וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם (ח, ג).
את חייו של פאיד אבו טאלב ניתן היה לחלק לשניים, אפשר היה לדעת זאת בקלות, ולו רק על סמך הצצה קטנה בפניו במשך התקופה עליה נרחיב להלן.
חייו של פאיד התחילו והמשיכו באותו כפר קטן אי שם בפאתי רמאללה. שם לראשונה הוא דשדש יחף במבואות הבוציות של הכפר, ומשם הוא גם יצא לראשונה לעבוד אצל היאהוד.
לא מפונק היה פאיד, ובכל זאת הייתה מלאכה אחת אותה הוא תיעב בכל מאדו – מלאכת נשיאת הג'ריקנים של המים מהברז שבמרכז הכפר, אל תוך הדוד שבגג ביתו אשר בפאתי הכפר. כבר בהיותו בן שמונה הטיל עליו אביו את המלאכה השנואה, ומאז לא רק שלא הצליח להתפטר ממנה, אלא שאף הוסיף בשנאתו אליה עשרת מונים.
לא משאם של הג'ריקנים הוא שהעיק על פרצופו המכורכם של פאיד. גם לא הקנאה ביאהוד שלהם ברזים מצ'וכללים שאינם נצרכים להטענה תדירית.
הייתה זו המציאות העגומה – בה הוא מגיע לביתו המרופט בתום יום עבודה מתיש בשמש הים תיכונית הקופחת, ולפני שהוא מצליח להכניס לפיו היבש מצמא טיפת מים עליו לצעוד את מאות המטרים בין מרכז הכפר לביתו, כשהג'ריקנים הכבדים על ידיו הקרועות ממאמץ, זאת לאחר שבני משפחתו כילו את תכולת הדוד עד טיפתו האחרונה. הוא אמנם נוהג לקלל אותם במלוא כריסו הרחבה ופיו הגמלוני, אבל אפילו שכלו הזעיר מבין כי מקללות לא יצאו מים, ושוב נכנע הוא לגורלו ויוצא אל הצעידה היומית הכה שנואה.
הכל השתנה ביום מן הימים, רק שממש לא בזמן בו אמורים היו הדברים לקרות.
באחד מימי הקיץ היותר חמים באזורנו, נקשו על דלתות ביתו של פאיד עובדים של הרשות המקומית, ומלמלו משהו על צנרת וחשבון מים ועוד כמה דברים שפאיד העדיף לא להראות שהוא לא מבין בכלל. מה שהוא כן הבין, זה שהם צריכים לעשות משהו עם הצינורות, ושמעכשיו יהיה זרם מים יותר טוב. הוא אפשר להם להתעסק עם הצינורות, והיה דווקא מבסוט לראות שבאמת הזרם נעשה טוב משהיה.
רק שהחיים של פאיד המשיכו להיות עגומים, בגלל שלסחוב מים הוא לא הפסיק. האמת, שהוא שם לב שמאז הגיעו העובדים הללו נותרים עדיין מים בברזים כשהוא חוזר הביתה, מה שמאפשר לו לשתות לפני שהוא יוצא לצעידה השנואה, אבל מכיוון שהוא מעדיף להקדים את מילוי המים בדוד לכילויים – הוא שב ויוצא מיד לאחר ששותה לצעידת מילוי הדוד.
ואז הגיע היום שפאיד כמו נולד בו בחדש. אמנם כמה גרמים נוספים של דעת בקדקודו החלול של פאיד היו הופכים את היום הלז ליום המביש בחייו, אולם מחמת שפאיד בורך במתנת הטיפשות, השתנו פניו מאותו היום ממכורכמים למחויכים.
הדבר התרחש באמצעה של צעידת המים המדכאת. למולו של פאיד חלף בדיוק עימאד שכנו לכפר, שלא הבין בדיוק מה פשרם של הג'ריקנים. 'מה הדא?!' שאל עימאד, שניסה לנחש שמא שכנו השיג כמה גלוני דלק בזול. הייתה זו שאלה שהובילה לשיח חרשים, משום שפאיד לא הבין איך עימאד חושב שהוא יוכל להסתדר בלי מים, ועימאד לא הצליח להבין למה פאיד צריך לסחוב מים בעצמו.
כנראה שעימאד ניחן במידה פחותה של ברכת הטיפשות משכנו פאיד. הסיבה להנחה זו, נעוצה בכך שאחר כמה משפטים סתומים בשיח החרשים, הבין עימאד את כל התמונה.
פאיד – ברוחב דעתו, מעולם לא זכה להבין שחיברו את ביתו אל הצנרת האזורית, המובילה מים באופן קבוע היישר אל צינורות ביתו. כך בזכות טיפשותו הרחבה, סחב הוא במשך שנים רבות מים אל דוד המוביל אל צינורות שבלאו הכי זורמת בהם אספקת מים סדירה. ואכן, מאותו היום ואילך השתנתה באחת מצבת חייו של פאיד, שהפך לקורן מאושר כל אימת שפתח את הברז, ונזכר בכך שיותר אינו צריך לסחוב ג'ריקנים של מים בכוחותיו האחרונים.
סוחבים השתדלויות מיותרות
נעים ואף נחמד להשתעשע על משבתו של פאיד החבוט, האידיוט, והביש גדא. אלא שמוטב נמתין קמעא טרם נעשה זאת, ונבדוק היטב את מצב הפאידיות האישית שלנו.
כמה מעמסות של דאגות, כעסים, והשתדלויות מיותרות, אנו נושאים על גבנו השחוח לשווא?! הרי גם חיינו – בדיוק כמימיו של פאיד – זורמים בצינורות השפע מאתו ית' גם בלא כל מאמצי השווא שלנו (למעט הנכלל בחובת ההשתדלות), ועם כל זאת אנחנו ממשיכים לשאת על כתפינו הדלות את כל משא החיים לחינם?!
עלינו להבין היטב, ולהשיב לתודעתנו, שהכל הכל הכל מאתו ית', ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:), ו"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא" (יומא לח:), כמו את שאר מאמרי חז"ל בעניין. לולא זאת, נמצא את עצמנו משך כל ימי חיינו סוחבים משאות מיותרות לחינם ולשווא, לא פחות מאותו פאיד אומלל נפש.
בחומש דברים נאמר "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". התוה"ק מלמדת אותנו בזה, שמטרתו של המן הייתה להורות לאבותינו, ולנו בעקבותיהם, את המבט הנכון על כל ענייני החיים. מבט בו אנו רואים כי כל הנעשה על ידינו, ואפילו הלחם אותו אנו מכניסים אל פינו, אינו פועל דבר – כי אם 'מוצא פי ה'. זהו המבט שעלינו לאמץ לכל אורחות חיינו, המבט שמלבד חובת ההשתדלות כל פעולה אחרת אותה אנחנו פועלים מיותרת ואף מזיקה, ורק עלינו לבטוח בבוראנו היוצר ופועל כל, אשר הוא אבינו אוהבנו.
ודאי שדברים אלו עבודת חיים הם, וזוהי אכן באמת העבודה המוטלת עלינו בחיינו – לחיות באמונה חושית ובבטחון גמור בהי"ת. ויה"ר שנזכה לעלות ולהתעלות במדרגות רמות אלו עד אין קץ!
