לא עברו ימים רבים מאז סיקרתי בבמה זו, את כנס ההשקה לספרו החדש של עדן אביטבול 'פרגוד', ושוב הוזמנתי לאירוע הוצאה לאור של ספר שירה. הפעם של משוררת, אסתי ביטון שושן, פעילה פמיניסטית חרדית מוכרת. 

הקהל, שייצג מיקומים שונים על הרצף החרדי, קיים מינגלינג ער בשעת ההתכנסות. הנאספים הכירו זה את זה ושמחו בהזדמנות למפגש. תחושה של קהילתיות מגובשת שררה בבית השקות הספרים של עלמא בתל אביב.

הספר של שושן, שזכה לשם "זמרת קרני האור המתנפצות" ויצא בהוצאת טנג'יר, מכיל שירים שנכתבו על ידה במשך שנים, ונוגעים בתפוחי אדמה לוהטים במגזר. מעבר למשקלם האמנותי של טקסטים אלה, הם מעוררים נקודות דיון רבות, בעיקר בנוגע למקומה של האישה החרדית. משכך, הערב לא עסק רק בהקראת שירי הספר החדש, אלא שימש גם כבסיס לשיח ביקורתי על סוגיית המגדר בעולם החרדי. כבר בדברי ההנחיה של אפרת שוקרון הושם דגש על היותה של שושן ממקימות תנועת 'לא נבחרות לא בוחרות', והדוברים עסקו גם באומץ הנדרש לצאת נגד המוסכמות.

בין הטקסטים שהוקראו היו כאלה שהתייחסו לדברים ניטרליים. כמו למשל השיר 'חורבן הבית' שהקריאה אפרת ג'הסי, עוסק ביכולת ההשתקמות שאחרי משבר ונושא רוח אופטימית מפוכחת. 'אל תחפשי שם בחרבן שלך.. סלחי לה לעקמומיות, היא תהיה לך לנזר'. כמו כן, בשיר 'התבגרות' מביעה שושן תחושות אמביוולנטיות ביחס לשנים החולפות עם הגיל ו'מקהות ריחות וטעמים', ועל 'עסיס הקיץ הניגר על שנותיי המתכלות'. 

שני שירים הקדישה שושן כסאטירה ביקורתית על תעשיית הישועות שהתפתחה בציבור החרדי. אחרי שהיא מציעה באריכות שלל ישועות על ידי 'שבעים אברכים ומאה כובסות, ל"ו צדיקים ויודעי נסתרות', אותן ניתן להזמין 'בפיתה או בלאפה', באה שורת המחץ 'רק בקשה לחתום על הוראת הקבע'. בכך מציבה שושן אמירה נוקבת הן לתעשיית הישועות לפי הזמנה, והן לארגונים שעושים את כספם ממכירת הסגולות. ובעוד אם בשיר זה ניתן לומר שהטקסט נעדר התחכמות הרי שקיבלנו השלמה ראויה בשירון הקצר 'סגולה לזיווג הגון' – "קראתי את שיר השירים ארבעים יום ברצף ונושעתי מהר מדי". כאן השאירה המשוררת מקום לפרשנות, כשהיא אינה מסבירה מהו מושא הביקורת, הסגולה או הזיווג.

