בישיבה קטנה החביתות בצבע אפור, או ירקרק, נסגור על אפרפר.
לא יודע למה זה, לא יודע איך זה, אני יודע שככה זה, ככלל, האוכל בישיבה בה למדתי היה דרדלה וארוחת הבוקר בפרט.
יוצאות מן הכלל היו ארוחות הבוקר בראשי חודשים, הו אז עמדו מוכנות קערות פלסטיק סגולות עם תחתית משופשפת לצד קופסאות קרונפלקס "תלנה" (שלושה שקלים פחות מתלמה), ועשרות שקיות חלב טרי.
על החלוקה אמון היה הטבח, שבשבילו זה היה יום חג.
היום הוא לא צובע חביתות, לא שופך שמן, לא נכווה בידיים, בראש חודש הוא מלך, כולם עוברים לפניו כבני מרון ומקבלים מנת קרונפלקס קצוצה במידה.
מלך, פעם אחת בחודש דיו.
פעם אחת בחודש היה טעם בתפילה, ורק חיכינו שהיא תסתיים.
משה, בחור מופנם ושם בדוי היה אלוף הישיבה בגלגול תפילין, הוא עשה בר מצווה שנתיים לפנינו באמת שלא כוחות, אבל מומחיותו עמדה לו בכל ראש חודש, וכשאנחנו נכנסנו לחדר האוכל כבר שמענו את הקראחצ' מהפה שלו.
ב' דראש חודש אלול, סיום התפילה.
לולי האמנתי עוד בשיניים וכבר משה עומד עם קערה ריקה ומושיט אותה למחלק הקרונפלקס, הקערה מתמלאת ומשה לוקח את מחזיק החלב ומוזג ביד רעבה חלב שמטביע את כל פתיתי התירס.
אבל במקום חלב יצא לו מים, הלכה המנה.
אני צחקתי צחוק גדול, הוא הסתכל עליי רותח מזעם, עלה להתלונן בחדר ההנהלה.
"מישהו מילא את כל השקיות חלב במים, נהרס לי הקרונפלקס"
תוך כדי דיבור עוד ילד עולה
ועוד אחד
"מי עשה את זה" ניסה ראש הישיבה, אבל משה המופנם והזועם לא הסכים להלשין.
"לך תקרא לו" לזה הסכים הדביל המופנם והלך לקרוא לי.
עליתי מפוחד וידעתי שהשאלה שאשאל תהיה "למה", אבל לא היתה לי תשובה.
באמת נשאלתי למה, ובאמת לא היתה לי תשובה.
"קורה" פלטתי.
"קורה" רתח ראש הישיבה, "למה לדורון זה לא קרה?"
מהנימה הבנתי שהוא לא מצפה לתשובה, ומבחינתי זה אומר שאני חייב לענות.
"אני לא דורון" ככה פשוט.
דורון משיעור ב' למי שלא מכיר, היה הפרח של הישיבה, עדין על גבול השברירי, מתמיד עצום שזקן פרחי כהונה השלים את המראה של הטוב שבבחורים.
יצאתי נזוף, בלי עונש מיידי, "נראה מה נעשה איתך על זה", זה הכי מפחיד. תן ונסיים עם זה רבאק.
למחרת התכנסנו כל הישיבה לשיעור כללי על תחילת פרק שישי בבבא קמא, פרק הכונס.
דממה בהיכל
קולו העמוק של ראש הישיבה ממלא את החלל
הכונס צאן לדיר
לא נעל בפניה
פרצוה ליסטים
כך שורה אחר שורה
נפלה (הפרה) לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית
כוח עליון הרים לי את היד, והאצבע שלי נעמדה וביקשה שאלה.
ראש הישיבה ראה את האצבע ונתן לי את רשות הדיבור
"הסיפור הזה עם הפרה שנפלה לגינת חברתה, למה לדורון זה לא קרה"
כולם געו מצחוק
אבל רק אני, ראש הישיבה והרב פלאי שגם הוא היה באותו בוקר במשרד, ידענו מה אני רוצה.
ר' הלל פלאי היה הרב שלי בכל כך הרבה דברים, בין היתר מורי ורבי בהומור, סאטירה, שנינות, ובאיך לצחוק על עצמי.
כשראיתי אותו מתמלא בצחוק ואת פניו של ראש הישיבה מאדימות, הבנתי שהצלחתי.
שנים קדימה פגשתי בחור צעיר ששאל אותי אם אני נח טוניק שלמד בבית שמש, מסתבר שעם הסיפור הזה פותח הרב הלל פלאי כל שנת לימודים חדשה.
"כל אחד כאן הוא מישהו אחר, אל תשוו את עצמכם לא לחברותא ולא לאף אחד אחר"
אתם מבינים?
כבר עשר שנים שאני פותח לשיעור אלפים של ישיבה קטנה את האלול שלהם.
העולם הזה חתיכת פלא.
