שהחיינו

לא נרדמת.

הימים האחרונים זורקים אותי הרבה אחורה, לימים בהם גיליתי לראשונה בחיי את היקפה הבלתי נתפס של השחיתות הממוסדת ממנו סובל המגזר שלי, שאני כ"כ אוהבת.

לפני 6 שנים וחודש בדיוק – גיליתי בבום את העולם התחתון החרדי. סיפורים של פגיעות מיניות זרמו אלי כמו מים, מה שהביא לפתיחת דף הפייסבוק לא תשתוק.

לפני 6 שנים וחודש בדיוק – הייתי מרותקת שבועיים תמימים למיטה. פטיש מאה קילו נפל על החיים שלי.

בזמנו, עוד לא ידעתי לשיים את מה שעבר עלי ואת מה שנחשפתי אליו. רק אחר כך, בתהליך של עיבוד, הבנתי שנחשפתי לתופעה חברתית. לא לסיפור ספציפי כזה או אחר, אלא לתופעה גדולה ומקיפה.

גיליתי עולם נסתר. עולם תחתון. עולם מושתק עד היסוד.

אחד הקשיים הכי נוראיים בראשית הדרך היה הקושי לשתוק. כי כשאת עומדת בפני כל הגילויים הללו, והדם שלך רותח, את רק רוצה לצעוק לכל העולם: תראו! זה וזה הסיפורים שהגיעו אלי! תראו!! תעצרו את העולם!

אבל ידעתי, שאם אספר לכולם את כל מה שנודע לי תוך שבוע, כנראה לא יאמינו לי.

למה? כי גם אני עצמי לא האמנתי מיד לכל סיפור, כי גם בי הייתה התנגדות אינסטינקטיבית של חוסר אמונה. איך זה יכול להיות אמיתי?? זה לא. זה שונה מכל מה שהכרתי עד היום. בי אף פעם לא פגעו. אלי אנשים התייחסו יפה. המשפחה שלי חריגה בזה שהיא טובה? מה הדבר הזה? מה הולך פה?

אז מה כן גרם לי להאמין?

העובדה שהגיע עוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור… העובדה שהשמות חזרו על עצמם פה ושם, שכל אחד חשב שרק הוא מכולם נפגע מינית ושרק הוא בטח מספר לי משהו על הנושא, שום תיאום בין אנשים.

זיהיתי דפוסים דומים של פעולה (איך פוגע פוגע?), דפוסים דומים של פחד והשתקה (איך משפחה מגיבה? איך רב מגיב?), דפוסים דומים של בושה והאשמה (מה הנפגע מתרץ בשם הפוגע, ואיך הוא מאשים את עצמו?).

בימים ההם, זיהיתי עולם מזעזע, חדש ולא מוכר.

ואז מתישהו את מתאוששת.

מתחילה לעשות איזה משהו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. עומדת מול מבנים מבוצרים של כסף-קשרים-שלטון שלא ניתן לעבור, לא משנה כמה את יודעת ומכמה כיוונים זה הגיע, יש פחד מטורף שאופף את הכל באופן תמידי. ובצדק.

לפעמים את מוצאת את עצמך עומדת מול מקרה בו אדם שאת מכירה טוב – אנס. שמי שלימד את אחים שלך – אנס. לפעמים את נחשפת למקרה בו חבר שלך – הוא עו"ד שמייצג אנס. וכל הזמן – נפגעים, נפגעים, נפגעים. בלתי נגמר.

ואת אף פעם לא שוכחת את השוק וההלם של הימים הראשונים שהפילו אותך למשכב.

את זוכרת ומבינה שציבור שלם צריך לעבור את השוק וההלם הזה והתהליך שאת עצמך עברת, אבל בצורה נכונה, כי זה קריטי מאוד האמון פה.

את מבינה שיש דרך שאנשים יצטרכו לעבור, והם כרגע ב-0. לא מגיעים ל-10 או אפילו ל-5 תוך תקופה קצרה. יהיה פה תהליך חברתי מייגע ומתיש.

ואת מתאזרת כל יום מחדש בטונות סבלנות ונאחזת בתקווה קלושה שיום יבוא, ואולי אפילו הגדולים ביותר והמפחידים ביותר יתחילו סופסוף הם לפחד, כי הם עשו מעשים מחרידים שקשה להעלות על הנייר, וכי די כבר, מגיע תיקון והכרה לנפגעים. העולם הזה צריך להתהפך.

לפעמים את אומרת לעצמך, טוב… ההוא וההוא, אין סיכוי, הם ימותו בכבוד, לא יקרה. אף אחד לא יעיז לפתוח עליהם אף פעם. הנה, הוא קיבל פרס ולא קורה כלום. הנה, עוד רב יודע מזה, ולא קורה כלום. הנה, צו איסור פרסום על ההוא.

אבל היום, עם הפרספקטיבה שיש לי, של 6 שנים אחורה, אני יכולה לומר בביטחון ובגאווה רבה:

אני גאה מאוד להיות חלק מהמגזר החרדי.

מגזר שכ"כ מהר לומד את עצמו, שמבין שהוא לא מושלם ומתקן את הטעויות שלו. למרות החינוך שקיבלנו כולנו כאילו אין מושלמים מאיתנו ביקום, למרות שקשה להאמין לסיפורים ההזויים האלה, למרות הכל.

6 שנים זה כלום זמן בענייני תופעות חברתיות כאלה. זה מהר מאוד. המגזר החרדי משתנה מהר ומתקן את עצמו מהר.

ולכן, אני גם לא דואגת עכשיו מכל אותם חסרי אמונה שמדברים ומגינים ומצדיקים. אני יודעת שהם עוברים תהליך קשה מאוד, ועם קצת תקווה ומאמץ אני מצליחה גם לראות את המשכו ואת הסוף הטוב.

שיהיה לכם ברור:

לפני 5 שנים הציבור לא היה בשל בכהוא זה לשמוע את הסיפור שהתפרסם בשישי. היום כבר כן. השתנינו. בטירוף.

ותגידו,

כשאת כולך דמעות של עצב- אושר- פריקה- ישועה- הקלה- הודיה לאלוקים, אז מותר לברך?

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."