חלק גדול מהשירים שהוקראו בערב ההוצאה לאור, עסקו בביקורתה החדה של שושן בנושא מעמד האישה ותחושותיה במרחב הדתי ובכלל. בעוד להשחזת חיצי כתיבתה משתמשת הכותבת בידענות גם במקורות. כך בשיר 'מלחמת מצוה' נמצא את תיאור תחושתה של אישה המצפה לבעלה החוזר מהקרב, ומגלה אשת יפת תואר בזרועותיו. או על בנות ציון המחזירות לנביא את בגדיהן, ואומרות לו 'לך תציל את עמך', כאומרות, בא וראה מה יש לתקן בעם ישראל מעבר לשאלות הצניעות. כך מבקרת שושן את מה שהיא רואה כנטייה נוחה של מטיפי המוסר בחברה, לראות בנשים ובצניעותן כאחראיות בלעדיות לצרות הכלל. גם הלכות נדה לא נעדרות מהטקסטים. בלי יותר מדי פילטרים מתארת שושן את הרב הבודק מראה דם לאור יום, כשלידו 'לב צעיר הולם בתקוה לפרקן ואולי גם לאהבה'. מעבר לאי הנוחות בסיטואציה בה רב ישיש בודק כתמים, היא מביעה גם ספק בכנות כוונותיו של השואל הנחשד כמחפש פורקן, ו'אולי' גם אהבה. רק אולי.

אם ההתייחסות הישירה למקרא ולהלכה עוררה בכם אי נוחות הרי שביקורתה הפמיניסטית של שושן שוחטת פרות קדושות אף יותר, הממוקמות בלב המוסכמות החברתיות. את ההיתר לכסות שער אישה בפאה נכרית שיופיה אולי עולה על מראה השיער הטבעי מכנה שושן, 'מזימה פמיניסטית שהצליחה יותר מדי', ומתארת את הפאנית ש'מיטיבה את צרור המחלפות הבהירות והופכת אותו לאשה פתיינית'. (שיר, סלון פאות). ואת השיר 'בעזרת השם' הקדישה המחברת לנוהג החרדי לא להזכיר נשים בשמותיהן בעיתונות, אלא אם כן הואילו בטובן למות. 

פרובוקציה חביבה עוררה הקולנוענית החרדית, מרלין וניג, שבבואה להקריא את אחד הטקסטים של שושן, שמוגדרת בפיה כ'תלמיד חכם עילוי', נעמדה עם הגב לקהל וכיסתה פניה בספרון השירה, וזאת כדי לשמור על עיניהם של הגברים בקהל. 

השיר שזכה לניתוח המקצועי והרחב ביותר הוא 'רוח ממללא' שהוקרא על ידי הסופרת יהודית רותם. השיר מבטא 'אלמות מתוקה' של אישה חרדית שנאלצת לנהוג באיפוק ו'לטוות בפלך השתיקה, אניצי פשתן וצמר שהחליפו תשוקה במועקה'. לפי רותם, שושן לוקחת את ה'תהיי יפה ותשתקי' החרדי, מעדנת אותו והופכת אותו לרוח ממללא. ובעוד את המשפט בסוף השיר 'אני כותבת אותי במילים שאולי פעם יצטרכו גניזה', הבנתי כמשפט שבא להחשיב מאד את דבר המשוררת עד כדי כך שיש בדבריה קדושה הראויה לגניזה. רותם ראתה בו דווקא את המסר המשתק, הגניזה נועדה לדברי הקודש הפגומים, ודבריה של שושן הם 'דברים של אישה הבוחרת לדבר במקום בו עלולים לגנוז את דבריה'. 

רוח ממללא

מִתַּחַת לְחַלּוֹן יַלְדוּתִי
אוּלַי יִצְמַח עֵץ
פְּרִי יָמִים וְלֵילוֹת שֶׁלָּעַסְתִּי בְּהַתְמָדָה
לֹא הִשְׁקֵיתִי אוֹתוֹ בִּדְמָעוֹת
רַק בְּאִלְּמוּת מְתוּקָה

אִפּוּק זֶה כּוֹחַ
אִפּוּק זֶה כּוֹחַ

לָמַדְתִּי לִטְווֹת בְּפֶלֶךְ הַשְּׁתִיקָה
אֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וְצֶמֶר
הֶחֱלִיפוּ תְּשׁוּקָה בְּמוּעָקָה

וּבַיּוֹם בּוֹ לָמַדְתִּי לַהֲגוֹת אֶת נַפְשִׁי
אוֹת אַחֲרֵי אוֹת
מִלָּה אַחֲרֵי מִלָּה
אֲנִי כּוֹתֶבֶת אוֹתִי
בְּמִלִּים שֶׁאוּלַי
פַּעַם יִצְטָרְכוּ גְּנִיזָה

הערב מיאן להסתיים ומשתתפיו נשארו זמן רב לפטפוטים שאחרי. טוב שאירוע השקה לספר שירה כזה התקיים בתל אביב, חשבתי לעצמי, במרחק בטוח ממקומם של אלו שוודאי לא היו שבעי רצון מהתכנים שהועלו בו.

