה, הולמת השתיקה של אהרון וחותמת את הסיפור כמו סוף מדויק ומתמשך לאירוע שכזה.

בשתיקה יש מרחב למחשבה, להתלמדות, לצמיחה חדשה שמתקיימת דווקא מתחת לפני השטח ולא בהצהרות הגדולות.


מעניין לעניין, אני קורא טור של חיים ולדר התפרסם בעיתון 'יתד נאמן'. תחת הכותרת "דע מה שתשיב לעצמך", הוא מעלה את השאלות הגדולות של התקופה:

למה בבני ברק יש יותר חולים? למה לקח לרבנים יום-יומיים עד שהורו לסגור את הישיבות? למה ליצמן לא מתפטר?

שאלות רבות וגדולות שמעסיקות מן הסתם הרבה אנשים מהמגזר, ועל כולם תשובות מנומקות, מנוסחות. חישוב מצוין של כמה נפשות לכל בית אב וממילא בני ברק כלל לא שונה מכל מקום.

תחזירו לעצמכם את הביטחון העצמי, פוסק ולדר, ומסביר כי עבור מי שבחוץ – ועל הדרך שם מעבר לגדר את מי שלא חושב כמוהו – זה לא יעזור. אבל לעצמינו? הנה, דע מה שתשיב.


ואז אני נזכר ברעיון ששמעתי מהרב קירשנבוים מחיפה, מתלמידי הרב וולבה. "רעמים נבראו לשבר עקמימות שבלב", ציטט ותהה: איזו עקמימות שבלב, הרי כולנו יודעים שקול הרעם נשמע אחרי התפרקות חשמלית של ברקים ושינוי טמפרטורות?

אמת, אמר, אבל עכשיו שמעת רעם, תתרגש, תחוש את עוצמת היקום והקיום. לא נבראה לומדע'ס כדי שתהיה זר לקולות, כדי שתתאכזר.

ואליך חיים ולדר אומר: במבט אמוני, נשלחו אלינו משמים ברקים ורעמים, "שיעורים פרטיים", ספיישל פור יו, זום אין מלמעלה. אנחנו והעיר בני ברק נהיינו במרכז הפוקוס, ומה יש לנו להגיב? לעשות חשבונות מתמטיים למה בני ברק היא בדיוק כמו כל מקום?

ובכלל, האם תמיד אנו חייבים תשובות? אנחנו צריכים לפעמים לדעת מה שנשתוק לעצמינו. מותר לנו להודות שקיבלנו ברקס, אולי אפילו שחטפנו זבנג בפרצוף, ולידום לרגע.

וגם לחשוב.

Photo by Kristina Flour on Unsplash

מחשבה 1 על “דע מה שתשתוק: הרהורים בפרשה, באקטואליה ובחיים ולדר”

  1. כשהקורונה התחילה כולם סמכו על כל מיני סיסמאות וגימטראיות, וחלילה לא רצו לשמוע על טור אקספוננציאלי שכן זה מחכמת הגויים הטריפה והמשוקצת.
    וראו זה פלא, כשבני ברק הפכה למדגרת קורונה, או אז החלו לתרץ זאת עם כל מיני תירוצים סטטיסטיים של חיי קהילה והדבקה חד משפחתית.

    הגב

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

מְנַסָּה, מְחַכָּה, מִתְנַקָּה

וְאוּלַי כְּמוֹ שָׁתִיל, גַּם אַתְּ גּוֹמַעַת, אֶגְלֵי זֵעָה מִמַּאֲמָץ, אוֹ מִתְּבוּסָה • אפרת ורניק

וּקְרָא עָלֶיךָ

כל אדם צופן בעצמו איזו תרשיש, אניה המחשבת להישבר ונינווה לברוח אליה

רַק אֶצְלִי הַחַלּוֹן סָגוּר

וַאֲנִי פַּךְ קָטַן, לְלֹא בַּיִת אוֹ חוֹתֶמֶת. וְהַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קוֹדֶשׁ הֵם, וֵאֶיּן לִי רְשׁוּת • תומר פרי

שלבקה קופרווסר

שלבקה קופרווסר מחפשת את הניצוץ בצבע ירוק בוק

מעצמאות להתמסרות

אלי שטרן לוקח אותנו למסע מטלטל של גילוי פנימי, המחבר בין ראש השנה לסוכות

תפילת ויתור הדרך

היא נקברה על הדרך, כדי שהם יעברו בדרך. היא תחזיר אותם לדרך, בזכות ויתורה על הדרך • שיר לרחל

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן