כרוח ביד היוצרת

תערוכה: לוכדות רוח \\ גלריית המקלט
יוצרות: מירה מיילור ורחלי טאובר
אוצרת: ד"ר נעה לאה כהן

שתי בנות עשרה, קוקו אסוף וחיוך עדין של בית יעקב חצו את מפתן המרתף של גלריית "המקלט", בית האומנות היהודית שקבע את מקומו דווקא בשכונת מקור ברוך החרדית בירושלים.

מה זה פה? הן שאלו למול מוצגי התערוכה "לוכדות רוח" שמתקיימת בימים אלה במקלט. מירה טיילור, אחת היוצרות, התנדבה להסביר לילדות הסקרניות, מה זו אמנות הפיסול, ומהי התערוכה.

"זו היתה בשבילי חוויה מיוחדת", מספרת מירה, "הן אף פעם לא ראו אומנות כזו בחייהן. התרגשתי להסביר להן, הן נשארו הרבה מאד זמן, שאלו מלא שאלות על כל מוצג, על החומרים, על דרכי היצירה והמשמעות. הן נורא נורא נהנו. הסקרנות וההתלהבות שלהן נגעו לי בלב".

אז מה זה? שאלה אחת מהן למול היצירה בה נראה איש מליט עיניו בידיו. 'מה את חושבת שזה?' שאלה מירה בהעניקה לנערה מרחב פרשנות עצמאי. 'זה נמר', ענתה הנערה. "הופתעתי מאד", אומרת מירה, "מעולם לא קיבלתי מענה כזה. הנערה בעצם בחרה לא להתייחס לצורה אלא לחומר ממנו עשויה היצירה, הקרצוף של העץ, אכן יוצר מין נימור. זה היה מדהים לראות ילדה שעכשיו מגלה את עולם האמנות". לבסוף חברתה באה לעזרתה ולחשה לה ביידיש, ש'זה כמו שעושים בהדלקת נרות'.

אנחנו ממש דומות

תערוכת "לוכדות רוח" בגלריית המקלט מציגה את יצירותיהן של רחלי טאובר ומירה מיילור. טאובר גדלה בהר נוף בירושלים, למדה בבית הספר לפיסול וכיום תושבת אלעד, מנהלת סטודיו במבוא מגשימים ומלמדת פיסול באוניברסיטת בר אילן. מיילור, תל אביבית, בוגרת בתי ספר לאמנות מהמובילים והמפורסמים ברחבי העולם, וכיום מפעילה גלריות בארץ, בשיקגו ובסן פרנסיסקו. 

הקשר בין היוצרות הוא פרי שדכנותה של האוצרת ד"ר נעה לאה כהן, שזיהתה את הפוטנציאל שבחיבור בין האמנית החרדית מאלעד, לאמנית התל אביבית. "יש חיבורים שעד שהם לא נוצרים אתה לא יכול לצפותם מראש", מתארת נעה את השידוך שרקמה, "כאוצרת אני צריכה לזהות אמנים, יצא לי להיות בסטודיו של רחלי ובסטודיו של מירה, וגיליתי שיש ביצירות שלהן הרבה דברים דומים להפליא. כמו למשל, מוטיב הידיים שמאד בולט באמנות שלהן, השבר, הטקסטורה ועוד. אמנים שונים מרפרפים אותם דברים, החיבור הזה מדהים ומרגש, הוא מפגיש שני עולמות שבעצם הם קרובים". 

היוצרות והאוצרת: מירה מיילור, רחלי טאובר ונעה לאה כהן

אך מעבר לרומנטיקה האמנותית שבין השתיים, דומה ששיתוף פעולה זה מועיל לשני הצדדים, כשמירה מקבלת דריסת רגל בעולם החרדי, ורחלי נהנית מהקשרים הרבים שיש למירה בעולם האמנות. 

המפגש הזה הוליד את התערוכה הנוכחית שמציגה מבחר מיצירותיהן של השתיים. הדבר הראשון שצד את עיני באפלולית המקלט הוא המורכבות של הטכניקה המאפיינת את עבודתן של האומניות. שילובים בלתי אפשריים הופכים אבן לרקמה ביצירותיה של רחלי, וזכוכית עדינה מנצחת את הברזל ביצירותיה של מירה. האוקסימורון שבולט בתערוכה הוא זה שהעניק לה גם את השם שמבטא דבר והיפוכו. 

אינני מחצין התלהבות כמו ילדות בשנות העשרה, אבל הסיור שקיבלתי בין המוצגים בהדרכתה והסבריה של רחלי טאובר בהחלט הקסימו אותי. אשה חרדית מן השורה שבחרה להיות פסלת, מספרת לנו על יצירותיה, המתכתבות עם כריסטו (אמן אמריקאי מפורסם שנהג לעטוף מבנים ביצירות בד ענקיות), ושואבות השראה לפעמים ממשחק הדיונון. "סבתא ואמא סרגו ורקמו, אני הוספתי גם אבן", מעירה רחלי בחיוך את הדוב המגדרי. מאוחר יותר תאמר לי מירה, שאמנות הפיסול היא נישה בתוך עולם האומנות, ופיסול באבן ובזכוכית זו נישה בתוך נישה, והעובדה ששתי האמניות הן נשים ואחת מהן אשה חרדית, הופכת את התערוכה לנדירה במינה.