צילום: אפרת בן יוסף

ספר השירה 'זימרת קרני האור המתנפצות' מאת אסתי שושן, יצא בהוצאת טנג'יר.

הפוסט השקה: זימרת קרני האור המתנפצות הופיע לראשונה ב-קו 400.

שעה ורבע של תוכן צפוף ועשיר היווה את ערב ההשקה. בזה אחר זה עלו הדוברים, 13 במספר, והקריאו שיר מפרי עטו של עדן, המופיע בספר החדש. סלב'ס מוכרים נטלו חלק באירוע. השחקן והיוצר שולי רנד הקריא ונאם, דניאל גד, שבסדרה שבבניקים שיחק את אבינועם לסרי, דיבר אף הוא, שלמה ארצי שלח ברכה מוקלטת וישי ריבו ביצע שיר.  הגלריה המכובדת של אנשי הציבור מוכיחה שאביטבול הגיע להכרה מכובדת בזכות עצמו. בנוסף לייחוס טוב בדמותה של חמותו, הרבנית ימימה מזרחי. 

מטבע הדברים, בין שלל התשבחות שהורעפו על חתן האירוע, עסקו הדוברים בכתיבה החרדית, שהולכת ומתפתחת בתקופתנו. רק לאחרונה יצאו לאור חוברות השירה 'מיגו' והגליון הרביעי של כתב העת 'יהי' (שנערך גם הוא על ידי עדן אביטבול), שפרסמו יצירות של בני ובנות המגזר החרדי. לא מדובר בתופעה מובנת מאליה. מנחת הערב, טלילה ציפר, עורכת בעיתון 'הארץ', סיפרה שהופתעה לגלות את קיומה של השירה החרדית כשעדן שלח אליה שיר לראשונה לפני 4 שנים, והרבנית ימימה מזרחי הזכירה את האתגר של הכותבים לוודא ש'הדוסיות לא תחנוק את היצירה'. הקונפליקט בין החופשיות של האמן למגבלות החברה צץ שוב ושוב בכתיבה של עדן שמפלרטט בין ייצוג העולם הישיבתי לבין הצגת מבט חיצוני וביקורתי עליו. 

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת, הקריאה אסתי ביטון שושן את אחד הטקסטים שבספר החדש. העלילה של לאה'לה מציגה סיפור אהבה חרדי נועז, שבקריצה אירוטית מרומזת כוללת 'סוד כחול', ומתארת קריעה פנימית בין אהבה ותשוקה חנוקה, שמוחלפת ברמח"ל ובעל אברך. בטקסט אחר מתאר אביטבול את תחושתו של אב טרי שקובר את ערלת בנו אחרי הברית, בעזרת כף חגיגית מהסעודה. אך המשורר לא מסתפק בהבאת הקונפליקט בין השמחה לכאב של הנימול, אלא מגדיר את הקבורה כ'העלמת ראיות', כביכול האקט של הברית היא פשע. הרבנית ימימה אף התייחסה לפערי המעמדות החרדיים, כשהיא מציגה את חתנה כמשורר מזרחי בן לבעלי תשובה, המרכך את עמדות הממסד החרדי, ומביא 'קול של פקפוק בהכל, חוץ מאשר בנוכחות המשותפת שלנו'.

• לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת
• גלריית תמונות מהאירוע

כריכת הספר, שלפי עדותו של שלומי חתוכה – מנכ״ל הוצאת טנג׳יר בה הוצא לאור הספר, הושקעה בה מחשבה רבה, מציגה איש שכובעו עף קצת מעל ראשו, מציץ מאחורי הפרגוד אל עולם חיצוני צפוף במגדלים. כך מנסה אביטבול להציג את מיקומו של בן הישיבה שבינו לעולם החיצוני חוצץ פרגוד. אך הפרגוד מופשל לרווחה, והכובע, שאמור לשמור על הראש ומחשבותיו, עף ברוח. גם שם הספר, פרגוד, משמש כקריצה המגלה סודות, בפרפרזה למושג התלמודי 'שמעתי מאחורי הפרגוד'. 

כך, במגעים עדינים מקפצים אביטבול והדוברים בין נוסטלגיה והתרפקות לביקורת מוסווית או גלויה. הריקוד בין עולם היצירה לעולם הישיבות מעורר רגעים קומיים לפעמים. כך קרה עם הטור שפרסם אביטבול במקור ראשון על '100 דברים שבן ישיבה עושה'. אלירן מלכה הציג באירוע את הטור, שמסתבר שרץ ומועבר מיד ליד בין בני הישיבות, אך חלקים ממנו, העוסקים במציאת אהבה, צונזרו בטיפקס (!) על ידי המפיץ הישיבתי האלמוני. אך אם בני הישיבות קוראים את אביטבול עם כתמי מחיקה, הרי שישי ריבו גרף צחוקים מהקהל כשציין שהוא זקוק 'לשוטנשטיין (לפירוש), כדי להבין את השירים של עדן', עקב המושגים הנישתיים המופיעים בהם. מסתבר ששירה חרדית מתקשה למצוא קהל יעד מבין ולא מצנזר.

ערב כזה בכוחו לעורר דיון בשלל נושאים, כמו פתיחות מול שמרנות, חרדיות מול ישראליות, התרפקות מול ביקורת ומתח בין קודש לחול. אם כי, מרפרוף בדפי הספר שמתי לב לסתירה מהותית בין שירה לעולם החרדי שהדוברים פחות התמקדו בה, והיא הפער בין מסרים חדים למעורפלים. בעוד שטקסטים חרדיים מאכילים את הקורא בכפית, מסבירים את עצמם חד משמעית, ולא נותנים שום מקום לפרשנות אישית חלילה, הרי ששירה מעצם טבעה מכילה רבדים שונים, המאפשרת לקורא להבין דברים ביותר מצורה אחת. אם תרצו, קיומם של טקסטים כאלה מהווים חידוש בעולם החרדי לא פחות מקיומה של האמנות. ניתן לומר שהשיר שבחר ישי ריבו לבצע בערב, 'שטח אפור', סיכם טוב את המורכבויות שמקהות את חדויות השחור והלבן.

לאה'לה חושבת שהיא מאוהבת

לֵאָה'לֶה נִבְחֲנָה עַל פֶּה עַל מְסִלַּת יְשָׁרִים

מִלָּה בְּמִלָּה מִכְּרִיכָה לִכְרִיכָה

הָרַמְחָ"ל בָּא אֶצְלָהּ בַּחֲלוֹם לְבָרֵךְ

חָתָן תַּלְמִיד חָכָם בְּקָרוֹב

וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹאֵל מֵהַמִּשְׂרָד שׁוֹאֵל
אִם הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה אוֹ מַחֲזוֹת
וְלֵאָה'לֶה עוֹנָה שֶׁכֵּן לַמְרוֹת
שֶׁמָּה לָהּ וּלְמַחֲזוֹת
וּמָה לָהּ וְלִמְשׁוֹרְרִים
וּמָה לָהּ וּלְיוֹאֵל
שֶׁמֵּעִיק בִּשְׁאֵלוֹת מְנֻמָּסוֹת
שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה מֵהַבַּיִת.