חצאית כפלים מאבן

המוצג הראשון שרחלי מראה לנו זו חצאית כפלים של בת סמינר עשוי מרצועות של אבן. "הייתי אמורה להיות תופרת" היא מצטחקת כשהיא אוחזת בידה בחצאית 'המתנפנפת' מעל משטח ברזל נקוב. אני רואה במשטח כשטיח מתחת לרגלי הנערה החסודה, ומציע פרשנותי בפני היוצרת. אך בעוד זו אינה נמנעת מלתקוע מסמרים ביצירה של פרוכת כביטוי אמנותי, לגבי שאלותי היא מעדיפה 'לא לקבוע מסמרות' ולהשאיר הכל מעורפל. "אני אומרת בואו נשאל שאלות, שאלה עדיפה מאמירה", היא מצהירה, ואני מתלבט אם זו אמירה של יוצרת או אמירה של חרדית שמעדיפה להישאר באזור הנוחות של חופש הביטוי הזהיר.

כעת תציג רחלי את היצירה שעבדה עליה הכי הרבה זמן, שתי שכבות פליסה משיש שדרשו תחכום הנדסי מיוחד. את השיש היא משיגה ממפעל מצבות, ומפיחה בהם רוח חיים משלה. במוצג אחר הפך השיש את מראהו למראה של בד ברוקד, מראה הבד השישי כה משכנע שמבלי משים אתה שולח יד לחוש את מגעו, כדי לוודא מה עיניך רואות.

בפינה אחרת מוצג חסיד ירושלמי, שהשטריימל שלראשו תושבת של גלגל תעשייתי, ורגליו אבן ירושלמית. ככלל, רחלי משתמשת בחלקי כלי עבודה ביצירותיה, מסמרים, ראשי קדיחה ועוד. אצל החסיד שלנו, התושבת משלימה בטבעיות את ראשו והופכת אותו ליצירה מלאת חיים ושעשוע.  אך בחלק מהמוצגים האחרים כלי העבודה משתלבים כמו מגדלי ענק בשכונת נחלאות. אולי זו דרכה של רחלי לומר שכלי עבודה שייכים גם לנשים. 

המתח בין החרדיות לבין היצירתיות האומנותית גורמת לרחלי להמציא חדשנות בדברים מסורתיים. "בפרוכות ישנות היו רוקמים הרבה כפות ידיים של כהנים מברכים. נצמדתי למסורת הזו אך שיניתי לכפות ידיים בתנוחות אחרות, כמו כפות ידיים של תפילה או קבלת שפע". 

מטאובר היינו מצפים אולי ליצירות בעל מסר דתי, אך המוצג היחיד שמתייחס לתנ"ך הוא הפסל המסמל את עקידת יצחק. בניגוד למקובל בהצגת סיפור העקידה, ביצירה זו אין סכין ואין דרמה. יש את יצחק בלבד. אך גם הוא נטול ראש, וחסר ידיים, זאת, כדי לסמל את הפסיביות שלו במעשה העקידה. אם דימיתם לשמוע כאן צליל ביקורת הוא מטושטש עד מהרה עם הכנפיים שהוצמדו ליצחק, המסמלים את התעלותו בזמן העקידה. ככלל, לדבריה, היא לא מעבירה שום ביקורת, "רק מציגה דברים באהבה".

הנפש קורעת

בעוד רחלי מנסה ללכת בין הטיפות, מירה טיילור לא נמנעת מאמירות מורכבות. "אני יוצרת בשילובים של זכוכית וברזל, שהם חומרים מנוגדים, דבר והיפוכו. הברזל נתפס כחזק וחסון, בעוד שהזכוכית עדינה, שבירה ואלגנטית. בעיני הזכוכית מסמלת את הנפש והברזל מסמל את הגוף".

בפינה מתנשא לגובה של שני מטר וחצי מתקן ברזל כפוף מעט, שרשרת עבותה משתלשלת מראשו, ואבן זכוכית מרהיבה בצבעיה תלויה בקצה. "אני רוצה להראות בזה, שהזכוכית, הנפש, למרות נוכחותה הקטנה ויזואלית, היא זו שמצליחה לכופף את גוף הברזל החזק". מצד שני נדמה שגוף הברזל קושר את הנפש בשלשלאות.

בפינה המקבילה פסל ברזל נוסף המדמה אשה כורעת. גוף האשה עשוי מברזל אבל קימוריו כה גמישים שמרחוק הוא נראה עשוי עור. הגוף נקרע באמצעו והחוצה נשפכים בועות סבון עדינים למראה. "אני קוראת לזה אשה קורעת", מסבירה מירה, "גם פה בועות נפש קורעות את הגוף הברזלי". ניתן לראות כאן אמירה דואלית על יחסי גוף ונפש. מצד אחד, הזכוכית יפה, מצד שני היא מכופפת וקורעת. מצד אחד הגוף נקרע ומוטה על ידי הנפש ומצד שני הוא מונע מהנפש לפרוץ בחופשיות.