לֵאָה'לֶה שׁוֹמֶרֶת סוֹד כָּחֹל
בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה
סִפְרוֹן שִׁירֵי רָחֵל שֶׁקִּבְּלָה מֵהַיֶּלֶד
שֶׁשָּׁבַר לָהּ אֶת הַלֵּב
וּבַסּוֹף גַּם שָׁבַר לָהּ שִׁדּוּךְ.

וְלֵאָה'לֶה עוֹד חוֹזֶרֶת מִפְּגִישׁוֹת
כּוֹשֶׁלֶת, קוֹרֵאת
מִתּוֹכוֹ רַק אֶת הַהַקְדָּשָׁה הַמְּרוּחָה
תִּזְכֹּרֶת לַבִּלְתִּי מְמֻמָּשׁ:
לֵאָה'לֶה יָפָתִי.
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
הַלְוַאי נֹאהַב תָּמִיד
כְּמוֹ עַכְשָׁו.

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי.

דַּי.

לֵאָה'לֶה לֹא מַמְשִׁיכָה לְשִׁירֵי רָחֵל
מָה לָהּ וּלְשִׁירָה.
הַכְּרִיכָה הָרַכָּה נוֹשֵׂאת אֶת הָרֵיחַ שֶׁל הַיֶּלֶד
הָרַמְחָ"ל כְּבָר לֹא בָּא בַּחֲלוֹמוֹת.

אֶתְמוֹל חָלְמָה עַל יוֹאֵל וְלֹא סִפְּרָה לְאַף אַחַת.
בָּאוֹטוֹבּוּס הִיא הוֹזָה
אֶת הַיֶּלֶד לָבוּשׁ צִיצִית עַל חֻלְצַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה                                                              
מַרְכִּיב מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי מוֹנִיטוֹר
וְנוֹתֵן לַדְּרָמָה שֶׁלָּהּ לְהִתְרַחֵשׁ
מִתּוֹךְ רַעַשׁ הַנְּסִיעָה הַלָּבָן
הוּא צוֹעֵק: קָאט!

לֵאָה'לֶה לֹא יְכוֹלָה לַחְתֹּךְ
וְאֵין לָהּ מִי שֶׁיִּצְעַק קָאט לְכָל הַבְּדִידוּת הַזּוֹ
שֶׁלְּעִתִּים מִצְטַלֶּמֶת יָפֶה מִכָּל הַפְרֶיְמִים
אַךְ מְחוֹלֶלֶת גַּם פּוֹגְרוֹמִים לְלֹא הַתְרָאָה.

לֵאָה'לֶה יוֹרֶדֶת אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא עוֹמֶדֶת רַק שׁוֹלַחַת
קֶרֶן אַחֲרוֹנָה חוֹשֶׂפֶת רַק אוֹתָהּ
וּמִשְּׂמֹאל עוֹלֶה הַיָּרֵחַ שֶׁל
עֵמֶק הָאֲהָבוֹת הַנְּפוּלוֹת.
לֵאָה'לֶה נִזְכֶּרֶת בַּיֶּלֶד מַסְמִיק
בַּתְּאוּרָה הָעֲמוּמָה שֶׁל הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר.
אֵיךְ בִּקֵּשׁ אֵשׁ
מֵהַשּׁוֹעֵר בַּכְּנִיסָה
וְלַשּׁוֹעֵר לֹא הָיְתָה אֵשׁ לָתֵת
וְגַם לָהּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה.

שֵׁשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי
הִיא מִתְחַתֶּנֶת עִם אַבְרֵךְ מֶשִׁי.

הפוסט מאחורי הפרגוד הופיע לראשונה ב-קו 400.

הצעירים באו על אף החום הכבד והפתיעו את המארגנים בזאת שבאו לבסוף. אולם הם באו כי הם חשו צורך לחוות תרבות חרדית.

מדובר היה באירוע בשם "קומזיץ משוררים" מטעם תרבוס – חרדים עושים תרבות בשיתוף פעולה עם קו 400.

הציבור שמר על מרחק והקשיב למשוררים המרתקים בהנאה גלויה.

לאחר השעה 21:00 נערכה מדורה קטנה לצורך הכנת הקומזיץ בסגנון של הקיבוצניקים, תפוחי אדמה, בצל ונקניקיות.

חסיד אחד בזמן הזה הכין פופקורן וליטווק במקביל הכין קפה ותה.

בתוך היער, מול האש עמדו חבר'ה והקריאו, הסבירו וסיפרו על עצמם ועל השירה שלהם והקהל היה מרותק.

הייתה אווירה קהילתית חזקה מאוד, אולי בגלל הקורונה ואולי מחמת השירה והסעודה המשותפת ושמא בגלל התחושה הקמאית של מדורת השבט.

ישנה שאלה מדוע החרדים מודרנים מתקשים לקדם את האג'נדה שלהם. ואולי הסיבה היא כי חסרים המוסדות והכלים לקדם קהילתיות מסורתית. ברם ייתכן שהפיתרון הוא לקדם אירועי תרבות בשיתוף פעולה ואחדות של כמה ארגונים ובכל לקדם אווירה של אחדות, משפחתיות, ביחד ולבסוף נוצרת קהילה מאליה.

פירוט השירים שהוקראו באירוע

• אלול / משה שוסהיים
• אפרת ג'הסי
• מדות / יוסי לרר
• אבידות בת הרב / תום פרי
• שם ועבר
• בן ציון גולדשטיין / נביא בעירו

היכן הקשר אליכם – מאמר תגובה ל"קומזיץ משוררים"

הפוסט קומזיץ משוררים הופיע לראשונה ב-קו 400.

חֲנוֹךְ עַל פִּי דַּרְכּוֹ

לִכְשֶׁיַּזְקִין, סוּר מִמֶּנּוּ.

גַּם כִּי יֵלֵךְ בְּכוֹחוֹת עַצְמוֹ 

יִגַּע בְּתַנּוּרֵי חַיִּים לוֹהֲטִים, 

יִכְאַב 

יִדָּלֵק 

יִכְבֶּה

וְיִזְעַק בְּהֵחָבֵא,

הַלְעִיטֵהוּ וְחַי. 

אַבָּא חוֹנֵךְ יֶלֶד חוֹנֵךְ אַבָּא חוֹנֵךְ יֶלֶד. 

יֶלֶד חוֹנֵךְ אַבָּא, 

עוֹשֶׂה לוֹ בֵּית סֵפֶר.

חֲנוֹךְ לַאַבָּא עַל פִּי דַּרְכּוֹ

רַק כִּי יַזְקִין, 

יָבִין.

בשולי המילים

4 שנים ברחוב, 200 מוצאי שבתות לבנים ומאות נערים מקסימים שפגשתי, לימדו אותי יותר מאשר למדתי בכל שנותיי בלימודי התואר בפסיכולוגיה. בכל פעם אחרי משמרת ערב בניידת הרחוב של עמותת עלם הייתי שב הביתה ומהרהר עד שראשונות הציפורים החלו בציוץ השחרית שלהן.

שנה חלפה ועדיין מבליחות בי מדי פעם תובנות חדשות. כולן הורתן באותן שיחות אל תוך הלילה עם כל נער ונער באשר הוא שם. סיפרו על הורים שיותר משמצפים להם שישובו הביתה, מצפים מהם שישובו לתלם. סיפרו על איבה ושנאה לדת בד בבד עם אהבה גדולה לאלוקים. רוב הנערים גדלו מאז והתיישרו בתלם כלשהו. רק אני נותרתי עם סל של זיכרונות, שאלות ותובנות.

הפוסט חנוך הופיע לראשונה ב-קו 400.