ביצירות אחרות של מירה הזכוכית הופכת לידיים ומסמלת דווקא את החומר. היצירה "מקום" למשל, מציגה ידי זכוכית השקועות בחול במעדר, מחזיקות גרגרי אדמה במקום לעדור בה. במוצג אחר, הזכוכית משחקת תפקיד כפול, כשבאופן מרתק היא נדמית כמשהו שבין להבה לצמרת ברוש. את היצירה הזו עשתה מירה בהשראת השיר 'שני יסודות' של זלדה, המשוררת האהובה עליה, שמתאר דיאלוג בין הלהבה המתפרצת לברוש המקובע.

את יצירותיה של מירה העוסקות בזוגיות הסתירה אוצרת התערוכה בגומחה נסתרת. אולי מטעמי צניעות, אולי מפחד שתפוח האדמה הזה לוהט מדי ואולי מתוך תקווה שהגומחה מעניקה אווירה רומנטית. 

בית קטן מזכוכית מוחבא בקפל של מלכודת עכברים גדולה ואימתנית. חוט אחד ויחיד מחזיק בתקרת המלכודת שלא תיפול על הבית ויושביו. אם תרצו, המוצג קורא תיגר על ערך הבית המקודש בעיני החברה, וכביכול אומר, הבית אינו אלא הפתיון דרכו נופל האדם למלכודת העכברים החברתית. אך מירה מעדנת קצת את המסר, "הבית הוצג בכמה מוזיאונים בארץ ובעולם", אומרת מירה, "והוא מציג את המצב הקיומי. הבית תמים ועדין, ויושביו חיים באוטופיה ומרגישים מוגנים, הם לא מודעים ביומיום לשבריריות החיים, ואיך במאקרו, הכל תלוי על בלימה, הכל יכול לקרוס בדקה". 

ממול, שני אבני זכוכית רוכנים אחד לקראת רעהו. לא ניתן לפספס שהם מסמלים קשר זוגי. האבנים מחוברים למוצג בחבלים ומסמרים שלא מאפשרים להם חופש תנועה. כלומר, אם הבית הוא מלכודת עכברים הרי שהזוגיות היא בית כלא העשוי מחבלים ומסמרים.

גם כאן מירה מרככת את המסר ומסבירה שהמוצג מסמל אף את היופי שבזוגיות, ההופכת שני חפצים סתמיים למוצג מרהיב. והקשירה הכובלת? ניתן לראות בה גם עוגן וחיבור. 

אין ביקוש

אני מנסה לדמיין את תושבי גאולה המוכרים לי מטיילים בתערוכה, ונדמה לי שהם זקוקים להרבה תיווך כדי לא לראות ביצירות הללו סתם קשקוש תמהוני חסר משמעות. 

איך זה להציג אומנות בפני קהל חרדי? אני שואל את מירה. "היצירות שלי מופיעות בכל העולם ואני מקיימת קשרי חברות עם כל מיני אנשים מקצוות זהות שונות ורחוקות. אין אצלי חלוקה כזו של מגזרים. אבל בהחלט מרגש לתווך את האומנות לאנשים שטרם הכירו אותה".

במהלך התערוכה הגיעו חרדים רבים מהאזור להתבונן בתערוכה. "אני לא מציעה הסבר עד ששואלים אותי", אומרת רחלי, "אבל היתה התענינות גדולה. אנשים מאד התרשמו".

עם זאת, רחלי לא מייפה את המציאות. אין ביקוש לאומנות הזו בציבור החרדי ואין הרבה הבנה, היא אומרת. אבל כן מתחילים להכיר קצת את המושגים ולראות חשיבות ביצירה. "באלעד אפילו הכנתי פסל של חוני המעגל בפארק העירוני, ושני רבני העיר השתתפו בטקס הסרת הלוט".

ובחזרה לאוצרת התערוכה. ד"ר נעה לאה כהן משוכנעת שבתיווך והנגשה נכונים יש עתיד לאומנות בציבור החרדי. "התפקיד של הגלריה בכלל והתערוכה הזו בפרט היא הן לגלות את האומנות לחרדים והן לגלות את האומנות החרדית לעולם. לכן אנו מביאים לפה אוצרים חשובים שיראו והתרשמו, והתגובות ממש נלהבות."

אז אם עוד לא הספקתם, התערוכה ממשיכה להתקיים עד 20.10, אז גם יתקיים שיח גלריה עם האמניות בשעה 20:00. רוצו לראות.

גלריית המקלט יהודה המכבי 7 ירושלים
http://www.asg.org.il/
Info@artsheltergallery.com
058-5001019 \\ קליק לווטסאפ

קרדיט תמונות: גלריית המקלט, אבישלום שטיינברגר